בשנת 1932 התעוררה אוסטרליה בהפתעה אל מול איום יוצא דופן. האיום היה כל כך חמור עד שהוא דרש מהממשלה לגייס את צבאה, על מנת למנוע את אחד המשברים החמורים ביותר שנשקפו לאוסטרליה מאז ומעולם. אלפי עופות ״אמו״ החלו לנדוד לאזורי החיטה. הם רמסו שדות, אכלו יבולים ופרצו גדרות, עד כדי שלאוסטרליה נשקף איום כלכלי קיומי של ממש.
עופות האמו לא פלשו לשדות החיטה בהחלטה שרירותית. הם עשו זאת כי הם מצאו אזורי ספר פרוצים ולא מגודרים, היעדר טורפים, מקורות מים זמינים, אך בעיקר שאננות של החקלאים שלא השכילו לגדר את האזורים החקלאיים ולבצע פעולות מנע מקדימות, שימנעו מהעופות הנחושים לפגוע בחייהם.
הפגיעה של העופות בכלכלה הייתה כל כך קשה, שהממשלה נאלצה לגייס יחידות צבא כדי להילחם במזיק הנחוש. אולם כמות העופות הייתה כבר גדולה כל כך, והתפרסה על שטחים נרחבים כל כך, עד שצבא אוסטרליה נכנע בבושת פנים במלחמה היחידה בהיסטוריה שבה צבא הובס על ידי בעלי חיים.
הפיגוע הרצחני בסידני שבאוסטרליה לא היה אירוע מפתיע עבור רבים בעולם, ובטח לא עבור יהודי אוסטרליה. במשך שנים הלכו וגברו תופעות אנטישמיות חמורות, שהתעצמו בתקופת ימי המלחמה ברצועת עזה. אותם רוצחים ופעילים מוסלמים נוספים שאיימו ופגעו ביהודים באוסטרליה מצאו קרקע פוריה לשנאתם הדתית.
אם המערב לא יתעשת ויצא למלחמה נחושה נגד תאי טרור, קבוצות שנאה והסתה גלויה, ה־7 באוקטובר בגרסת הגולה אינו שאלה של "האם" אלא שאלה של "מתי".
ממשלת אוסטרליה התעלמה מההסתה החמורה ברשתות החברתיות, מהאיומים הגוברים על יהודים ומתקיפות אלימות, באופן שאפשר למוסלמים הקיצוניים ולקבוצות אנטישמיות לפלוש למרחב הציבורי, ובמשך שנים להפחיד ולהטריד את הקהילות היהודיות, להשחית בתי כנסת, לתקוף יהודים במסעדות ועוד.
כמות האירועים הלכה וגדלה, עד כדי 1,700 אירועים בשנה. אוסטרליה שוב התעוררה מאוחר. כ־100 שנים לאחר שמצאה את עצמה מופתעת מהתקפת עופות ה״אמו״, היא שוב מצאה את עצמה מופתעת מהתקפת הטרור הרצחנית בערב הראשון של חג החנוכה.
ממשלת אוסטרליה נושאת באחריות גדולה וישירה לרצח הנורא. לאורך שנים היא יצרה ״אווירה של עבירה״. לא מדובר במעשה פלילי נקודתי, אלא ביצירת מרחב תודעתי, חברתי ופוליטי שמכשיר את הקרקע לפעולות אנטישמיות. מרחב שבו, כאשר לא נוקטים פעולות ברורות כנגד ״הפולש האנטישמי״ או הפולש המוסלמי הקיצוני, הגבולות מיטשטשים, אמירות קיצוניות הופכות ללגיטימיות, והמעשה האלים הבא הופך לבלתי נמנע.
אלא שהרצח בסידני אינו כשל אוסטרלי בלבד, אלא נורת אזהרה מהבהבת ורחבה הרבה יותר. אם בעבר הסכנה ליהודים הייתה מזוהה בעיקר עם מדינות קיצוניות או עם אזורים מוסלמיים רדיקליים, הרי שכיום המציאות הזו חוצה גבולות, והרצח הבא הוא רק עניין של זמן במדינות וערים רבות בעולם המערבי, שכמו אוסטרליה איחרו לפעול כנגד ה״פולש המזיק״. בהן: אירופה, צפון אמריקה, ובאופן מדאיג לאחרונה גם במדינות רבות בארצות הברית, ובראשן ניו יורק.
אמנם זוהרן ממדאני גינה את הטבח באוסטרליה, אך השאלה אינה מה ממדאני או כל ראש עיר מערבי כזה או אחר יאמר, אלא בעיקר מה הוא יעשה. האם הם ימשיכו להימנע מלהציב גבולות לקבוצות האלימות? האם ימשיכו לאפשר התבטאויות מסיתות בשם חופש הביטוי? ואיך חוסר המעש והוואקום המסוכן הזה ייצרו מרחב שבו מילים יהפכו שוב לאלימות ולטבח הבא כנגד יהודים.
אירועי הימים האחרונים מדגישים שוב כי גם בעידן המודרני, לאחר 2,000 שנות רדיפה בגלות, קהילות יהודיות עדיין נרדפות. ואם בעבר יהודים היו נרצחים בגלל האקטיביות של השלטון המקומי, הרי שכיום ממשיכים להירצח יהודים דווקא בגלל הפאסיביות, השיתוק המוסרי והאווירה המאפשרת שאותם יוצרים מנהיגים וממשלות.
במוקדם או במאוחר אירועים אלה כבר לא יהפכו לבעיה יהודית בלבד, אלא לבעיה רחבה הרבה יותר, שבה האלימות כנגד היהודים תיזכר כ״אבן דרך״ במלחמה של הטרור המוסלמי כנגד המערב כולו. אירוע הרצח באוסטרליה הוא פעמון השכמה חמור וכואב. אם המערב לא יתעשת ויצא למלחמה נחושה כנגד תאי טרור מקומיים, יפעיל אכיפה נחושה נגד קבוצות שנאה, ויטפל באופן שיטתי בהסתה ברשתות החברתיות ובמרחב הציבורי – אזי ה־7 באוקטובר בגרסת הגולה אינו שאלה של ״האם״, אלא שאלה של ״מתי״.