זה היה כנס דרמטי במיוחד. הרמטכ"ל כינס את כל הפיקוד הבכיר, מדרגת סא"ל בסדיר ובמילואים, לשיחה מיוחדת, "שיחת ניעור" בשפה הצבאית. "ככה אתם רוצים את הצבא שלנו?", הטיח הרמטכ"ל בקצינים שהתאספו באולם הכנסים של חיל האוויר, כשהוא אוחז פאצ' עם סמל בעל מסרים שאינם עולים בקנה אחד עם רוח צה"ל, אשר הורד מזרוע של לוחם. "זה מרד בערכי צה"ל", הוסיף הרמטכ"ל.
דבריו של הרמטכ"ל בנושא השחיקה הערכית במהלך הלחימה הקפיצו מיד את כל אנשי התקשורת הרגילים להוציא את דיבת צה"ל, שקפצו על ההזדמנות הזאת כמוצאי שלל רב. הם טענו בהחלטיות: "צה"ל מתפרק מוסרית", וכן "הלחימה משחיתה, אנחנו בדרך לאסון".
הטענה כי צה"ל מתפרק מוסרית נשמעת דרמטית, והעדויות העולות מהשטח מטרידות, אך למעשה היא נשענת על קריאה שטחית של מציאות מורכבת בהרבה. דווקא מבט מעמיק יותר על אופי הלחימה, משכה והנסיבות שבהן פועלים הלוחמים והמפקדים, מוביל למסקנה הפוכה: לא התפרקות מוסרית מתרחשת כאן, אלא התעצמות מוסרית של לוחמים ומפקדים בסדיר ובמילואים, המוסרים את חייהם במאבק מתמשך בתוך תנאים קיצוניים.
ראשית, יש להבין את נקודת המוצא. לוחמי צה"ל ומפקדיו מצויים בלחימה מתמשכת כבר קרוב לשלוש שנים, במספר זירות במקביל. הם אינם שם מתוך רצון להילחם או לשפוך דם, אלא מתוך מחויבות עמוקה להגנה על מדינת ישראל ועל אזרחיה. כל פעולה מבצעית, בין אם בעזה, בלבנון, בסוריה או ביהודה ושומרון, היא בראש ובראשונה הכרעה מוסרית. הבחירה להיכנס לשטח אויב, להסתכן, לפעול תחת מגבלות משפטיות ומבצעיות מורכבות, כל אלו מעידים על עומק המחויבות הערכית, לא על קריסתה. הצטברות של אירועים חריגים אינה עדות להתפרקות מוסרית, אלא לעומס מתמשך ולצורך בהכוונה פיקודית מדויקת יותר בתנאי לחימה מאתגרים ולעיתים מבלבלים.
"לא התפרקות מוסרית מתרחשת כאן, אלא התעצמות מוסרית של לוחמים ומפקדים בסדיר ובמילואים, המוסרים את חייהם במאבק מתמשך בתוך תנאים קיצוניים."
שנית, מלחמות ארוכות יוצרות עומס נפשי, עייפות מצטברת ושחיקה של שיקול הדעת ברגעים מסוימים. לוחמים צעירים ומפקדים זוטרים נדרשים להתמודד עם דילמות פיקודיות מורכבות, לעיתים תוך שניות, יחד עם חיילים צעירים המביאים כל אחד את עולמו האישי, את ערכיו, את כעסיו וגם את טעויותיו. במצבים כאלה, גם צבא ערכי ומקצועי עלול לחוות חריגות. השאלה אינה האם אירועים כאלה מתרחשים, אלא כיצד המערכת מגיבה אליהם. עצם קיומו של שיח פיקודי פתוח, ביקורתי ונוקב, מעיד על מערכת חיה שמבקשת לתקן, לא על מערכת שמתפרקת.
באחד הימים שבהם שימשתי כמג"ד במילואים, ביצע הגדוד שלי תעסוקה מבצעית באחת מהגזרות ביו"ש. מפקד אחת הפלוגות התקשר אליי וביקש שאגיע למוצב. "החיילים מבקשים שאדיח מהפלוגה חייל טוב וותיק, שניסה לקחת ציוד אישי של ערבי שהגיע למחסום. אני מתלבט מה לעשות", אמר מפקד הפלוגה. מבחינתי, היה זה הסימן הטוב ביותר לכך שהגדוד שלנו בריא מבחינה משמעתית ומוסרית. אירועים חריגים יכולים להתרחש בשגרה ובקרב, אולם תגובת יתר החיילים לאירוע העידה בעיניי כי המנגנון התרבותי הפנימי בגדוד חזק ובריא מספיק כדי לתקן בעיות מוסריות מזדמנות.
סיבה נוספת לדיסוננס נעוצה בפער שבין זירת הלחימה לבין הזירה התקשורתית. אירועים בודדים, לעיתים ללא הקשר מלא, מקבלים תהודה רחבה ומייצרים תחושת הכללה. אך צבא אינו נמדד באירוע בודד, אלא בתרבות הארגונית הכוללת שלו, בהכשרה, בפיקוח וביכולת ללמוד ולהשתפר. במקרה של צה"ל, עצם העמידה של הרמטכ"ל מול המפקדים והתביעה הבלתי מתפשרת שלו לתיקון המעוות, מצביעות על המצפן המוסרי של צה"ל ועל עמוד השדרה הערכי שלו. מנגנוני התחקור, הבקרה והאכיפה ממשיכים לפעול גם תחת אש, וזהו סימן לחוסן מוסרי, לא להיעדרו.
עם זאת, יש מקום לביקורת עניינית. כאשר מופיעים אירועים חוזרים, גם אם אינם מייצגים, הדבר עשוי להצביע על בעיה מקומית במצפן הפיקודי ברמות מסוימות. האחריות כאן היא בראש ובראשונה של המפקדים: לחדד גבולות, להיות נוכחים יותר בשטח ולהשקיע בהסברה ערכית לצד ההכשרה המבצעית. פיקוד אינו רק ניהול משימה, אלא גם עיצוב התנהגות.
הפתרונות אינם סיסמאות אלא פעולות: חיזוק הנוכחות הפיקודית בדרגי השטח, קיום שיח ערכי מתמשך ולא רק בתגובה לאירועים, הטמעת כלים להתמודדות עם שחיקה נפשית והקפדה על אכיפה עקבית וברורה. בנוסף, יש לחזק את תחושת המשמעות בקרב הלוחמים, להזכיר להם מדוע הם נלחמים ומה מייחד את צה"ל כצבא הפועל באופן מוסרי גם מול אויב אכזר.
בסופו של דבר, צה"ל אינו מתפרק מוסרית. כללי המוסר אינם מגבלה אלא מסילה. צה"ל פועל בתוך מציאות מורכבת שבה המתח בין צורך מבצעי לערכים הוא יומיומי. עצם קיומו של המתח הזה, והמאמץ המתמיד להתמודד איתו, הם ההוכחה לכך שהמצפן חי וקיים, גם אם הוא דורש כיול מחודש.
