הדיון על המשך הפעולה של ישראל ברצועת עזה, התעורר לאחרונה לאחר תקופה בה עסקנו בזירות אחרות. הדיון התעורר בעיקר סביב העיסוק ב'תוכנית 15 הנקודות'. בחרתי להקדיש את המאמר השבועי לנסות ולעשות מעט סדר בעניין.
באוקטובר 2025, נחתם 'הסכם 20 הנקודות' בהובלתה של ארה"ב בשארם א-שיח' וזאת בהמשך למתווה שהציג הנשיא טראמפ לראש הממשלה נתניהו בביקורו בוושינגטון בסוף ספטמבר (במקור היו 21 נקודות, אחת מהן הייתה התנצלות ישראל בפני קטאר על התקיפה בדוחא, שהושלמה במהלך הביקור). ההסכם התווה תוכנית לסיום הלחימה ברצועת עזה ועליו חתמו ישראל וחמאס, לצד המדינות המתווכות מצרים, קטאר ותורכיה. ההסכם קיבל תוקף בינלאומי בהחלטת מועצת הבטחון של האו"ם מספר 2803. אחד הסעיפים המרכזיים בהחלטת מועצת הבטחון, היה להוציא את האחריות לרצועת עזה מידיה ולהעבירה לידי 'מועצת השלום' שהקים הנשיא טראמפ שגם עומד בראשה. המועצה, קיבלה את האחריות לנהל ולפקח על יישום המתווה לפי סעיפיו. השלב הראשון עסק בשחרור כלל החטופים, חיים וחללים ושלב זה בוצע במלואו, לא לפני שחמאס ניסתה למשוך את שלב היישום ולהערים קשיים. התעקשותה של ישראל והגיבוי המלא של הנשיא טראמפ ומועצת השלום, הביאו ליישום השלב הזה במלואו.
בתמורה, ישראל נדרשה לסגת טקטית מהנקודות בהן ניצבו כוחות צה"ל בעת החתימה על ההסכם, בצורה שתאפשר את שחרור החטופים. בנוסף, התחייבה ישראל להזרים לרצועה כמויות גדולות של סיוע הומניטרי, הרבה מעבר לנדרש הלכה למעשה, כאשר היה ברור וידוע שחלק גדול ממנו יגיע לידי חמאס ויסייע בחיזוק התנועה ובשיקומה. בכל אותו זמן, כוחות צה"ל נשארים בתוך שטח רצועת עזה ברוב המקומות שנכבשו על ידם. צה"ל נשאר בכ-53% משטח הרצועה, כולל כל השטחים השולטים לעבר הישובים הישראליים וכל מרחב פילדלפי לכיוון מצרים. ישראל פעלה מרגע יישום ההסכם ולמעשה עד היום, להשמדת כלל התשתיות של החמאס במרחב שבשליטתה, מרחב ה'קו הצהוב'. רק בחלוף הזמן, הובן עומק התשתיות שבנה החמאס, כך שלמול צפי של חודשיים שלושה, נמשכת העבודה על השמדת התשתיות כבר עשרה חודשים.
השלב הבא, היה שלב פרוק החמאס מנשקו. שלב זה היה שלב מהותי, שרק לאחר השלמתו במלואה ולשביעות רצוננו, נדרשה ישראל לבצע שלב נוסף בנסיגה מהשטח שבידה ולאחר מכן מתחילים שלבים שעוסקים בשיקום הרצועה.
באופן לא מפתיע, החמאס סירב להתפרק מנשקו כמוסכם והחל בתרגילים הידועים של משיכת זמן והטעיות. נתפרק חלקית, נאסוף למחסנים, נחליף את ראשי החמאס בממשלה בעזה אבל נשאיר את כל 40 אלף הפקידים של חמאס ועוד..
בניגוד לעבר, ישראל עמדה על שלה ואכפה בקפדנות את יישום ההסכם, כולל מניעת התקרבות ל'קו הצהוב'. גם 'מועצת השלום' פעלה בניגוד לנורמה לה התרגלנו מצד גורמי האו"ם במקרים דומים וגיבתה את ישראל למול הפרות חמאס את ההסכם. לאחר שהמשא ומתן מול חמאס נתקע, הודיע מנכ"ל 'מועצת השלום' מלאדנוב על הפרה מצד החמאס ובכך אישר הלכה למעשה לישראל להתקדם ולפעול. ישראל חזרה להתקדם בשטח וכיום ה'קו הצהוב' מכיל בין 65-70% משטח הרצועה. בד בבד חזרה ישראל לסיכולים ממוקדים כנגד פעילי חמאס שעסקו בהמשך תכנון וקידום מתווי טרור, לצד סיכול הפעילים שלקחו חלק בפשיטה לשטח ישראל ב-7 באוקטובר.
במסגרת הנסיון להניע את תהליך פרוק הנשק, ניסה החמאס את כל התרגילים שהכיר מהעבר, כולל התפטרות ראש הממשלה מחמאס והכרזה על העברת השלטון לפקידים שלכאורה אינם אנשי חמאס מוצהרים. להפתעתו, ישראל סרבה לקבל את השינויים הקוסמטיים והלחץ על הארגון נמשך. כחלק מהרצון להתקדם בתהליך, נכתב 'הסכם 15 הנקודות' שהינו הסכם בין 'מועצת השלום' לחמאס שנועד להסדיר את מנגנון מסירת הנשק על ידי חמאס, כאשר ישראל איננה צד לאותו הסכם.
כאן החלו להתגלע חילוקי הדעות, כאשר ישראל בעיקר בשל הלחץ הציבורי והסמיכות לבחירות, הודיעה על התנגדותה לאשר התקדמות לפי הסעיפים המפורטים ב'הסכם 15 הנקודות'. אזכיר שישראל איננה צד להסכם ושמורה לה הזכות שלא להתקדם לשלב הבא, במידה ולא ימולאו התנאים. הפרסומים שהיו בדבר דרישתה של חמאס לנסיגה ישראלית לפני הפירוק מנשק, על רצונם להשאיר בידיהם את הנשק הקל ולהשאיר את הנשק שיאסף במחסנים בתוך הרצועה, לא אומרים שרצונם התקבל ולא יחייבו את ישראל.
מועצת השלום מצידה, ביקשה מישראל לעצור את הסיכולים לתקופה של שבועיים, בתמורה להתחייבות של חמאס לחדול מכל פעילות אימון, שיקום והפגנת כוח פומבית. ישראל הסכימה וחמאס כמובן לא עמד בהסכם, כך שמהר מאוד חזרה ישראל למדיניות הסיכולים הקודמת. אמנם ישראל שולטת על 65-70% משטח הרצועה, אולם הלכה למעשה הנוכחות הקבועה של צה"ל לא חורגת מאותם 53% שהוגדרו ב'הסכם 20 הנקודות' המקורי. כך שישראל איננה מפירה את ההסכם והאחריות רובצת לפתחו של חמאס.
לטעמי, מעבר לעניין הציבורי וללחץ המובן לפני בחירות, היה נכון מצידה של ישראל למעט בהכרזות בשלב זה ולמקד את השיח למול 'מועצת השלום', שעד כה פועלת בצורה הוגנת ושומרת על האינטרסים של מדינת ישראל במשא ומתן. כמובן שהיינו רוצים לסיים כבר את המערכה ולהשמיד את חמאס צבאית ושלטונית, כפי שהוגדר במטרת המלחמה הראשונה. יחד עם זאת נכון שנביט במצב נכוחה, ההסכם נחתם מתוך רצונה של ישראל להחזיר את כלל החטופים ומתוך הבנה שהנושא פוגע במרקם הפנימי בישראל. ההשפעה הגיעה עד לשורות הצבא וזכורה האמירה בשמו של הרמטכ"ל לפני מבצע 'מרכבות גדעון ב', לפיה אם יהיה סיכון לשלומם של החטופים, זה עלול להיות מקרה של פקודה בלתי חוקית בעליל. להבנתו של ראש הממשלה, הוא דחף את צה"ל ומערכת הבטחון עד לקצה האפשרי ולכן היה נכון בראייתו ללכת להסכם ששימר בידי ישראל את ההישגים, החזיר את החטופים ולמצער השאיר את החמאס בחיים בשלב זה.
כל מי שהכיר את החמאס ואת התנהלותו, ידע לומר בוודאות שחמאס לא יכבד את ההסכם ולא יתפרק מנשקו ולכן בשלב מסוים נחזור ללחימה ונשלים את המלאכה. מה גם שההסכם נבנה בשיטת 'יתנו-יקבלו' ולא כמו שהיה מקובל בישראל מאז הסכמי 'קמפ-דיויד', של נסיגות וויתורים מצד ישראל בשלב ראשון, תמורת פיסת נייר בלתי מחייבת מהצד השני. ההסכם הזה, כמו מקבילו מול ממשלת לבנון, מחייב בראש ובראשונה את החמאס ליישם את השלב הבא, לפני שישראל נדרשת לפעולה מצידה וכך ראוי שיהיה. חשוב לזכור גם את העומס הרב שהיה על צה"ל בכלל וצבא היבשה בפרט, למול המערכה מול איראן והלחימה בלבנון, בסוריה וביהודה ושומרון. היה נכון לחתום על ההסכם כשחתמנו עליו ונכון היום לעמוד על הסיכום ולוודא שחמאס מתפרק מנשקו באופן מלא, לפני כל התקדמות נוספת.
נכון מצידה של ישראל לקדם פעולה לפי סעיף 17 להסכם המקורי ולהתחיל להניע אוכלוסייה לאחר סינון ובידוק, מהשטח שבשליטת חמאס, לשטח שישראל כבר כבשה וטיהרה. תנועה שכזו, כולל בסיוע כוח הייצוב (ISF), תאפשר את המשך החלשתו של חמאס, צמצום הכנסת הסיוע ההומניטרי לידיו ותהווה הכנה טובה לארגון האוכלוסייה למציאות של הגירה, או 'עזיבה מרצון'.
לסיכום, אסור שנהיה שאננים ונדרש להיות 'עם היד על הדופק' ולהתעקש על 'קוצו של יוד' ביישום ההסכם. כל עוד נמשיך לעמוד על שלנו ולפעול על פי תפיסת הבטחון הנוכחית של 'אכיפה ומניעה', תוך חתירה להכרעה ולא להכלה – אנחנו בכיוון הנכון. אני פחות מודאג מ'מועצת השלום' שעד כה שומרת על האינטרסים של ישראל ויותר מודאג מזהותה והרכבה של ממשלת ישראל לאחר הבחירות הקרובות והצורך שתהיה זו ממשלה ציונית לאומית שתשמר את קו הפעולה הנוכחי והתקיף. ממשלה שתכלול בתוכה את ה'אחים המוסלמים', או מפלגות פוסט ציוניות, עלולה לייתר את הוויכוח מול חמאס והמתווכות ולאשר וויתורים גורפים שיסכנו את בטחון תושבי העוטף ואת ההישגים שהשגנו בלחימה הקשה בשלוש השנים האחרונות.
