נדמה כי הפיוט "עת שערי להיפתח" שנכתב על ידי רבי יהודה בן שמואל אבן עבאס במאה ה-12 רלוונטי לימינו בצורה יוצאת דופן. הפיוט, אותו נוהגים להגיד עדות המזרח בראש השנה, מדבר על סיפור עקדת יצחק מנקודת מבטם של חלק מהדמויות. "עת שערי רצון להיפתח… עוקד והנעקד והמזבח" פותח השיר וגם כיום אנחנו מתחננים ומקווים לכך. לאורך השנה וחצי האחרונות נתונים אנחנו בימים נוראיים. עוקד, אלו אנחנו, עם ישראל. המזבח זהו ארץ ישראל, מדינת ישראל והאפשרות לקיומם של חיים יהודים. והנעקד אלו הם טובי בנינו, שמתו על מטרה שאין צודקת ממנה, שנעקדו על המזבח.

"באחרית נוסה בסוף העשרה, הבן אשר נולד לך משרה; אם נפשך בו עד מאד נקשרה, קום העלהו לי לעולה ברה". זהו תחילת הסיפור, בו ציווה הקב"ה על אברהם אבינו לעקוד את בנו יצחק, כניסיון העשירי והאחרון שלו. גם כיום אנחנו עומדים בפני ניסיון שאין כמותו. מלחמה קשה מנשוא, שבעקבותיה איבדנו ועודנו מאבדים את טובי בנינו. רק ימים בודדים לאחר יום הזיכרון וכבר נתבשרנו על נפילתם בקרב של בנים נוספים.

"…ויענה יצחק לאביו ככה; אבי ראה אש ועצי מערכה, איה אדני שה אשר כהלכה?". לאחר המסע שנמשך מספר ימים פונה יצחק לאברהם ושואל אותו היכן הקורבן אותו הם יעקדו? היכן השה לעולה? "דפקו בשערי רחמים לפתוח, הבן להזבח ואב לזבוח". הפיוט מזכיר לנו שוב כי אברהם עומד לעקוד את בנו אשר אהב, את יצחק.

כיום אלו מיטב בנינו הניצבים בקריאת הנני כשה לעולה, קורבן על המזבח, על קיומו של עם יהודי חופשי בארץ ישראל. אך בניגוד ליצחק, שלא ידע מי הוא הקורבן, חיילינו יודעים כי הם ניצבים בפני סכנה שאין כמותה, כי הם יוצאים לקרב שעשויים הם לא לחזור ממנו. הקרבתם נעשית מתוך ידיעה ברורה כי הם העומדים בפני החיים והמוות.

"עין במר בוכה ולב שמח". בעת העקידה אברהם ויצחק בוכים על המעשה העומד להתבצע, אך שמחים מעצם קיומו של רצון ה'. בדומה לכך, גם חיילי צבא ההגנה לישראל וכלל כוחות הביטחון יודעים כי המשימה קשה מנשוא, אך הם עושים זאת בלב שלם. עיניהם דומעות על מה שעלול לקרות, אך ליבם שלם עם הליכתם לקרב, למשימת הגנת העם היהודי.

אולם בניגוד לסיפור העקידה, סופם של רבים מגיבורינו אינו זהה לזה של יצחק. "ויהמו כל מלאכי מרכבה, אופן ושרף שואלים בנדבה. מתחננים לאל בעד שר צבא, אנא תנה פדיום וכופר הבה. אל נא יהי עולם בלי ירח…אמר לאברהם אדון שמים, אל תשלחה יד אל שליש אורים. שובו לשלום מלאכי מחנים, יום זה זכות לבני ירושלים. בו שערי רחמים אני פותח". המלאכים מתחננים בפני הקב"ה לעצור בעד אברהם להקריב את בנו והקב"ה נענה לקריאתם. ברגע האחרון עוצר אלוקים את עקדתו של יצחק ואנחנו מגלים כי נפתחו שערי רחמים.

אך נדמה כי קריאתנו לא נשמעה בשמים, כי תחינתנו לגאולה וישועה עוד לא התקבלה. טובי בינינו קיפחו את חייהם במשימה האחרונה אליה הם התייצבו – הגנה על עם ישראל ועל זכותו לקיום בארצו ההיסטורית. גיבורים אלו, מאירים את השמיים, את חיינו, בדומה ליצחק שנמשל לירח. אך הם לא עוצרים פה. למרות הידיעה כי הם עשויים להיות הבאים בתור, ממשיכים לוחמינו לפעול בעוז וגבורה, להילחם להגשמת המטרה לשמה הם התייצבו.

"ושמע תקיעה תוקעה ותרועה, ואמור לציון בא זמן הישועה. ינון ואליה אני שולח, עוקד והנעקד והמזבח". הפיוט נגמר באמירתו של אלוקים כי הגיעה זמן הישועה. כי הוא שולח את המשיח (ינון) ואליהו הנביא (אליה) שיבשר לפני המשיח על בוא הגאולה. אסיים גם אני בקריאה לגאולת ישראל ולבוא הישועה. באמונה שלמה כי מלחמתנו היא מלחמת קודש, מטרה נעלה מאין כמותה. ולמרות כל הקשיים בדרך, למרות התמהמהות, נמשיך להאמין כי סופנו, העוקדים שהם בעצם הנעקדים, יהיה דומה לסופו של יצחק.