בשנתיים האחרונות עולה שוב ושוב אותה שאלה קשה המעוררת חוסר נוחות: האם לנצח נאכל חרב?
זו שאלה שמבקשת תשובה קצרה, כמעט בינארית: כן או לא. אלא שהמציאות היהודית, הישראלית והמזרח־תיכונית אינה מאפשרת תשובה פשוטה כל כך. כאן הפשט אינו העיקר, הדרש הוא העניין. לא רק מה צפוי לנו מחר בבוקר, אלא איזו תודעה היסטורית אנחנו נדרשים לפתח כדי להתקיים, להגן על עצמנו, ולשמור על חירותנו לאורך זמן.
הסתכלות מעמיקה במורשת העם היהודי ובתולדותיו מלמדת כי אין מדובר רק ברצף מקרי של אסונות, רדיפות ומלחמות. העם היהודי היה לאורך ההיסטוריה עם חריג: קטן במספרו, אבל גדול בהשפעתו; מפוזר בין עמים, אך שומר על זהות; נטול ריבונות במשך דורות, אך מסרב להיעלם; עתיק בשורשיו, ובכל זאת מחדש, יוצר, מתווכח, לומד ובונה.
הייחודיות הזו מעוררת השראה אצל רבים, אך היא גם מעוררת התנגדות, קנאה ושנאה. לעיתים זו קנאה בעם משכיל, יוזם ויצירתי. לעיתים אלה עלילות דם עתיקות, שחוזרות בלבוש מודרני. לעיתים מדובר בשנאה דתית, לאומית או אידאולוגית. ולעיתים פשוט יותר: יש מי שמתקשה לקבל את עצם קיומו של עם יהודי חופשי, ריבוני ובטוח בעצמו בארץ ישראל.
אפשר לראות זאת היטב גם במציאות הנוכחית. העולם משתנה, השפה משתנה, הטכנולוגיה משתנה, אך תופעות יסוד חוזרות. פעם האשימו יהודים בהרעלת בארות – היום מפיצים עליהם שקרים ברשתות החברתיות. פעם החרימו עסקים יהודיים – היום מבקשים לבודד את מדינת ישראל במוסדות בינלאומיים, באקדמיה, בתרבות ובכלכלה. פעם שנאה הוצגה כדת – היום היא יכולה להופיע במסווה של מוסר, זכויות אדם או מאבק פוליטי. לא כל ביקורת על ישראל היא אנטישמיות, כמובן, אך לא כל אנטישמיות מגיעה עם צלב קרס. לעיתים היא לובשת מילים "מכובסות" יותר.
לכך מצטרפת גם הגאוגרפיה. ארץ ישראל אינה רק מולדת היסטורית ורוחנית- היא גם צומת בין־יבשתי, מרחב אסטרטגי בעל משמעות צבאית, כלכלית ודתית. לאורך אלפי שנים נכבשה הארץ שוב ושוב בידי אימפריות ומעצמות: אשורים, בבלים, פרסים, יוונים, רומאים, צלבנים, ממלוכים, עות'מאנים ובריטים. כל מי שביקש להשפיע על המזרח התיכון, על דרכי המסחר, על האגן המזרחי של הים התיכון ועל מוקדי הקדושה האזוריים, הביט לכאן.
לכן, מי שמנסה להבין את האיבה כלפינו רק דרך אירוע נקודתי מפספס את התמונה. הסכסוך אינו רק ויכוח על גבול, על הסדר או על מנהיג כזה או אחר. יש בו שכבות עמוקות יותר: דת, זהות, היסטוריה, כוח, קנאות, אינטרסים וגאוגרפיה. אפשר וצריך לחתור להסדרים, להפחתת עימותים ולחיים טובים יותר באזור. אך אסור לבנות תפיסה לאומית על הנחה שכל אויבינו מונעים מאי־הבנה בלבד, ושאם רק נסביר את עצמנו היטב — השנאה תיעלם.
אין פירוש הדבר שעלינו להתייאש. להפך. תודעה מפוכחת אינה פסימיות- היא תנאי לתקווה אחראית. עם שאינו מבין את סביבתו, שאינו מזהה איומים, שאינו משקיע בביטחון, בחינוך, בכלכלה ובחוסן חברתי – מזמין על עצמו סכנה. אבל עם שמכיר במציאות, מתכונן אליה ומאמין בכוחו, יכול להתמודד גם עם אתגרים כבדים.
אינני אומר שלנצח נאכל חרב. אינני מקבל את הגורליות הזו. עם ישראל אינו נידון לחיות רק על חרבו, ומדינת ישראל אינה יכולה להיבנות רק סביב מלחמה. אנחנו רוצים חיים: משפחות, יצירה, תורה, מדע, כלכלה, תרבות, חברה משגשגת ועתיד לילדינו. החרב אינה חזון; היא אמצעי הגנה הכרחי במציאות שבה יש מי שמבקש לפגוע בנו.
אבל דווקא משום שאנחנו מבקשים חיים, אסור לנו להיות תמימים. כשאתה בולט, מצליח, ייחודי ונאמן לזהותך – אתה עלול לעורר גם את הצדדים הפחות טובים של האנושות. לכן נדרשת מאיתנו תודעה של אחריות: להיות מודעים, להיות מוכנים, להיות ערמומיים במובן החיובי של המילה, ולדעת להבחין בין משאלת לב לבין המציאות.
מסקנתי הינה שלא לנצח נאכל חרב. אבל לנצח נידרש לשמור על עצמנו, על זהותנו ועל יכולתנו להגן על הבית. מתוך פיכחון, מתוך אחדות, ומתוך אמונה עמוקה בצדקת הדרך.
