"סליחה שאני קוטע אותך המפקד, אבל אסור להשתמש במילה להרוג – מותר וצריך להשתמש רק במילה לנטרל". את הדברים האלה אמר קצין זוטר למפקד אוגדה במהלך הערכת מצב בתרגיל אוגדתי של אוגדת יהודה ושומרון, עת ששימשתי כקצין המבצעים של האוגדה.

הקצינים היושבים בחדר נותרו המומים גם מתוכן הדברים וגם מהעובדה שהקצין הצעיר העז לקטוע את מפקד האוגדה באמצע דבריו. מפקד האוגדה הביט בו, חשב רגע ואמר: "תודה, זה תיקון חשוב".

בעשורים האחרונים התרחש בצה"ל תהליך רעיוני עמוק, שקט אך משמעותי: שחיקה בלגיטימציה המוצהרת של מושג הניצחון. תחת הדרישה ההיסטורית מכל צבא להכריע ולהשיג ניצחון ברור, התבסס שיח אחר – שיח של הרתעה, הכלה, איזון וניהול סבבים. אין מדובר במונחים זרים לחשיבה צבאית, אך כאשר מושגים אלה מחליפים את ההכרעה כיעד מרכזי – משתנה אופק הפעולה כולו.

שורשי התהליך: האם הניצחון הוא ערך?

שורשי התהליך מצויים כבר באמצע שנות ה-90. בשנת 1994 מינה הרמטכ"ל דאז, רא"ל אהוד ברק, ועדה בראשות האלוף יורם יאיר לגיבוש קוד אתי לצה"ל. הקוד נועד לעגן מסגרת ערכית כוללת, סוג של מצפן צבאי לכל פעולה.

אלא שבשלב הניסוח התגלעה מחלוקת עקרונית: האם "ניצחון" הוא ערך בפני עצמו. לפי עדויות מאוחרות של פרופ' אבי שגיא, שהיה אחד ממנסחי הקוד, לא הייתה הסכמה לכלול את הניצחון כערך מרכזי. הטיעון היה עקרוני: הפעלת כוח צבאית מוצדקת מוסרית רק מכוח הגנה עצמית, ולא מכוח שאיפה לניצחון כשלעצמו.

לבסוף, בעקבות התעקשות מאוחרת של הרמטכ"ל שאול מופז, נכללה המילה "ניצחון" כחלק מערך "דבקות במשימה וחתירה לניצחון" – ניסוח כללי שהודפס במאות אלפי עותקים והפך לחלק מפק"ל הכיס של כל חייל. אולם עצם ההכללה כנספח ל"דבקות במשימה" ולא כערך עצמאי משקפת את ההיררכיה הרעיונית שנוצרה: הניצחון אינו תכלית בפני עצמה אלא יעד מותנה.

שחיקת האתוס והמחיר המבצעי

במקביל, מושגים כמו "טוהר הנשק", "חיי אדם" ו"כבוד האדם" תפסו את מרכז הבמה הערכית, בעוד מושג "אהבת הארץ" הושמט. שוב – אין מדובר בערכים פסולים, להיפך. אך השאלה היא מהו הערך המארגן של צבא במדינה ריבונית הנתונה לאיום מתמשך.

הדיון הזה התעורר מחדש באוקטובר 2024, שנה לאחר פרוץ מלחמת "חרבות ברזל". מכון "יכין" פרסם מחקר שבחן את התאמת ערכי צה"ל למציאות הביטחונית. עורכי המחקר הצביעו על כך שהשמטת מושגים כמו "ניצחון" ו"הכרעה" מהמרכז הערכי השפיעה בפועל על תפקוד הכוחות במבצעים כמו "צוק איתן", "שומר החומות" ו"חרבות ברזל". בעוד שבצבאות אחרים מושגי ההכרעה והניצחון עומדים בליבת האתוס – בישראל הם הוסטו לשוליים.

לאחרונה הצטרף לכך גם הממד הפוליטי, כאשר יו"ר ועדת חוץ וביטחון, ח"כ בועז ביסמוט, הציע שהוועדה תהיה אחראית על ניסוח הקוד האתי כך שערך הניצחון יעמוד בראשו. "בעשורים האחרונים קצת התבלבלנו ושכחנו את העיקר", טען ביסמוט.

הכרעה היא התכלית

השחיקה במושג הניצחון איננה רק פולמוס תיאורטי; היא משקפת שאלה יסודית לגבי תכליתו של צבא. תהליכי האקדמיזציה וההכשרה שעברה שכבת הפיקוד הבכירה חיזקו פריזמה הרואה בהפעלת כוח תחום שיש לרסן ולווסת – לעיתים אף לפני שנשאלת השאלה האם הושגה הכרעה.

צבא שאינו רואה בניצחון יעד מרכזי, מסתכן בהפיכת הלחימה לניהול מתמשך של סבבים. הרתעה והכלה הן אמצעים – הכרעה היא התכלית. כאשר התכלית מיטשטשת, גם האסטרטגיה מיטשטשת. במרחב כמו המזרח התיכון, שבו היריבים אינם מהססים להצהיר על יעדיהם, השאלה אינה אם הניצחון מוסרי, אלא האם ויתור על השאיפה אליו הוא מעשה מוסרי כלפי אזרחי המדינה.