לאורך שנים ובכוונת מכוון, הפכה עצמה הפרקליטות ל"ממשלת צללים", המשתמשת בחוות דעת משפטיות מנומקות כדי לכפות תפיסת עולם פוליטית וערכית המנוגדת לזו של הציבור ולבחירותיו.
אלא שמה שמתחיל בחוות דעת משפטיות שמטרתן לטרפד את החלטות הממשלה, המשיך להתערבות בסוגיות ביטחוניות ולבלימה דה פקטו, תוך פגיעה בצורך הביטחוני עצמו. חוות הדעת של גלי בהרב מיארה בנושאים ביטחוניים במהלך המלחמה, והתערבותה האקטיבית בהחלטות שר הביטחון ישראל כ"ץ, אינן משקפות עוד ניסיון לאזן בין צורכי הביטחון לבין עקרונות משפטיים. הן מצטיירות כדפוס עקבי, שיטתי וחד כיווני: התנגדות למהלכים ביטחוניים של הממשלה והצבת חסמים עקרוניים, מתוך מטרה ברורה להוות אופוזיציה עקרונית לממשלה, על גב הציבור ועל גב הצרכים הביטחוניים.
דוגמה בולטת לכך ניתן למצוא בהתנהלות היועצת המשפטית לממשלה בסוגיית המינויים הביטחוניים, המשקפת חוסר עקביות מהותי שמעורר שאלות קשות בדבר שיקול הדעת והאחידות המשפטית. מחד גיסא, התנגדותה הנחרצת למינויו של דוד זיני לראש השב"כ בזמן מלחמה הוצגה כעמדה עקרונית הנשענת על שיקולים משפטיים. מאידך גיסא, בשנת 2022, בעיצומה של תקופת בחירות, היא תמכה ואישרה את מינויו של הרצי הלוי לרמטכ"ל, מינוי ביטחוני בכיר לא פחות, בעל השלכות אסטרטגיות רחבות, במקום לדרוש להאריך את שירותו של הרמטכ"ל המכהן.
היועמ"שית הסבירה ואמרה:
"גם אם המשך הליך מינוי הרמטכ"ל בתקופת בחירות כרוך בקשיים משפטיים משמעותיים, הרי שבנסיבות העניין הקונקרטיות, ובפרט נוכח האמור בחוות הדעת המקצועיות ביטחוניות הסודיות הנוגעות לאתגרים ביטחוניים ייחודיים וחריגים העומדים כעת בפני צה"ל, קשיים אלה אינם עולים כדי מניעה משפטית".
פער תמוה זה בין שתי העמדות אינו מוסבר באופן ענייני על בסיס אמות מידה משפטיות ברורות, אלא נתפס כבחירה סלקטיבית, כאשר כללי המשחק משתנים בהתאם לזהות הממנה או להקשר הפוליטי, ולא לפי צורך ביטחוני דחוף.
"היועצת המשפטית לממשלה אינה פועלת כגורם מייעץ המסייע לממשלה לממש את מדיניותה במסגרת הדין. היא פועלת כשחקן מוסדי בעל כוח וטו."
אלא שאין מדובר בטעות נקודתית או בפרשנות משפטית מקצועית מחמירה במיוחד סביב מינויו של דוד זיני, אלא בשיטה עקבית. ניתן למצוא אותה גם סביב סוגיית חוק הגיוס, שבה במקום לאפשר פתרונות פוליטיים מעשיים המתחשבים בצורכי כוח האדם של צה"ל ובמרקם החברתי, בחרה היועצת המשפטית בקו לעומתי, הדוחק את הממשלה לפינה ומערער במודע את יציבות המערכת הפוליטית, בעת מלחמה.
גם בנושאים ארגוניים לכאורה, כמו סגירת גלי צה"ל, מתגלה אותה שיטתיות. על אף שהתחנה היא יחידה צבאית הכפופה לצה"ל, בחרה התחנה לנצל חופש פעולה אזרחי כמעט מלא, ועסקה באופן בוטה ומוטה בנושאים פוליטיים, מתחה ביקורת חריפה על הדרג המדיני ולעיתים אף פגעה ישירות בלגיטימציה של מהלכים ביטחוניים. חרף זאת, ניסיונות לבצע רפורמות לגיטימיות על ידי שר הביטחון נתקלו בהתנגדות חריפה מצד היועמ"שית, תוך שימוש בטיעונים פתלתלים והגנה על מוקדי כוח לא לגיטימיים, המשרתים צד פוליטי מובהק, טיעונים שנדחו על הסף על ידי בג"ץ.
כאשר מחברים את הדוגמאות הללו מתקבלת תמונה ברורה: היועצת המשפטית לממשלה אינה פועלת כגורם מייעץ המסייע לממשלה לממש את מדיניותה במסגרת הדין. היא פועלת כשחקן מוסדי בעל כוח וטו. לא באמצעות הכרעה ציבורית, לא מתוך אחריות לביטחון, אלא כאופוזיציה פוליטית באמצעות פרשנות משפטית מרחיבה, עקבית וחד כיוונית.
היועמ"שית, כך נדמה, אינה שואלת כיצד להגן על המדינה במסגרת החוק, אלא כיצד להגן על החוק מפני המדינה. זוהי תפיסה מסוכנת, בעיקר כאשר הדרקטיבה הלעומתית של הפרקליטות פולשת גם לתחומי הביטחון. דמוקרטיה שאינה מסוגלת להגן על עצמה בשל פרשנות משפטית לעומתית ומנותקת, מחלישה את עצמה מבפנים ומחזקת את אויבי המדינה מבחוץ.
כאשר יכולתה של הממשלה לפעול נחסמת על ידי פקידות שאינה נושאת באחריות לתוצאות, באופן הפוגע בחוסן הלאומי, נדרשת הממשלה, ובצדק, להחזיר את הייעוץ המשפטי למקומו הטבעי: כלי מסייע למדיניות, ולא עוד כוח המכתיב אותה.
