ניצחונה ההיסטורי של נבחרת מצרים על נבחרת אוסטרליה, שהעלה אותה לשמינית הגמר במונדיאל 2026, עורר בקרבו של מאמן הנבחרת, חוסאם חסן, דחף עז לרוץ אל כר הדשא, להניף את דגל הרשות הפלסטינית, ולהקדיש את ההישג דווקא ל"עם הפלסטיני".
קרוב לוודאי שישנם ישראלים רבים, חובבי כדורגל ואחרים, התוהים מזה 77 שנים, מדוע מתנערים המצרים בשיטתיות מסיפוח הרצועה והפיכתה למחוז מצרי רשמי? מדוע אינם מוכנים לפתוח את שעריהם ולקלוט, כמחווה הומניטארית של רצון טוב לאור הזדהות עם סבלם ועם מאבקם ב"כיבוש", את "אחיהם" הערבים, שלחלקם משפחות מצדו המצרי של הגבול? מדוע ממאנים הם לקדם את "פתרון המדינה החדשה" ולהקצות שטחים בצפון חצי האי סיני, כך שיהוו כר פורה להקמת מדינה ערבית בסיוע בינלאומי?
כמה דברים ברורים לגבי המצרים: הם מאד אוהבים כדורגל, הם גאים מאד בזהותם המצרית הייחודית שנבדלת מיתר הערבים, הם שונאים את ישראל ואינם מחבבים במיוחד את העזתים וערביי הרשות הפלסטינית ככלל, ברמה שיתירו להם למצוא מקלט בארצם בעת צרה, בדגש על אלו המזוהים עם החמאס, הג'יהאד האסלאמי והאחים המוסלמים.
יחסה של מצרים לערבים "הפלסטינים" הוא מורכב ודינאמי, משלב אינטרסים שונים המשתנים מעת לעת ומתאימים עצמם למציאות המזרח תיכונית. כדי לעמוד על ההיבטים השונים, טיב היחס והתפתחות האינטרסים המצרים לאורך השנים, ראוי לבחון מספר אירועים היסטוריים שהתרחשו בנסיבות שונות מאוד זו מזו, אך עם מכנה משותף אחד ברור: מדינת ישראל.
כיבוש רצועת עזה על ידי מצרים ב-1948
במהלך מלחמת העצמאות פלש צבא מצרים לשטח שהיה מיועד, לפי תוכנית החלוקה של האו״ם, להיות חלק מהמדינה הערבית שתקום לצד מדינת ישראל. בתום המלחמה נותרה רצועת עזה בשליטה מצרית מלאה אך לא סופחה אליה, להבדיל מירדן שסיפחה את יהודה ושומרון ("הגדה המערבית") בשנת 1950. מצרים, שהקימה ברצועה ממשל צבאי ולא העניקה לתושבים אזרחות מצרית, אותתה בכך שאינה רואה בעזה או בתושביה חלק ממצרים.
ראוי לציין כי מצרים התנערה בכך מזיקות של חלק לא מבוטל מתושבי הרצועה אליה, בעיקר מצד אלו שהתיישבו בגבולות ארץ ישראל ככלל ורצועת עזה בפרט, בהיותם מהגרי עבודה ופלאחים מצרים, שהתערו בתושבי הארץ במאות ה-19 וה-20. על כך מעידים שמות משפחה אופייניים למצרים כגון: אל-מסרי (המצרי), אל בלביסי ואל פיומי (אזורים במצרים) והשיח בעגה המקומית (דיאלקט) שהושפעה עמוקות מהערבית המצרית.
הסיבות לכך שהמצרים נמנעו מלספח את רצועת עזה היו בעיקרן גאו-אסטרטגיות. זאת נוכח המציאות החדשה שנוצרה במזרח התיכון עם התבססותה של מדינת ישראל כעובדה מוגמרת, אחרי התבוסה הצבאית הערבית ("הנכבה") ב-1948. במעשיהם רצו המצרים להשיג כמה תכליות:
- מניעת השתלטות ישראלית על כל שטחה של ארץ ישראל. אילו יכלו, היו המצרים ממשיכים להחזיק במבואות ירושלים הדרומיים – אזור קיבוץ רמת רחל, אזור קריית גת – פלוג'ה ופאתי אשדוד – גשר עד הלום.
- שמירה על השפעה מצרית באזור, כחלק מתפיסתה של מצרים שהתפתחה באותה עת ומיצבה אותה כמובילת האומה הערבית במאבקה בישראל. ראוי להזכיר כי מצרים הפעילה את הפדאיון מתוך עזה ואף הסתייעה לשם כך בירדן. היה זה בעיקר כדי לנהל מלחמת התשה נגד ישראל מבלי להיגרר למלחמה כוללת, דבר שתרם לביסוס מעמדו של נשיאה, גמאל עבד אל נאצר, כמנהיג פאן-ערבי.
- רצון להציג את מצרים כ"מגינת האינטרס הפלסטיני", שהרי אילו הייתה מספחת את הרצועה, היה הדבר פוגע אנושות בשאיפה הלאומית הערבית להקמת ישות ערבית חדשה נוספת על כל שטחה של ארץ ישראל.
מצרים חוזרת לעזה אחרי מבצע קדש ב-1957 ו"מוותרת" עליה ב-1978
ב"מבצע קדש" באוקטובר – נובמבר 1956, כבשה ישראל, בתאום עם בריטניה וצרפת, את חצי האי סיני ורצועת עזה. בעקבות לחץ בינלאומי כבד מצד המעצמות, ארצות הברית וברית המועצות, נסוגה ישראל מכל השטחים שכבשה בשנת 1957. כך שבה מצרים לשלוט ברצועת עזה, מבלי לספחה או להעניק אזרחות לתושביה ולהפכה בכך למחוז מצרי מן המניין. היה זה בעיקר מתוקף אילוצים בינלאומיים, שלא בהכרח היו בטובתה או בהלימה למציאות החדשה מולה ניצבה נוכח תוצאות המלחמה. שלושת העקרונות המנחים המרכזיים היו:
- מצריים שלטה באזור קודם למלחמה.
- הקהילה הבינלאומית ביקשה להחזיר את המצב לקדמותו.
- נשיא מצרים, גמאל עבד אל-נאצר, ראה בכך ניצחון פוליטי וסמל לעמידה איתנה מול ישראל.
משנת 1979 ואילך, משנחתמו הסכמי קמפ דייוויד והסכם השלום בין ישראל למצרים, התמונה כבר הייתה שונה לחלוטין. היה זה לאחר שישראל כבשה ביוני 1967 את רצועת עזה וחצי האי סיני במלחמת ששת הימים, והצליחה לבלום ולהדוף את התקפת הפתע המצרית באוקטובר 1973, במלחמת יום הכיפורים. בבואו של נשיא מצרים אנואר סאדאת לשולחן המשא ומתן עם ישראל בחסות אמריקנית, ביקש הוא להשיג שלוש מטרות עיקריות:
- להשיב את כל חצי האי סיני למצרים.
- לסיים את מצב המלחמה עם ישראל.
- להיפטר מהאחריות המצרית על רצועת עזה.
מצרים לא התפשרה על סנטימטר רבוע משטח סיני. דרשה וקיבלה היא את מלוא מבוקשה, בכלל זאת את חוף טאבה, בו היו בסך הכל כפר הנופש של רפי נלסון ומלון אביה סונסטה. לאור זאת, היו שתהו מדוע לא קיבלה מצרים חזרה אל חיקה, גם בזו הפעם, את רצועת עזה בשלמותה במסגרת ההסדר הכולל. הסיבות לכך הפעם היו פרגמטיות לא פחות מבעבר:
- מצרים לא רצתה להיתפס כמי שמבטלת את "הזהות הלאומית הפלסטינית" שהתגבשה והתמצקה בשנים שחלפו.
- סאדאת סבר שהפתרון לעזה צריך להיות חלק מהסדר כולל עם "הפלסטינים", ולא סיפוח למצרים. הרי אילו הייתה מחזירה מצרים את הרצועה לתחומי אחריותה, הייתה תורמת בכך, הלכה למעשה, לניתוק הזיקה בין יהודה ושומרון לרצועת עזה, מפלגת את "הזהות הפלסטינית" החדשה והופכת להיות שותפה של ישראל למעשה ולחלק מ"הבעיה הלאומית הפלסטינית" הצעירה, לכאורה. צרה ממנה רצתה להימנע בכל מחיר ולבסוף, במבחן התוצאה, גם הצליחה.
- מצרים סירבה לשוב ולשאת בנטל הכלכלי והביטחוני שגבתה ממנה הרצועה עד למלחמת ששת הימים. בוודאי לא נוכח הגידול הדמוגרפי המשמעותי באוכלוסייה העזתית המקומית, במקביל לגידול הדמוגרפי המצרי, עם ובלי קשר למלחמה.
ראוי לציין כי ישראל מצדה, לא אוותה מחד או התנתה מאידך, את העברת הרצועה לאחריות מצרים כחלק מההסכם. על כן אין בנמצא תיעוד זמין לכך שבמהלך המשא ומתן על ההסכם, ישראל הגישה הצעה רשמית שלפיה מצרים תספח את רצועת עזה על תושביה, ומצרים דחתה אותה, כפי שיש מי שנוטים לחשוב. במשא ומתן בין המדינות נדונו רעיונות שונים לגבי עתיד עזה ויהודה ושומרון, אך המסגרת שנקבעה הייתה לקדם "אוטונומיה פלסטינית" בסיוע ירדן, ולא להעביר את עזה לריבונות מצרית.
מצרים ועזה עד ומאז ה-7 באוקטובר 2023
סבבי הלחימה שניהלה ישראל ברצועת עזה, בעיקר מאז "ההינתקות" בשנת 2005, הותירו את המצרים מעבר לגדר, במלוא מובן המילה.
מצרים, שלקחה על עצמה את תפקיד המתווכת ו"המרגיעה" ואולי אף "המרדימה" הישראלית, הקימה מצדה חומה בצורה, אידאולוגית ופיזית, שתמנע מעבר תושבים בין הצדדים בשגרה ובעת צרה, שלה ככל הנראה ציפתה. ככל שהתחזק שלטון החמאס ברצועת עזה וככל שהתגברו השפעותיו השליליות על הצד המצרי, כך גבהו החומות והביצורים לאורך קו הגבול – "ציר פילדלפי", פונו תושבים ונהרסו בתיהם באזורים סמוכי גבול, שבקרבתם הוצבו יותר כוחות מזויינים מצריים למטרות הגנה. כידוע, דבר מאלו לא מנע את התחמשות והתעצמות החמאס לקראת הטבח הנורא בשמחת תורה התשפ"ד.
מעת שפרצה המלחמה וצה"ל עבר למתקפה, שכמותה לא חוותה רצועת עזה מעולם, לא השתנה יחסה של מצרים לעזתים ונותר קשוח אף יותר מכפי שהיה. האינטרס המצרי נותר בעינו ומורכב עודנו משילוב של הגנה בלתי מתפשרת על ביטחונה הלאומי של מצרים, התנגדות מוחלטת לקליטת פליטים בשטחה והיצמדות לתפקיד הדיפלומטי כמתווכת מרכזית במלחמה. כאילו זו אינה נוגעת לה או התאפשרה גם בזכות היקף הברחות הנשק דרך שיטחה, בין אם במודע ובין אם לאו.
לאורך כל "מלחמת התקומה", סירבה מצרים לקלוט פליטים עזתים בשטחה. בעוד שבישראל סימנו קווים בצהוב וכתום, המצרים הבהירו כי מצדם היה ונותר קו אדום ברור: מצרים לא תאפשר פריצה של הגבול או הגירה המונית של עזתים לחצי האי סיני. הנשיא המצרי, עבד אל-פתאח א-סיסי, טען כי טרנספר של "פלסטינים" לסיני יחסל את "הסוגייה הפלסטינית" ויחריב את הסכם השלום עם ישראל, שכן סיני עלולה להפוך לבסיס יציאה לפעולות טרור. בכך הוכיח כי למד היטב את לקח השלטון הצבאי המצרי ברצועה. בכדי לוודא כי "הקו האדום" ישמר ללא עוררין, ותמנע כל אפשרות הגירה מעזה, חיזקה מצרים את מערך הביצורים שלה לאורך הגבול, מעל ומתחת לפני הקרקע, ופרסה כוחות צבא מתוגברים שכמותם לא נצפו בסיני מאז יישום הנספח הצבאי בהסכמי השלום.
ניתן לקבוע כי המדיניות המצרית לא השתנתה. מצרים עודה רואה בחמאס, בהיותו שלוחה של תנועת "האחים המוסלמים", כאויב הפוליטי המרכזי של השלטון בקהיר שלו השפעה על יציבות האזור כולו. עם זאת, מצרים עודה מתעקשת להציג עצמה כפטרונית של "העם הפלסטיני", במקביל לעמדה הירדנית והשאיפות הקטריות בנדון. לאור זאת דואגת מצרים להעביר סיוע הומניטרי לשטח הרצועה ולפנות פצועים ממנה, בתיאום מול ישראל וארה"ב. לצד קטר וארה"ב, היוותה מצריים ציר במשא ומתן לשחרור חטופים והפסקות האש. מעשיה אלו, יותר משנועדו לסייע לעזתים, נועדו בראש ובראשונה לסייע לאינטרס המצרי: טיפוח מעמדה וחשיבותה האסטרטגית בעיני המערב ומדינות המפרץ.
מסקנות וסיכום
המדיניות המצרית ביחס לערביי רצועת עזה בפרט, השתנתה והתאימה עצמה למציאות המזרח תיכונית לאורך השנים, בהתאם למצב הגאו-אסטרטגי האזורי ולעקרונות ואינטרסים מצרים ברורים:
בין השנים 1948–1967 שלטה מצרים בעזה בעיקר על מנת למנוע את נפילתה בידי ישראל ולשמור על השפעתה באזור, אך נמנעה במכוון מסיפוחה.
בשנת 1957 חידשה מצרים את שליטתה ברצועה לאחר הנסיגה הישראלית. היה זה בעיקר משום שכך החליטו המעצמות בתום מבצע קדש, בשל היותה הרשות ששלטה בה לפני המלחמה, ולא משום שביקשה להפוך את עזה לחלק ממצרים.
החל משנת 1979 ועד "מלחמת התקומה" העדיפה מצרים להתמקד תחילה בהחזרת חצי האי סיני ועמו גאוותה הלאומית, ולהשאיר את שאלת עזה כחלק מ"הסוגייה הלאומית הפלסטינית" הרחבה. מצרים נמנעה מלהפוך את רצועת עזה לעניין מצרי מובהק, שהיה עלול לפגוע במעמדה והשפעתה האזורית והבינלאומית, ולהפכה ממתווכת חיצונית ומכובדת – לחלק מהבעיה.
במבט היסטורי, יש עקביות מסוימת במדיניות המצרית, על אף השונות בין התקופות שתוארו. למרות שבמשך כשני עשורים שלטה מצרים בעזה, היא מעולם לא התייחסה אליה כאל חלק אינטגרלי משטחה, ולא ניסתה לספחה ולהפוך את תושביה לאזרחי מצרים.
העזתים, כשאר ה"פלסטינים", נתפסים כשונים ויתכן שאף נחותים מהמצרים, המשמרים בגאווה את זהותם ומורשתם הפרעונית, כפי שמופגן הדבר גם במונדיאל. "הפלסטינים", ובכלל זאת עזתים רבים, נתפסים ברובם כנטע זר במהותם, במאפייניהם ותרבותם, על אף היותם מוסלמים סונים ולמרות שלחלקם זיקות ושורשים במצריים. בשל זאת ועוד, מלבד אמפתיה למצבם הכללי, לא ניכר רצון אמיתי לסייע בשילובם במצריים, זאת להבדיל ממרכיבי זהות ומאפיינים חופפים למדיי בין "הפלסטינים" לירדנים. מצרים הינה מדינה ענייה יחסית, יש שיטענו "מתפתחת", הנלחמת על כלכלת אזרחיה שלה. היא לא הייתה ועדיין אינה זקוקה לתוספת של פליטים עזתים, המהווים בעיקר מעמסה כלכלית ונטל ביטחוני, כפי שהוכח באותן שנים בהם שלטה היא ברצועה.
לסיכום, המצרים מכירים היטב את הפתגם: "ראחת תאח'ד' בת'אר אבוהא ורג'עת חאמל"- הלכה לנקום את דם אביה וחזרה בהריון. משמע- המצרים יודעים היטב מה מחיר השליטה בעזתים ולא יכנסו להרפתקה מיותרת זו מבחינתם. מצרים לא תהווה מקלט לעזתים. לא דומה הדבר לשכנינו הירדנים, שרבים בהם רואים את הקשר בין "הפלסטינים" והירדנים כעמוק וקרוב יותר. אוכלוסיות המשולבות זו בזו בממדים חברתיים, כלכליים, תרבותיים ועוד, כפי שמעולם לא היו בין העזתים למצרים.