ביקורו של ראש הממשלה בנימין נתניהו היה נראה לכאורה כעוד ביקור נוסף בשרשרת הביקורים בארה"ב שתכליתן הידוק התיאום ביחס להתפתחויות במזרח התיכון והידוק החיבוק בין 2 המנהיגים שלא מסתירים את חיבתם זה לזה. אלא שבראיון שנתן נתניהו ל-The Economist במר-א-לאגו הטיל נתניהו "פצצה" והצהיר כי לאחר יותר מ-70 שנה בה ישראל מקבלת תמיכה כספית מארה"ב, מדינת ישראל לא תבקש את חידוש חבילת הסיוע השנתית בסך 3.8 מיליארד דולר, שתגיע לסיומה ב-2028.
"אני רוצה להפחית את הסיוע הצבאי בתוך 10 השנים הקרובות", אמר, והשיב בחיוב לשאלה אם הכוונה היא להגיע למציאות של העדר מלא של התלות האמריקאית.
ראש הממשלה הסביר כי ישראל "הגיעה לבגרות" ופיתחה יכולות כלכליות מרשימות, כשהכלכלה צפויה להגיע להיקף של טריליון דולר בעשור הקרוב. "אנחנו רוצים להיות כמה שיותר עצמאיים", הדגיש נתניהו, ואמר כי ימשיך "להילחם על נאמנות ותמיכת העם האמריקני".
מאז תחילת שנות ה-50 מקבלת מדינת ישראל סיוע אמריקאי שהיה קריטי לקיומה וליכולתה לבנות את חוסנה הצבאי והכלכלי בתקופה בה מדינות האויב היו במרוץ חימושי מתקדם לעבר השמדתה. מאז ועד היום עומד הסיוע הכלכלי במונחים ריאליים בסכום העולה על 300 מיליארד דולר, סכום העולה על כל תמיכה אמריקאית שנתנה לכל מדינה אחרת בעולם. אם כך, כיצד מסכים נתניהו לוותר על סכום כל כך משמעותי ממדינה שמהווה בפועל ובאופן מתמשך ועקבי ידידה תומכת ונאמנה כל כך למדינת ישראל.
כדי להבין את החלטתו הדרמטית של ראש הממשלה צריך להבין כי החלטה זו אינה בלית השפעה כלכלית בלבד אלא מהלך גאו אסטרטגי עמוק, שנולד מהשינויים הדרמטיים בארצות הברית, מהלקחים של מלחמת חרבות ברזל ומהבשלות של הכלכלה והעוצמה הישראלית.
נתניהו, שידוע ביכולת הניתוח וההבנה הגיאופוליטית הרחבה והכרת החברה האמריקאית והתהליכים הפנימיים המתחוללים בה, הבין היטב כי חלקים רחבים בציבור האמריקאי, כולל במחנה השמרני, כבר אינם מוכנים לממן את ביטחונן של מדינות אחרות. גם התנועה הרפובליקנית לצד זרמים פרוגרסיביים במפלגה הדמוקרטית חולקים כיום עמדה דומה: אמריקה צריכה להשקיע באמריקה. בראיה מפוכחת אם כן של התהליכים הפנימיים בממשל האמריקאי, הסיוע לישראל אינו רק נטל תקציבי, הוא גם מקור לביקורת פוליטית פנימית שמכרסם בתמיכה הציבורית בישראל. כל עוד ישראל נתפסת כמדינה הנתמכת על ידי כספי משלם המיסים האמריקאי, היא הופכת יעד להתנגדות אידיאולוגית משמאל ולספקנות תקציבית המכרסמת בתמיכה האידאולוגית מימין.
דווקא משום כך, נכונות ישראלית להיגמל מהסיוע צפויה להתקבל בחיוב מציבה את ישראל לא כ"נתמכת", אלא כשותפה עצמאית, חזקה, שאינה גוררת את ארה״ב למחויבויות חיצוניות. יותר מכך: ישראל יכולה להפוך לדגם אב של מה שממשל טראמפ דורש משותפותיו החל בנאט״ו דרך טאיוואן וישראל ועד קוריאה הדרומית: מי שרוצה מטרייה אמריקאית, צריך לדעת להיות שותף חזק היודע לאחוז גם הוא בידית המטריה ולעמוד איתן בזכות עצמו.
אולם גם בצד הליברלי פרוגרסיבי יש להחלטה הזאת משמעות לא קטנה. במשך שנים טענו גורמים בשמאל האמריקאי כי מאחר שארה״ב מממנת את ישראל בהיקפים חריגים יש לה זכות טבעית להתערב במדיניותה בדיוק כפי שחווינו כולנו במהלך מלחמת חרבות ברזל. הפסקת הסיוע תשמוט את הקרקע מתחת לטיעון זה. היא אמנם לא תעצור את הביקורת, אך תצמצם משמעותית את הלגיטימציה להתערבות ישירה בהחלטות ביטחוניות ישראליות ותקטין את מנופי הלחץ האפשריים.
במהלך המלחמה, חשתי היטב כקצין אג"מ אוגדת עזה את המשמעות של התלות האמריקאית. כמות תחמושת דלה עמדה מידי יום לכל טנק וסיכומי הערכת המצב של הרמטכ"ל הכילו התייחסויות לאילוצים של הממשל האמריקאי. מלחמת חרבות ברזל חידדה יותר מכל את הבעיה התלות הישראלית באספקת תחמושת אמריקאית הפכה לכלי לחץ בידי ממשל ביידן, שניסה לכפות על ירושלים קווים אדומים מדיניים ומבצעיים. ישראל מצאה את עצמה במצבי מחסור קריטיים דווקא בשיא הלחימה בגלל שיקולים פוליטיים ותפיסות עולם פרוגרסיביות בוושינגטון. בעיצומה של המלחמה הבין הציבור בישראל כי הברית עם האמריקאים, כל חשיבותה, היא בעצם חוזה. וכפי שכל חוזה מכיל נספחים, כוכביות וסעיפי יציאה, גם החוזה הישראלי-אמריקאי מאפשר לממשלים מסוימים, דוגמת ממשל ביידן וממשל טראמפ, להשתמש בסעיפים ובכוכביות אלו כדי לכפות את מדיניותם ותפיסת עולמם על ישראל.
המתנגדים להחלטתו של נתניהו מדגישים את הערך הכלכלי של הסיוע האמריקאי ואת נחיצותו למדינה קטנה כמו ישראל, אולם דווקא בהיבט הכלכלי הפסקה הדרגתית של הסיוע תחייב השקעה מסיבית בתעשיות הביטחוניות המקומיות ותחזיר לישראל את מה שאבד בעשורים של תלות: יכולת ייצור, שרשראות אספקה עצמאיות, מקומות עבודה, יצוא וטכנולוגיה. כל דולר שלא יגיע מוושינגטון ייווצר בישראל בשכר, במו"פ ובתעשייה ויעצים את הכלכלה הישראלית ואת הרווחיות שלה.
ארה״ב היא אכן שותפה גדולה ונאמנה, ועל אף שהיא בעצמה מרוויחה עצומות משיתוף הפעולה הביטחוני עם ישראל החל מדריסת הקרקע היציבה במזרח התיכון, מהמודיעין האיכותי והקריטי לביטחונה ולאינטרסים האמריקאים הגלובליים וכלה בידע הטכנולוגי המתקדם המאפשר שיפור של יכולות צבאיות אמריקאיות חשובות האקלים הפוליטי בה הופך את הסיוע למעמסה, דבר המחייב את ישראל לבצע לא רק שדרוגים טכנולוגים של מערכות חימוש אלא גם שדרוג של מערכת היחסים המשמשת קרקע לאינטרסים המשותפים: לא עוד מדינת חסות, אלא מעצמה אזורית עצמאית, אלא שדרוג היחסים מתלות טקטית לשותפות אסטרטגית.
צמצום הסיוע עד לאפס בתוך עשור אינו סיכון הוא הכרח. ישראל של העשור השלישי של המאה ה-21 אינה זקוקה לנדבות. היא זקוקה לחופש פעולה, לריבונות תעשייתית ולבריתות המבוססות התעצמות דווקא בהכרח מתוך עוצמה.
