צבא העם אינו רק התשובה לצורך הביטחוני של ישראל. הוא גם אחד המפתחות החשובים ביותר להתמודדות עם הקרעים בתוכה. בחברה הנאבקת על זהותה, על גבולות השותפות ועל עצם היכולת לחיות יחד, השירות הצבאי מציע עיקרון פשוט: אנשים שונים יכולים לשאת באחריות משותפת, גם בלי להסכים על הכול. לכן, הניסיון לסחור בגיוס כמטבע פוליטי אינו רק פגיעה בשוויון. הוא פוגע במנגנון הממלכתי הממשי האחרון שעוד יכול לחבר בינינו. במדורת השבט האותנטית שלנו.
אחרי שלוש השנים האחרונות, ובוודאי אחרי מתקפת שבעה באוקטובר, עלינו להבין שהוויכוח על השירות אינו יכול להישאר ויכוח על מכסות, פטורים והרכבים קואליציוניים. מתחת לכל אלה מונחת שאלה עמוקה בהרבה: האם אנחנו עדיין מבקשים להיות חברה שיש לה אחריות משותפת, או שאנחנו משלימים עם הפיכת המדינה לאוסף קבוצות, שכל אחת מהן מנהלת משא ומתן על חלקה בזכויות ועל שחרורה מהחובות. צבא העם הוא התשובה המעשית ביותר לפירוק הזה.
לא משום שהצבא צריך לפתור כל בעיה חברתית, ולא משום שהמדים מעלימים מחלוקות – השירות יוצר אפשרות למפגש שקשה מאוד לייצר במקום אחר: מפגש שאינו מסתיים בהחלפת דעות, אלא מחייב עשייה, הסתמכות הדדית ונשיאה בתוצאות. אדם אינו נדרש לאהוב את השקפותיו של מי שלצידו כדי לשמור עליו. הוא נדרש להכיר בכך שחייו חשובים, ושגורלם קשור. בתוך ההכרה הזאת נמצא בסיס עמוק לשותפות אזרחית.
זהו כוחה של מדורת שבט אמיתית. לא מקום שבו כולם אומרים אותו דבר, אלא מקום שבו אנשים שונים יודעים שהם שייכים לאותו סיפור. לא אחידות של אמונה, מוצא או השקפה, אלא מחויבות לגורל משותף. את המחויבות הזאת אי אפשר לבנות רק בנאומים על אחדות. צריך לתת לה צורה ממשית: זמן, מאמץ, אחריות ולעיתים גם סיכון. השירות מעניק למילים הגדולות הללו תוכן שאפשר לחיות אותו, ולא רק לדבר עליו.
משום כך, המסחר הפוליטי בפטור משירות הרסני כל כך. הוא לוקח את המנגנון שאמור לבטא שייכות משותפת, והופך אותו לזירת מיקוח בין קבוצות. במקום לשאול כיצד מצרפים עוד אזרחים לאחריות, שואלים איזה מחיר פוליטי יאפשר להשאיר אותם מחוצה לה. המסר אינו נשאר בחדרי המשא ומתן. הוא מגיע אל המשרתים ואל משפחותיהם: השותפות שעליה אתם מגינים אינה בהכרח העיקרון שלפיו המדינה מתנהלת. החובה שלכם מוחלטת, חובתם של אחרים תלויה בכוח המיקוח שלהם.
אני מכבד מאוד את עולם התורה ותומך בכל ליבי בערך לימוד התורה. אין שום צורך לזלזל בו כדי לדרוש שותפות בשירות. להפך: חברה יהודית ראויה צריכה לדעת להעניק מקום ללימוד, לאמונה ולמסורת, ובה בעת לעמוד על חובת ההגנה המשותפת. הדרישה מהציבור החרדי להשתתף אינה דרישה לוותר על זהותו. היא דרישה להביא את הזהות הזאת אל תוך האחריות הלאומית, במקום להציב אותה מחוץ לה. לא להפסיק להיות חרדים, אלא להיות שותפים כחרדים.
מכאן גם החשיבות של מסגרות שירות מותאמות, ובהן מסגרות דוגמת ״חשמונאים״. ההיגיון צריך להיות ברור: התאמות שנועדו לאפשר השתתפות, לא הסדרים שנועדו להנציח הימנעות. נדרשים לוחמים ומשרתים מתוך החברה החרדית, ונדרשת גם לגיטימציה קהילתית לבחירתם. המספרים חשובים, אבל לב העניין הוא שינוי בתפיסה: השירות אינו יציאה מן הכלל החרדי, אלא כניסה אל האחריות הישראלית. ככל שהשותפות הזאת תעמיק, היא תוכל לצמצם גם את המרחק, החשד והניכור שבין הקבוצות.
לכן, שאלת הגיוס חייבת לצאת מן המלכודת של ״כן ביבי, לא ביבי״. אף מנהיג אינו חשוב יותר מן התשתית שמאפשרת לנו להתקיים יחד. שום ממשלה אינה רשאית לקנות את יציבותה במחיר שחיקת השותפות הזאת. דווקא כאן נדרשת אחדות פוליטית רחבה: לא אחדות נגד חרדים, אלא אחדות בעד אחריות משותפת. להנהגה החרדית צריך להיות מקום משמעותי בעיצוב הדרך, אך לא זכות לבטל את היעד.
צבא העם אינו מושלם, והוא בוודאי אינו תחליף לחינוך, לרווחה או למוסדות אזרחיים מתפקדים. אבל הוא יכול להיות המקום שבו מתחיל התיקון: שבו זרות הופכת להיכרות, היכרות לאחריות, ואחריות לשייכות. אם נוותר עליו כמרחב משותף, לא נאבד רק מודל גיוס. נאבד אפשרות ממשית להיות עם, ולא רק אוכלוסייה החולקת כתובת. לכן אסור לסחור בשירות. את מדורת השבט הזאת צריך להרחיב, לא לפרק, להזמין אליה את כולם, ולדרוש מכולם לשאת באחריות לקיומה. זו אינה עוד מחלוקת שאפשר לדחות להסכם הבא. זהו המבחן אם נשארה לנו ממלכתיות שאינה רק מילה, אלא דרך חיים משותפת ומחייבת.
