משבר פליטים אירופי בסאוטה, אשמה ציונית: ישראל במרכז הקונספירציה

בשנת 1973 פרסם הסופר הצרפתי ז׳אן רספיי את הרומן The Camp of the Saints – ״מחנה הקדושים״. הספר עורר סערה כבר עם הופעתו. מבקריו תיארו אותו כיצירה קיצונית, פרובוקטיבית וגזענית; תומכיו ראו בו משל פוליטי חריף על חולשתן של חברות מערביות לנוכח הגירה המונית ועל אובדן יכולתן להגן על גבולותיהן ועל זהותן. במשך יותר מחמישים שנה נתפס הרומן בעיני רבים כדיסטופיה ספרותית מוגזמת, כמעט הזויה, שסופה לשקוע בתהומות הנשייה.

עלילת הספר מתארת ארמדה של ספינות רעועות הנושאת כמעט מיליון בני אדם עניים ומורעבים מהודו בדרכם אל חופי צרפת. הם מבקשים להגיע אל אירופה השבעה והעשירה ולזכות בעתיד טוב יותר. אולם מרכז הכובד של הרומן אינו מצוי רק במהגרים עצמם, אלא בעיקר בתגובתה של צרפת להגעתם. הגעת הצי אל חופי הריביירה מחוללת משבר פוליטי, חברתי ומוסרי, שבסופו מממוטטים את מנגנוני המדינה והסדר הציבורי.

האליטות הפוליטיות, האינטלקטואליות, הדתיות והתקשורתיות אינן מצליחות להכריע בין חמלה כלפי הבאים לבין אחריותן לריבונותה ולעתידה של צרפת. מנהיגי המדינה חוששים יותר מגינוי מוסרי מאשר מן ההשלכות המעשיות של החלטותיהם. ככל שהארמדה מתקרבת אל החוף, מתעצם השיתוק: השיח הציבורי מתמקד באשמה קולוניאלית, בחובה הומניטרית ובזכויותיהם של הבאים, בעוד שהדיון על גבולות המדינה, יכולת הקליטה שלה ועתידה של החברה הצרפתית נדחק לשוליים.

עם הגעת הצי לחופי הריביירה נמלטים רבים מתושבי הדרום צפונה, קבוצות מהפכניות צרפתיות מבקשות לערער את הסדר הקיים, ומנגנוני השלטון מאבדים בהדרגה את השליטה. צרפת שוקעת באלימות, בפשיעה, בשיתוק מוסדי ובמאבק פנימי על עצם הלגיטימיות של המדינה להגן על עצמה. זהו לב הרומן: לא רק לחץ חיצוני, אלא קריסה פנימית של הרצון הפוליטי ושל הביטחון בצדקת קיומה של החברה המערבית. במשך עשרות שנים נדמה היה כי מדובר בתרחיש קיצוני וחסר אחיזה במציאות. ואולם, יותר מיובל לאחר פרסום הספר, המציאות האירופית היא שהחזירה אותו אל מרכז הדיון.

ספר שהוסר – ושב למדפים

אני עצמי נחשפתי ל״מחנה הקדושים״ כמעט במקרה. ב־17 באפריל 2026 הסירה אמזון מן האתר האמריקני מהדורת כריכה רכה חדשה של הספר. ב־20 באפריל נמסר למו״ל כי המהדורה מפרה את מדיניות ״התוכן הפוגעני״ של החברה. בעקבות מחאה ציבורית ותקשורתית הוחזרה המהדורה למכירה, ואמזון מסרה כי ההסרה הייתה טעות.

דווקא הניסיון להרחיק את הספר מן המדף החזיר אותו לתודעה. הוויכוח סביב אמזון המחיש עד כמה הרומן עדיין נפיץ ועצם הניסיון להסירו מוכיח כי הממסד מתקשה להתמודד עם השאלות שהוא מעלה. כך או כך, ספר שנדמה היה כי נשכח הפך שוב לנושא של ויכוח ציבורי.

העניין המחודש ברספיי קשור לקשיים ההולכים ומחריפים סביב ההגירה לאירופה. מאז 1973 הגיעו ליבשת מיליוני מהגרי עבודה ופליטים, והוויכוח על קליטתם נעשה אחד מקווי השבר המרכזיים בפוליטיקה האירופית. אירופה מתמודדת במקביל עם מלחמה מתמשכת באוקראינה, הזדקנות דמוגרפית, עומסי חוב, קשיים במימון מדינת הרווחה ומחלוקות חריפות סביב גבולות, ריבונות וזהות לאומית ודתית. מציאות זו הופכת את הקריאה ברומן לפחות מופשטת מכפי שהייתה בעבר.

מן הדיון הדמוגרפי למשבר סאוטה

חלק ניכר מן המחאה על הסרת הספר הגיע מחוגי ימין באירופה ובארצות הברית, הרואים במדיניות ההגירה של ממשלות אירופיות ביטוי לתהליך של שינוי דמוגרפי עמוק. חלקם משתמשים במונח ״החלפת אוכלוסיות״ וטוענים כי קליטת אוכלוסייה צעירה, בעיקר מוסלמית, משנה במהירות את פניהן של ערים אירופיות ומחלישה את מעמדה של האוכלוסייה המקומית המזדקנת.

אין צורך לאמץ את מלוא התיאוריה הזאת כדי להכיר בכך שהשינוי הדמוגרפי מעורר קשיים של ממש. בחלק מן הערים מתקשים מוסדות המדינה לייצר שילוב חברתי מוצלח ובשכונות מסוימות נוצרים פערים תרבותיים וכלכליים עמוקים. מבקרי מדיניות ההגירה טוענים כי המהגרים לא רק שאינם משתלבים בחברה האירופאית, אלא גם מעצבים מחדש את המרחב הציבורי, את השפה, את מערכת החינוך ואת הנורמות החברתיות. מנגד, תומכי ההגירה מדגישים את תרומתם של המהגרים לכלכלה, את מחויבותה ההומניטרית של אירופה ואת הצורך בכוח עבודה צעיר.

כל עוד השינויים התרחשו בהדרגה, לאורך עשרות שנים, נותר ״מחנה הקדושים״ בשולי השיח. אולם ככל שההגירה נעשית מהירה ומוחשית יותר, מתחזק הוויכוח על משמעותה. בקיץ 2026 הגיעה המחלוקת לשיא חדש בעקבות האירועים בסאוטה, העיר הספרדית שבצפון אפריקה והמהווה, לצד מלייה, גבול יבשתי של האיחוד האירופי עם מרוקו.

ב־30 וב־31 ביולי חצו לפי הערכות הרשויות הספרדיות כ־49 אלף בני אדם ממרוקו לסאוטה בתוך יממה אחת, דרך היבשה והים. עשרות נהרגו במהלך הניסיון, והעיר הקטנה התקשתה להתמודד עם מספר עצום של אנשים בזמן קצר. מתקני הקליטה התמלאו ואלפים נותרו ללא קורת גג מסודרת. האירוע היה חריג בהיקפו ובריכוזו בזמן, והמחיש את פגיעותו של גבול אירופי הנתון ללחץ פוליטי, משפטי והומניטרי.

האירועים התרחשו על רקע פסיקה של בית המשפט העליון בספרד, שקבעה כי מי שנתפס בים בדרכו לסאוטה או למלייה אינו כפוף אוטומטית ל״החזרה חמה״ ומיידית, אלא זכאי להליך מנהלי פרטני. הפסיקה לא העניקה זכות להישאר בספרד, אך שמועות ברשתות החברתיות והחלטה קודמת של ממשלת ספרד להעניק אזרחות ספרדית לכחצי מיליון פליטים שכבר הגיעו לספרד בשנים האחרונות תרמו כנראה לתחושה כי הגעה למובלעת הספרדית עכשיו תסלול את הדרך להגירה מעשית. במקביל, היחסים המורכבים בין מדריד לרבאט והטענות כי מרוקו הקלה זמנית את הפיקוח על הגבול העצימו את המשבר.

התמונות מסאוטה – המוני בני אדם על החופים וברחובות, שירותים עירוניים שקרסו תחת העומס, עימותים אלימים, אירועי פשיעה מתועדים, מחסור במזון ובמקומות לינה והצטברות אשפה – הזכירו לקוראים רבים את תיאורי הכאוס של רספיי. ההשוואה אינה מלאה וספרד לא קרסה ובכל זאת, עצם המראה של עשרות אלפים החוצים גבול בתוך שעות העניק לרומן הישן מראה אקטואלי ומטריד.

גם הפעם: ישראל במרכז הקונספירציה

כמקובל במשברים בינלאומיים בני זמננו, גם הפעם הופנו במהירות אצבעות מאשימות לעבר ישראל והיהודים. בתוך שעות החלו להתפשט ברשתות החברתיות טענות שלפיהן ישראל ארגנה את הנהירה כדי להעניש את ספרד על עמדתה הביקורתית כלפי ישראל ועל תמיכתה בפלסטינים.

בין המפיצים הבולטים של הטענות היו פרופ׳ מוחמד מרנדי, אקדמאי איראני המזוהה עם הקו הרשמי של טהראן; הסופרת הפלסטינית־אמריקנית סוזן אבו אל־הווא, מחברת רב־המכר Mornings in Jenin; והמשפיען האמריקני דן בילזריאן. שמו של השחקן הספרדי חאבייר ברדם הוזכר גם הוא בהקשר דומה.

דו״ח של המרכז לחקר האנטישמיות של התנועה למאבק באנטישמיות מצא כי 173 פרסומים של 119 חשבונות משפיעים הפכו את משבר הגבול בתוך 72 שעות לנרטיב של מזימה יהודית או ציונית. לפי הדו״ח, הפרסומים צברו עשרות מיליוני צפיות והגיעו לקהל מוערך של יותר ממאה מיליון בני אדם. תיאוריות אלו הופצו במקביל בידי גורמים מן הימין הקיצוני, מן השמאל הקיצוני ומחוגים אסלאמיסטיים – קצוות פוליטיים שונים שהתלכדו סביב האשמת ״הציונות״.

האשמות אלה מתחברות לטענה אנטישמית ותיקה שלפיה: בעלי הון יהודים, ובראשם ג׳ורג׳ סורוס, מממנים במכוון ארגונים המעודדים הגירה בלתי מבוקרת למערב כדי לשנות את הרכבה הדמוגרפי.

התעקשותם של שונאי ישראל להציב אותה – ובמשתמע גם את היהודים – כנבל המרכזי של משבר סאוטה החזירה אותי אל ״מחנה הקדושים״ ולשאלה: כיצד מתייחס רספיי ליהודים ולישראל, והאם הוא מטיל עליהם אחריות למשבר המתואר ברומן?

רספיי אינו מאשים את היהודים – אלא את אירופה

התשובה מפתיעה. רספיי אינו מאשים את היהודים או את ישראל. אין בספר מזימה יהודית, מימון יהודי של ההגירה או ניסיון ישראלי להפיל את צרפת. האחריות לקריסה מוטלת בראש ובראשונה על אירופה עצמה: על מנהיגיה, אנשי הרוח שלה, התקשורת, הכנסייה והציבור שאיבדו, לפי תפיסת המחבר, את הביטחון בזכותם להגן על החברה שיצרו.

ישראל מוזכרת ברומן בכמה מקומות שוליים. באחד מהם נשלחת ספינת טורפדו מצרית – האחרונה שנותרה שלמה לאחר המלחמות עם ישראל – לנסות להסיט את הארמדה מדרכה לתעלת סואץ. ישראל משמשת כאן נקודת ייחוס לעוצמה צבאית ולמדינה אפקטיבית. הדמות היהודית המעניינת ביותר מופיעה בסיפורו של Café Odéon בפריז. בעל בית הקפה, יהודי שלחם בנאצים, מספר כי רוב לקוחותיו הם אפריקאים ותושבי איי הודו המערבית. לאחר כמה אירועים אלימים – ובהם תקיפת מלצר שנזקק לאשפוז – הוא מורה לצוותו שלא לשרת עושי צרות ולהגן על קליינטים צרפתים לבנים מפני עבריינים שחורים אלימים. בעקבות זאת הוא מואשם בגזענות וזועק: ״קוראים לי גזען? לי? יהודי שנלחם בנאצים בכל כוחו!״ רספיי מתאר את בעל בית הקפה היהודי כמי שמנסה להגן על עובדיו ועל הסדר בבית העסק. למרות זאת, בתקשורת ובשיח הציבורי הצרפתי הוא הופך לגזען ולנבל. סגירת בית הקפה מוצגת באירוניה כניצחון של ״המצפון האוניברסלי״.

קפה אודאון: התרבות המערבית מאבדת את זכותה להגן על עצמה

הבחירה בשם Café Odéon אינה מקרית. המילה ״אודאון״ מקורה במבנה יווני שנועד למוזיקה, לשירה ולמופעים. בפריז היא מזוהה עם תיאטרון האודאון, אחד המוסדות התרבותיים החשובים של צרפת, ועם האזור הסמוך לרובע הלטיני, לסורבון ולגני לוקסמבורג – מרחב שהיה במשך דורות מוקד של ספרות, פילוסופיה, אמנות ודיון פוליטי.

אודאון הוא גם סמל של השמאל האינטלקטואלי הפריזאי. במאי 1968 השתלטו סטודנטים, אמנים ופעילים על התיאטרון והפכו אותו לבמה של אספות מהפכניות ושל מרד נגד הממסד, ההיררכיה והסדר הבורגני. המקום שנועד להציג את הקאנון התרבותי האירופי נעשה לזמן־מה מעבדה של ביקורת רדיקלית על אותה תרבות.
על הרקע הזה, Café Odéon ברומן הוא תמונה מוקטנת של אירופה כולה. הוא ממוקם מבחינה סמלית בלב הסביבה שבה התפתחה הביקורת השמאלית על הלאומיות, המסורת, הבורגנות והסמכות. רספיי יוצר אפוא אירוניה: המקום המזוהה עם התרבות המערבית נעשה גם המקום שבו, לפי תפיסתו, נשללת ממנה הזכות המוסרית להגן על עצמה.

הטיעון של רספיי חריף: השמאל התרבותי, כפי שהוא מתואר ברומן, מפרק את הביטחון של החברה המערבית בלגיטימיות של מוסדותיה, של גבולותיה ושל כללי ההתנהגות שלה. הבחירה בבעל בית קפה יהודי מחדדת את הפרדוקס. רספיי מציב אדם שהיה קורבן לרדיפה גזעית ולחם בנאצים, אך ברגע שהוא מציב גבול להתנהגות אלימה וגזענית הוא עצמו מסומן כגזען. בעולמו של הרומן, זיכרון השואה אינו מגן עליו מפני ההאשמה; להפך, עצם הניסיון שלו להפעיל סמכות מציב אותו בצד המדכאים.

קשה שלא לראות כאן הדהוד לוויכוח על ישראל. מדינה שהוקמה כמקלט לאומי לעם שנרדף במשך דורות והותקפה ב-7 באוקטובר 2023 על ידי קנאי האסלאם הטרוריסטיים מוצגת בחלקים מן השמאל והימין הרדיקלי באמצעות קטגוריות של גזענות, קולוניאליזם ואפרטהייד. ביקורת על מדיניות ישראלית היא כמובן לגיטימית והכרחית; אולם ההקבלה לסצנת אודאון מתחזקת כאשר ההאשמה אינה מופנית לפעולה מסוימת, אלא לעצם זכותה של מדינה יהודית לקיים גבול, זהות לאומית וכוח הגנה.

במובן זה, קפה אודאון מסמל את הרגע שבו התרבות המערבית עדיין עומדת על תילה, אך אינה מאמינה עוד בזכותה להתקיים כתרבות מובחנת. אצל רספיי, המערב אינו מובס תחילה בחוף או ברחוב, אלא בתודעתם של אנשי התרבות שלו. ברגע שבו כל גבול וכל הגנה עצמית מוגדרים מראש כגזענות, החברה עדיין קיימת מבחינה חומרית – אך איבדה את הרצון להצדיק את המשך קיומה.

סיכום

מבקריו של ז׳אן רספיי ימשיכו כנראה לראות ב״מחנה הקדושים״ רומן קיצוני, פרובוקטיבי ואף מקומם. ברם, חמישים שנה לאחר שנכתב, הספר שב אל מרכז הדיון לא משום שהשתנה, אלא משום שהמציאות השתנתה ומתכתבת היטב עם הרומן. משבר סאוטה, הוויכוח על גבולות אירופה והמהירות שבה הפך האירוע לתיאוריית קונספירציה אנטי־ישראלית ממחישים עד כמה השאלות שהעלה רספיי ב־1973 ממשיכות להעסיק את אירופה בשנת 2026. ההבדל המעניין הוא שבעוד השיח המודרני ממהר לעיתים לחפש יד יהודית או ציונית נסתרת, רספיי מטיל את האחריות על אירופה עצמה – על אובדן הרצון שלה להכריע, להציב גבול ולהגן על הסדר שבנתה. מבט מפוקח על אירועי סאוטה והביקורת על ישראל משקף את המשבר הערכי הפנימי החמור בו מצויה אירופה והקושי שלה להבין את ישראל – מדינה הנלחמת על קיומה הפיזי ואינה מתנצלת על כך!