טביעתה של “מוסקבה” ספינת הדגל של צי הים השחור (יום ד’ לשעבר), מהווה פגיעה קשה בסמל שלטון חשוב ויוקרתי ומצטרפת לשורת כשלים וחולשות של הצבא הרוסי שנחשפו לאחרונה. יום לאחר טביעתה, וויליאם ג’יי ברנס, ראש ה-CIA שכיהן בעבר כשגריר ארה”ב ברוסיה ומכיר מקרוב את פוטין, חזר והתריע באופן פומבי כי על ארה”ב להיערך לאפשרות ממשית של הסלמה ביטחונית, העלולה לדרבן את ראש הקרמלין להשתמש בנשק גרעיני טקטי. הוא טען כי מצבי קצה דוחקים אותו צעד נוסף אל הפינה ומקרבים אותו לנקוט בצעדי קיצון הרי-גורל תוך הפרת טאבו בינלאומי שהחזיק מעמד מאז הטלת פצצות האטום על הירושימה ונגסאקי ב-1945.
והעובדות מדברות בעד עצמן. מעבר לפגיעה האנושה בספינת המלחמה הגדולה והמרשימה ביותר מבחינה אופרטיבית ששירתה את הצי הרוסי כשמונים שנה, ומעבר לנזקים הכבדים שנגרמו הן למערכת ההגנה האווירית והן, למרכז הפיקוד והשליטה של כלל הצי הרוסי בים השחור, מדובר בפגיעה ביוקרתו של הצבא ובעיקר, בתדמיתו החזקה-נצחנית של פוטין, העומד בראשו.
בנוסף ובמסגרת גישת ה-Zero-sum-game (“הפסד של האחד הוא הרווח של האחר”), בין אם הספינה טבעה כתוצאה מירי טילי “נפטון” אוקראיניים שנורו ישירות לעברה ו/או תוך סיוע מצד כוחות נאט”ו והמערב, עצם הפגיעה בסמל שלטון רוסי כה עוצמתי, מהווה הישג צבאי-אופרטיבי חשוב ביותר עבור אוקראינה, ואף מעבר לכך. זהו ניצחון תעמולתי ותדמיתי עצום עבור הנשיא ולדימיר זלנסקי במסגרת המאבק התודעתי העולמי אותו הוא מוביל על במת העולם מאז פלישת רוסיה לאוקראינה ב-24 בפברואר.
בתוך כך, חשוב להסביר כי לטיימינג שבו “מוסקבה” טבעה או הוטבעה נודעת חשיבות עצומה היות ואירוע חריג זה, מצטרף לסדרת כשלים צבאיים ולוגיסטיים קודמים שלא לומר חולשות קריטיות של מכונת המלחמה הרוסית, כפי שהן באות לידי ביטוי לאחרונה. על פי הערכות צבא אוקראינה, עד כה נהרגו בקרבות כ-18,000 חיילים רוסים לרבות מפקדים וקציני צבא בכירים ולא 1,350 חיילים כפי שמפרסמת מוסקבה. בנוסף, על פי דיווחים שונים שפורסמו ברשתות החברתיות השונות עולה כי בקרב הכוחות הרוסיים הנלחמים באוקראינה, שורר מורל נמוך וזאת, בניגוד בולט למורל הגבוה שמאפיין את הכוחות האוקראינים. ואם לא די בכך, הרי שבימים אלה נחשפת מגמה חדשה ההולכת ומתרחבת בצבא רוסיה, המשקפת תמונה עגומה יותר.
ממקורות שונים ברוסיה, כולל פרסומים של ארגוני סיוע משפטי (דוגמת Agora legal-aid NGO), מסתבר כי יותר ויותר חיילים, שיצאו לחופשות אחרי שבועות ארוכים של לחימה מעבר לגבול, מסרבים כיום לשוב להילחם ולהרוג את אחיהם האוקראינים. סירובם של אלפי לוחמים ויוצאי יחידות צבאיות שונות להמשיך ולהשתתף ב”מבצע צבאי מיוחד” באוקראינה, שלא לומר מלחמה רצחנית תחת ניהולו של פוטין, מקשה על ההתארגנות וההיערכות-מחדש של צבא רוסיה במחוז דונבאס שבמזרח המדינה. מעבר לכך, סירובם מצביע על חוסר אמון הציבור הרוסי ברודן האכזר ובמטרות המלחמה וזאת, בפרט נוכח ממדי ההרג והרצח ההמוני המתחולל שם.
אין ספק כי טביעתה של ספינת הדגל הרוסית עלולה להגביר משמעותית את חוסר האמון וחוסר התמיכה הציבורית בקרמלין ובעומד בראשו. עם זאת, חשוב להבין כי בעבור פוטין, ירידתה של “מוסקבה” אל המצולות, נתפסת כפגיעה קריטית ב”בטן הרכה” שלו ודווקא בשל כך היא עלולה להיות טריגר שיוביל להסלמה נוספת במאבק.
אם לא די בכך, הרי שנסיבות קונטקסטואליות ובראשן הצהרותיהן הפומביות של פינלנד ושבדיה בדבר כוונתן להצטרף לנאט”ו, שופכות שמן למדורה ומספקות בידיו “תירוץ” להחריף את צעדיו. הרודן האכזר ממוסקבה הצהיר זה מכבר, כי רוסיה לא תהסס להציב נשק גרעיני באזור הבלטי ואף להשתמש בנשק גרעיני טקטי, זעיר ומדויק (המוצב בבלארוס החל מדצמבר 2021), או בטילים בליסטים על-קוליים ניידים, ולו כדי להציג הישג צבאי משמעותי ולהציל מעט מהגאווה הסלאבית, האגו והכבוד הרוסי שנרמסו.
לכן, הגיע הזמן להבין כי אנו נמצאים בנקודת אל-חזור וכי על ארה”ב ומדינות נאט”ו להתעורר לאלתר, לבלום בכל הכוח את ההסלמה באוקראינה ולעצור באופן מידי את פוטין, לפני שיהיה מאוחר מידי. בעבורו, ככל שהמלחמה נמשכת וההרתעה הגרעינית נחלשת, כך גובר הסיכוי לשימוש בנשק יום הדין, שיאפשר לו לייצור תמונת ניצחון הולמת שתסיים את המערכה הרצחנית.
הכתוב במאמר הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה.