במבט בוטח ונחוש, שעות לפני נאומו באו״ם, הוא התיישב שוב מול ערוץ טלוויזיה אמריקאי והצהיר: „אני לא רואה בחמאס ארגון טרור. להפך, אני רואה בו תנועת התנגדות לגיטימית. לחמאס אין נשק או יכולות משמעותיות, והם משתמשים במה שיש להם כדי להגן על עצמם“. לא, אין מדובר בהצהרה של מפקד בחיזבאללה או מנהיג מקרב החות׳ים, אלא של מי שצפוי לשלוח את כוחותיו, יחד עם שליחים מדיניים, להיות חלק מ״מועצת השלום״ שתוביל את התפרקות חמאס מנשקו – רג׳פ טאיפ ארדואן.
המעבר לשלב ב׳ בתוכנית 20 הנקודות של טראמפ לעזה נועד להיות רגע מכונן: ניסיון אמריקני נחוש לנתק את חמאס מהשלטון, לפרק את מנגנוניו האכזריים ולשרטט עתיד אחר לרצועת עזה החרבה. נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, ביקש לשבור את דפוסי העבר ולהוביל מהלך אזורי רחב, אמין ומשמעותי, שבמרכזו הקמת מנגנון אזרחי חלופי לארגון חמאס. אולם מהר מאוד מצא עצמו טראמפ משלב בכוחות ה״שלום״ מחרחרי מלחמה, ובהם טורקיה וקטאר, שנקראו גם הן על ידו ל״מועצת השלום״ – שילוב שמהווה שגיאה אסטרטגית ומוסרית עמוקה, העלולה לרוקן את המהלך מתוכנו ולהותיר את רן גאוילי וארגון חמאס במקומם.
הרעיון למנות ועדה טכנוקרטית ערבית, שעליו הצהיר שליח הבית הלבן סטיב וויטקוף, הוא נכון בעיקרו. ניהול אזרחי שאינו מזוהה עם חמאס ועם הרש״פ עשוי, לפחות תיאורטית, לפגוע בליבת כוחו של חמאס – שליטתו באוכלוסייה באמצעות כסף, מתן שירותים אזרחיים וסיוע הומניטרי שאינו עובר דרך הארגון. אלא שוועדה כזו אינה מתחילה ומסתיימת בחלוקת מזון ובניהול תשתיות, אלא מחייבת גם שליטה באפיקי זרימת הכסף, פיקוח על מערכת החינוך והגדרת גבולות הלגיטימציה הפוליטית בעזה ביום שאחרי.
כאן בדיוק טמון הדגל האדום. קטאר וטורקיה אינן שחקניות ניטרליות, והאינטרס שלהן היה ועודנו ברור ומובהק. קטאר הייתה לאורך שנים אחד מצינורות המימון המרכזיים של חמאס. מאות מיליוני דולרים שהוזרמו לרצועה בידיעת הקהילה הבינלאומית תרמו ישירות לבניית תשתיות הטרור, למנהרות ולהתחזקות הזרוע הצבאית של הארגון. טורקיה, תחת הנהגתו של רג׳פ טאיפ ארדואן, פועלת בעקביות לקידום האחים המוסלמים במרחבים שבהם נוצר ואקום שלטוני, תחת מטריית הגנה טורקית, ומהווה צינור נשימה כלכלי וחימושי עבור חיזבאללה. עבור אנקרה ודוחה, עזה איננה פרויקט הומניטרי אלא נכס אסטרטגי.
הרווח הפוליטי של טורקיה וקטאר בעניין זה אינו נסתר מן העין ואינו דורש עבודת מחקר של אנליסטים ביטחוניים. דריסת רגל פוליטית בלב הזירה הפלסטינית, השפעה על עיצוב ״היום שאחרי״ והלבנת תפקידן ההיסטורי כתומכות חמאס עומדים בראש סדר העדיפויות של מדינות אלה, בייחוד כאשר חותמת הכשרות בדמות העיט האמריקאי לבן־הראש מתנוססת מעל פעולתן.
התנגדותה הפסיבית־אגרסיבית של ישראל למהלך זה מהווה כשל מוסרי חמור: מדינות שתרמו, כל אחת בדרכה, לבניית היכולת שאפשרה את טבח 7 באוקטובר, צפויות כעת ליהנות מפירות שיקום הרצועה, מהכסף הבינלאומי ומהיוקרה המדינית של ״עשיית שלום״.
שנתיים קשות וכואבות עברו על מדינת ישראל מאז השבעה באוקטובר. ישראל שילמה במיטב בניה כדי לשנות את המציאות הביטחונית מן היסוד, אולם ההסכמה והכניעה לתכתיבי טראמפ לא רק ששומטות את ההישגים, אלא גם מאפשרות לארדואן להיות הרגל המסיימת של המלחמה ולקבוע את גורל המערכה. גם במערכת הביטחון ברור: כסף קטארי, גם אם ייכנס בתחפושת אזרחית, ימצא בסופו של דבר את דרכו לשימור שלטון חמאס בפועל, כפי שהיה קודם השבעה באוקטובר, ולהפוך את המשבר שבו הוא שרוי לצמיחה איטית ובטוחה בחסות אדומה.
מעבר לכך, עצם הכללתן של טורקיה וקטאר משקפת כישלון ישראלי מתמשך בזירה המדינית. היעדר יוזמה ישראלית בעיצוב גוף המעבר דחק החוצה את מדינות ערב המתונות – סעודיה, ירדן, איחוד האמירויות ואחרות – ויצר ואקום שמולא מיד על ידי תומכות האחים המוסלמים ואנשי פת״ח קיצוניים. זהו חוק בסיסי בגיאו־פוליטיקה: כשהמתונים לא בפנים – הקיצוניים נכנסים.
כדי שתוכנית טראמפ לא תהפוך להחמצה אסטרטגית, נדרש תיקון מהיר, חד ולא מתפשר. ישראל חייבת להוביל מהלך מדיני יצירתי שמחזיר את המדינות הערביות המתונות למרכז הבמה ודוחק החוצה שחקנים הפועלים בניגוד מובהק לאינטרס של יציבות, פירוז ושיקום אמיתי. אחרת, עתידה של עזה אולי ישתנה על הנייר – אבל בשטח, הפרצה תישאר פתוחה, והחמאס ביום מן הימים יקרא לתוכה.
