לא הספיק לעם ישראל להבין מאז הסכמי אוסלו ב-1993 כי מדינה פלסטינית בלב הארץ אינה “פתרון מדיני”, אלא סכנה אסטרטגית ממדרגה ראשונה. לא הספיקו פיגועי שנות התשעים, שבהם אוטובוסים, בתי קפה ומרכזי ערים הפכו לזירות טרור. לא הספיקה האינתיפאדה השנייה, שהמחישה עד כמה מהר יכולות תקוות מדיניות להתחלף בגל רצחני. לא הספיקה ההתנתקות מעזה, ולא הספיקו סבבי הלחימה והטילים שבאו אחריה. לא הספיקו גם תשתיות הטרור והניסיונות לייצור רקטות שהתפתחו באזור ג׳נין, הממחישים כי איום עזתי עלול להיווצר גם בלב יהודה ושומרון. אפילו 7 באוקטובר – הטבח הגדול ביותר ביהודים מאז השואה – לא הספיק לחלקים מן המערכת הפוליטית, התקשורתית והאקדמית בישראל כדי להשתחרר מאשליה מסוכנת.
עדיין יש מי שחולמים על “שתי מדינות לשני עמים”, כאילו מדובר בסיסמה מופשטת ולא בתוכנית בעלת משמעות גיאוגרפית, ביטחונית ודמוגרפית מוחשית. בפועל, משמעותה של מדינה פלסטינית ביהודה ושומרון היא קירוב הגבול עם גורמי טרור ועם תרבות פוליטית עוינת למרכזי האוכלוסייה והכלכלה של ישראל: לכביש 6, לכפר סבא, לנתניה, ליישובי עמק חפר, לוואדי ערה, לעפולה ולגלבוע.
מדינה פלסטינית אינה מתרחשת בוואקום. היא אינה יכולה להיבחן רק לפי מפה צבעונית או לפי חתימה חגיגית על מדשאה בוושינגטון. צריך לבחון את השאלה הפשוטה: מי ישלוט בשטח ביום שאחרי? האם הרשות הפלסטינית, שכבר איבדה שליטה בעזה לחמאס, תוכל למנוע השתלטות של חמאס, הג׳יהאד האסלאמי, מיליציות מקומיות או השפעה איראנית על יהודה ושומרון? התשובה, לצערנו, ברורה.
המרחב האווירי הוא קו אדום
הדיון על גבולות מתנהל לעיתים כאילו הוא עוסק רק בקרקע. אולם במדינה קטנה וצפופה כמו ישראל, השליטה במרחב האווירי היא תנאי יסוד לביטחון הלאומי. האפשרות של שליטה פלסטינית במרחב שמעל רנטיס, קיביה ונעלין ממחישה את עומק האבסורד: מדובר באזור הנמצא מאות מטרים בלבד מהקו הירוק וקילומטרים ספורים מנתב״ג, שער הכניסה והיציאה המרכזי של ישראל.
האם ישראל יכולה להרשות לעצמה מצב שבו מרחב הסמוך כל כך לנתיביה האוויריים המרכזיים נתון לריבונות זרה, שעלולה להיות בלתי יציבה, עוינת או חדירה להשפעה של ארגוני טרור? האם ניתן לבסס את ביטחון התעופה האזרחית, את חופש הפעולה של חיל האוויר ואת הגנת מרכז הארץ על הבטחות בינלאומיות או על מנגנון פיקוח חיצוני? זה אינו חזון של שלום; זהו הימור על עצם היכולת של ישראל להגן על אזרחיה ולשמור על ריבונותה.
מי שמציע שתי מדינות צריך להביט במפה ולענות בכנות: האם זהו העתיד שהוא מבקש עבור ישראל — מרחב אווירי מצומצם, נקודות חיכוך ליד נתב״ג ותלות מתמדת בגורמים מחוץ לישראל? מדינה שאינה שולטת במרחב האווירי החיוני שלה אינה מחזיקה בריבונות מלאה, ובוודאי אינה יכולה להבטיח ביטחון לאורך זמן.
הגבול יגיע למרכז הארץ
המרחב שבין הקו הירוק לבקעת הירדן אינו שטח רחוק או חסר חשיבות. זהו רכס השולט טופוגרפית על מישור החוף, המקום שבו חיים רוב אזרחי ישראל, שבו נמצאים נמלי התעופה, צירי התנועה, מוקדי התעשייה והתשתיות הלאומיות.
נסיגה ישראלית מהשטח והקמת ריבונות פלסטינית בו עלולות להפוך בתוך זמן קצר אזורים שנחשבים כיום לעורף למרחב גבול חשוף. הניסיון מלבנון ומעזה מלמד כי כאשר ישראל מפנה שטח בלי לשמר שליטה ביטחונית אפקטיבית, נוצרת זירה שבה ארגוני טרור מתעצמים, מתבססים ומצטיידים. בגב ההר, המרחק בין מוקדי טרור פוטנציאליים לבין ערי השרון אינו עשרות קילומטרים. לעיתים מדובר בקילומטרים בודדים.
איזה עתיד צפוי לתושבי מישור החוף אם צה״ל לא יוכל לפעול בחופשיות במרחב טול כרם, קלקיליה, באקה ושאר האזורים הסמוכים לקו הירוק? מה יקרה כאשר תשתיות טרור, מעבדות נפץ, הברחות אמצעי לחימה או חוליות ירי יוכלו להתפתח שם בלי יכולת סיכול מיידית? מה יעלה בגורלה של ההתיישבות היהודית במרחב אם היא תצומצם שוב בשם “הסדר”, בזמן שהשטח סביבה הופך לזירה עוינת יותר?
המשמעות אינה רק ירי. היא כוללת הברחות נשק, הקמת תשתיות טרור, חדירות לצירים, פגיעה במתקנים אסטרטגיים ואיום קבוע על חיי היומיום של מיליוני ישראלים. מי שמציע מדינה פלסטינית חייב להסביר כיצד ימנע את הפיכת השטח הזה לעזה על ההר. עד היום לא ניתנה לכך תשובה רצינית.
זכות השיבה היא לא פרט טכני
הדיון על מדינה פלסטינית מתעלם לעיתים קרובות מסוגיית “זכות השיבה”, כאילו מדובר במחלוקת שולית שניתן לפתור בניסוח משפטי יצירתי. אך עבור הנהגה פלסטינית רחבה, זכות השיבה אינה פרט משני אלא מרכיב יסוד בזהות הלאומית ובמאבק נגד עצם הרעיון של מדינה יהודית.
אם תקום מדינה פלסטינית, היא תוכל לקלוט אוכלוסיות גדולות ממחנות פליטים וממדינות האזור. אין הכרח שכל מהלך כזה יתבצע באמצעות הגירה רשמית ומסודרת – די במסלולים של איחוד משפחות, תושבות, העברות כספים ופעילות של ארגונים עוינים כדי לשנות באופן דרמטי את המציאות בשטח.
מדינה פלסטינית לא תהיה סוף הסכסוך, היא תהיה הסוף שלנו, שלב חדש במאבק, הפעם מתוך בסיס ריבוני, עם גבולות, מוסדות, מעברים, קשרים בינלאומיים ויכולת מוגברת לפעול נגד ישראל. רוצים להבין איך זה מרגיש? דברו עם תושבי העוטף ובידקו לעומק את חוויותיהם מספטמבר 2005 ועד אוקטובר 2023.
גם הנגב על הכוונת
הסכנה אינה מוגבלת לשומרון ולמרכז הארץ. יצירת רצף פלסטיני מדרום הר חברון לכיוון באר שבע, לצד הרחבה בלתי מבוקרת של מנגנוני איחוד משפחות וקשרים טריטוריאליים בנגב, עלולה לערער את השליטה הישראלית במרחב אסטרטגי חיוני.
הנגב הוא עתודת הקרקע, ההתיישבות, ההגנה והפיתוח של מדינת ישראל. פגיעה בריבונות הישראלית בו אינה רק עניין מקומי; היא פגיעה ביכולת של המדינה לשמור על רצף טריטוריאלי, משילות וביטחון פנים. ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה מצב שבו אזורי הספר הופכים למרחבי מעבר, הברחה וחוסר שליטה.
הדרך היחידה קדימה
הגיע הזמן לעבור משיח של אשליות למדיניות של אחריות. פתרון בר-קיימא חייב להישען על עיקרון אחד: ישראל שומרת בידיה את האחריות הביטחונית המלאה בכל המרחב שממערב לירדן.
השלב הראשון הוא החלת ריבונות ישראלית מיידית על בקעת הירדן, חגורת הביטחון המזרחית של ישראל והמפתח למניעת חדירת נשק, טרור והשפעה זרה. במקביל יש להחיל ריבונות על שטחי C, שבהם ישראל ממילא מחזיקה באחריות ביטחונית ואזרחית משמעותית, ולחזק בהם התיישבות, תשתיות ומשילות.
במקום מדינה פלסטינית יש לקדם מודל של אוטונומיה אזרחית פלסטינית: ניהול עצמי של חיי היום-יום, הכלכלה והשירותים המקומיים, אך ללא צבא, ללא שליטה במרחב האווירי, ללא שליטה בגבולות וללא יכולת להקים או להפעיל מנגנוני טרור. ישראל תישאר האחראית העליונה לביטחון ביבשה, באוויר, במעברים ובמרחב האלקטרומגנטי.
זו אינה שלילת זכויות אזרחיות או אנושיות מאיש, בדיוק כפי שבריטניה לא מפקיעה את זכויות תושבי ג'ברלטר, וארה"ב לא מפקיעה את זכויות תושבי פורטו-ריקו. להפך: זהו ניסיון לבנות מציאות שבה פלסטינים מנהלים את חייהם, אך ישראל אינה מפקירה את ביטחון אזרחיה ואת עצם קיומה.
לא יכולות להיות שתי מדינות, אסור שניתן מקום לתפיסה הזו, וקריטי שנילחם בה – כי מדובר באופן החד והברור ביותר ביכולת שלנו לנהל ריבונות יהודית ברת קיימה.. אחרי כל מה שישראל למדה ושילמה עליו בנהרות של דם, הגיע הזמן לומר זאת בגלוי, לעצב חלופה מעשית ולהתקדם הלאה.
