צמצום מערך המילואים: מהן ההשלכות?

הכתוב במאמר הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה.

מאמר זה אינו מתיימר להציג את הלא ידוע והלא מוכר. רבים וטובים דנו בהרחבה בהשפעות העמוקות של צמצום מערך המילואים והשפעתו הנרחבת על עתידה של מדינת ישראל.

אפשר לומר שחלק נרחב מהטיעונים שעלו בעבר כנגד צמצום זה הפכו להיות רלוונטיים בשנה האחרונה: השנה פרצה המלחמה באוקראינה, ארה”ב הפנתה עורף לבנות בריתה, אפגניסטן ואוקראינה, ופורסמו הנתונים על ירידת האמון בצה”ל ועל הירידה במוטיבציה לשרת במילואים. במקביל, מדינות המערב מבודדות את רוסיה, הסכמי הגרעין עם איראן לקראת סיום, לבנון בקריסה מתמשכת, חיזבאללה מבסס את מעמדו כמגן לבנון, והפעלת אסדת כריש יכולה להיות הגפרור שיצית מדורה או סופת אש במזרח התיכון.

במקביל לכל אלו, תושבי גבול לבנון צופים בעין בלתי מזוינת בהתמתחות חיזבאללה לעבר הגדר, ובבניית מוצבים, עמדות ופרויקטים הנדסיים שונים. חיזבאללה לומד את ישראל לא פחות משישראל לומדת אותו. נסראללה, פרוקסי איראן, תוצאתי למעצמות ולמתרחש בלבנון, נדחק לגדר, ובשמחה. שמירה על הגדר – בשביל ישראל היא משימה, מרכיב בתוך תוכניות העבודה; בשביל חיזבאללה, חדירתה היא הגשמת החזון. במזרח התיכון תמיד מנשבות רוחות מלחמה, אבל נדמה שהכוכבים מתלכדים כעת מעל לבנון ועד לאיראן, והרוח נושבת לכיווננו.

בעקבות ההשתנות המהירה בכל הזירות, נדרש דיון חדש ומהיר במדיניות צמצום המילואים, תוך בדיקה מעמיקה של הנחות היסוד שעליהן נשענת מדיניות זו.

ירידה באחוז המתגייסים למילואים 

פורסם אך לאחרונה, שאחוז המתגייסים למילואים, לשירות פעיל, הוא כאחוז בודד מאוכלוסיית ישראל[1]. לכאורה, אפשר להבין את הנתון כנתון אופטימי, כי אפשר להסיק ממנו שהצבא אינו זקוק למספר גדול של משרתי מילואים בהווה ובעתיד[2]. אפשר גם להבין מדוע המטכ”ל, כצעד מתבקש, מדלל את השורות, כפועל ישיר מתוך הדרישה המבצעית הקיימת כעת. ירידה באחוז המתגייסים לשירות פעיל היא מגמה מנוהלת זה תקופה ארוכה, ונעשתה כחלק מהתייעלות הצבא, כתוצר של ועדת ברודט (2007) וּועדת לוקר (2015). הצבא עבר כברת דרך ארוכה מאז הקמת ה-101, והוא פועל כארגון ציבורי, ממלכתי, שמקבל משאבים גדולים אך מוגבלים, מאשר תקציבים וחשוף לביקורת ציבורית. הקטנת מערך המילואים, כמו מערך הסדיר והקבע, נובעת מתוך עקרון ההתייעלות[3], שהפך הלכה למעשה לשם קוד לצמצומים ופיטורים. עיקרון זה, שנולד בשוק הפרטי למטרת מִקסום רווח, חדר לתוך המגזר הציבורי, ומשם הוחל גם על הצבא.

התרסקות מערך המילואים ונחיצותו 

ההתייעלות בגיוס המילואים, ובתוך כך גם צמצומו, טומנים בחובם שתי סכנות משמעותיות: האחת, התרסקות המערך כולו, בשל הידרדרות במוטיבציית החייל המשוחרר להתגייס למילואים, בכל שנתון ושנתון; השנייה, פגיעה ביכולתו של הצבא להגיב באירועי קיצון משמעותיים. סוגיית מוטיבציית הגיוס למילואים היא לא שאלה תיאורטית – זו שאלת השאלות ששואל עצמו כל מג”ד מילואים כיום: איך למלא את השורות במשתחררים החדשים, ואיך לגרום להם להתייצב לאימון או לתעסוקה. הירידה באחוזי ההתייצבות היא כללית[4], אך היא מופיעה בעיקר בקרב המתגייסים החדשים. המג”דים יאמרו שהלוחמים הוותיקים יגיעו למילואים באחוזים גבוהים יותר משתי סיבות: האחת, הם חוו אירועים משמעותיים, מבצעים, מלחמות, ויש להם תחושת שליחות בתפקידם, שתורגמה עם השנים למשימתיות בעת חירום. הסיבה השנייה היא התגבשות הקבוצה סביבם, שהפכה עם השנים לחלק אינטגרלי מחייהם. אותה קבוצה ממשיכה את הקשר האישי גם מעבר לימי השירות. לעומתם, קבוצת המשתחררים החדשה מהשירות הסדיר, ואף מהקבע, לא חוותה מלחמות ומבצעים באופן משמעותי[5], ותחושת המשמעות של המשך שירותם מוטלת בספק. במקביל, הם יתקשו לבנות קבוצה חברתית במילואים, מאחר שכמות ימי האימונים נמוכה, וכמות ימי הקרב נמוכים אף יותר. לוחם או תומך לחימה בצבא היבשה יכולים לסיים שירות מלא, ללא קרב, היתקלות ומגע עם אויב. במקביל, העולם האזרחי שסביבם מתנהל בתחושת שפע ומציע אין ספור אפשרויות. החייל הצעיר, שלא נחשף בעולמו הצבאי לחיכוך מבצעי, נתון לתחושה שתפקידו במערך הצבאי במקרה הטוב חשוב, אך כנראה לא הכרחי.

יש גם לא מעט סיבות נוספות, מינוריות לכאורה, כמו למשל שחייל הסדיר הצעיר שמופנה למערך המילואים מגיע מתוך מערך שמאובזר ומצויד בפער משמעותי, ומערך המילואים מטבעו מצויד פחות ומאומן פחות. הפער הגדול, שלא היה קיים בעשורים הראשונים למדינה, נותן לחייל תחושת אי רצינות ומפחית את אמונו במערך המילואים, מאחר שבכל שירותו הצבאי ניתנה לו תחושה שההצטיידות שלו היא גם מקור המקצוענות שלו.

גורם נוסף שמשפיע באופן ישיר על מוטיבציית הגיוס למילואים בחיל היבשה הוא הסיקור התקשורתי בעת ימי קרב או פעילות מבצעית של צה”ל. הבמה ואור הזרקורים מופנים אז אל החילות הטכנולוגיים, חיל האוויר וכיפות ברזל, ויש בכך היגיון. למעט אפיזודה קצרה של הופעת המנהרות, שאיימו על יישובי גבול בודדים, האיום על כלל האוכלוסייה בישראל נתפס משנות ה-90 כמגיע מעל הראש, מהשמיים, החל מהגרעין האיראני, דרך ירי תלול מסלול וכלה בטכנולוגיה האחרונה, רחפנים וכטב”מים. לא עוד פחד קיומי של תושבי הארץ, כפי שבא לידי ביטוי במלחמת ששת הימים ויום כיפור, מטנקים מצריים וסוריים שישטפו את היישובים ומחיילי דיוויזיות רגליים; את המקלטים באדמה ותעלות הקשר ביישובים החליפו ממ”דים, וכל הוראות ההתגוננות של פיקוד העורף מכוונות לאיום המיידי ולראשי טילים, והרבה כאלו[6].

לכאורה, מבחינה מספרית מספר המשתחררים הגדול מדי שנה אמור למלא את השורות ולכן מוטיבציית הגיוס למילואים נראית פתירה, אבל לא כך הדבר. בהנחה שגיוס למילואים הוא תגובה לסביבה שבה חיים ולבית שבו גדלים, ייתכן שאנו עומדים בפני שבר.

החיים פה הם לא סרט של מארוול 

ככל שפחות אנשים נמצאים במערך, ככל שאנשי מילואים בקהילות הופכים למעטים, כך סביר להניח שהדורות הבאים לא יראו בגיוס למילואים נורמה חברתית. כשגיוס למילואים יהפוך לאירוע חריג, קיימת סבירות שהמגמה הקיימת, של כרסום הלגיטימציה להתגייס, תגבר ותגבר, וכך יקטן מאגר המשרתים בהתאמה. זה אינו תהליך ארוך, ואפשר לראות אותו קורה אפילו כעת[7]. תהליך זה אף מואץ כאשר רובה של החברה רואה בשירות הצבאי חלק מהמימוש העצמי או מדרגה בקידום העצמי לקראת האזרחות. ערכי החברה והמדינה נמצאים בעדיפות נמוכה בקרב הורים ומתגייסים בבחירת אופן השירות הצבאי[8].

הבעיה המשמעותית השנייה היא היכולת של הצבא להעלות בשעת חירום את אחוז הלוחמים במהירות גדולה. משמעות מערך המילואים היא יכולתו של הצבא הישראלי לעמוד לאורך זמן במלחמה משמעותית, במידה שתהיה כזו. כיום, בצדק רב, נדמה שהמלחמה דומה יותר לסרט של מארוול[9], שבו מעט גיבורי על, בעלי טכנולוגיה שמימית, המצילים אומות ועמים בקרבות של מעטים מול מעטים. למרות זאת, אמפירית, האויב שישראל מתמודדת מולו ומקיף את גבולותינו – יכולות העל שלו פחותות, בוודאי לעומת אלו של ישראל. במה הוא כן טוב? בכמות הלוחמים, באמונה, בחזון מגובש, ובטכניקות קרב של המאה הקודמת. יכולות אלו באו ועדיין באות לידי ביטוי באביב הערבי, שלמרות שנדמה שהסתיים, הוא עדיין מתנהל בלפחות שבע מדינות ערביות, מה שמפריע ומכרסם ביכולתן למשול ולהתפתח. מלחמת התשה היא מלחמה שגובה הרבה קורבנות בזמן ממושך, ודורשת משאבים רבים.

אנו נוטים לבטל יכולות אלו, כי אנו מניחים שיתרונות טכנולוגיים יכולים לנצח הכול. יש להזכיר, שגם בסרטי מארוול התסריט הרווח הוא שגיבורי העל מנוטרלים מכוחות העל, והעולם מחכה עד שיצליחו להשיג אותם בחזרה ובינתיים חווה הרס ואובדן. המערב לא יכול להכיל הרס ואובדן כפי שיכול היה בעבר, אלא אם כן הם מגיעים במנות קטנות, כמובן.

מה לימדו אותנו הקורונה והמלחמה באוקראינה  

מגפת הקורונה הוכיחה שהמדע והחדשנות אינם חזות הכול, ושהטכנולוגיה לא מנצחת כל כך מהר, מה שלמעשה אילץ את העולם לחזור לפעולות שנעשו בימי הביניים המוקדמים: סגר, חיטוי, בידוד. גם המלחמה באוקראינה הוכיחה שהטכנולוגיה לא מנצחת במקום שבו אין טכנולוגיה. גם אחרי שהסייבר הרוסי שיתק את החשמל וחיל האוויר הוריד תחנת כוח, המלחמה לא הוכרעה. האתגר הרוסי כיום הוא השתלטות על שטח מיושב, שהדרך היחידה לכבוש אותו היא באמצעות טנקים וארטילריה[10]. לאמירה שהחייל בטנק ינצח יש מקום של כבוד גם עכשיו. לאחר מלחמת ששת הימים, בעקבות מבצע מוקד[11], רווחה התחושה שעליונות אווירית תתחיל ותסיים כל חיכוך משמעותי. רק שש שנים מאוחר יותר, במלחמת יום כיפור, חיל האוויר לא הכריע את המלחמה, אלא השריון.

כמו אוקראינה, ישראל נחותה מספרית מול אויבותיה בעבר ובעתיד. כרגע אנחנו בפסק זמן, ירח דבש שבו מדינות ערביות רבות כורתות איתנו בריתות חשובות. יש להזכיר לכולנו שגם עם איראן הייתה לנו ברית חזקה, וכך גם עם טורקיה. בריתות הן כלי להשגת האינטרסים של כל הצדדים, אך אין להסיק מכך שהאינטרסים של הצדדים הם זהים. הנטייה האופטימית[12] להאמין שמערכת הבריתות והאינטרסים היא זיווג קוסמי לאורך דורות היא אשליה שמערכת ביטחון אינה יכולה להשתמש בה כבסיס לתוכנית עבודה. יש לכך דוגמאות רבות; בגידת מדינות בבעלות בריתן הוותיקות היא לא אירוע נדיר, בוודאי לא בבעלות ברית חדשות.

סוגיית צמצום גיוס המילואים מולידה גם תהליכים נוספים, שמשפיעים על החברה הישראלית כולה, ושאינם קשורים במישרין לפעילות המבצעית. פחות אנשי מילואים משמעותם פחות חיבור לצבא, פחות שותפות, פחות הזדהות, פחות חיבור חוצה מגדרים וקבוצות. הטענות שהמוטיבציה למילואים יורדת הן רבות ומוכרות. לרוב, הפתרונות המוצעים לכך הם בשדה הכלכלי, אך חסרים בהם הפן הערכי והתרבותי ובראש בראשונה חסרה צדקת הדרך. כפועל יוצא, ירידה בגיוס חיילי מילואים מפחיתה אצל האזרח את תחושת המשמעות, השותפות, הלכידות והכוח להשפיע. כל אלו הם מרכיביו הבסיסיים של החוסן האישי, וכך בעצם קטנים חוסנה של החברה הישראלית כולה ויכולתה להתמודד עם האתגרים הביטחוניים הבאים.

ההתייעלות מחלישה את צדקת הדרך 

יש להבין שההתייעלות עצמה נתפסת כמצדיקה את ההערכה שהאיום על ישראל נמוך, מה שפוגם ביכולת להטמיע בציבור את המוכנות לקראת העימות הבא. קידוש הטכנולוגיה שנשלטת בידי מעטים בתוך המערך הצבאי מתיק מהאזרח את האחריות על גורלו ומעביר אותה מידי רבים לידי מעטים. העברת האחריות לאחר הופכת את האזרח משותף ללקוח. כך למעשה מתבצע מעבר זוחל וסמוי מצבא העם לצבא מקצועי[13]. המעבר של האזרח להיות לקוח של הצבא, ולא שותף שלו, מקפל בתוכו אין ספור אתגרים נוספים, שהגדול שבהם הוא ייצוב האמון בארגון. כאשר האזרח מקבל שירותי ביטחון שהוא משלם עליהם, אין לו הזדהות עם הארגון ואמפתיה כלפיו. עמדת הלקוח הופכת לעמדה של דורש באופן חד צדדי, והופכת למעשה את הצבא לחברת שמירה.

התגמולים שמתרבים בעבור משרתי המילואים רק מחלישים את הצד הערכי ואת צדקת הדרך המוסרית והאמונית. שליחות הומרה בעבודה, והארגון הערכי הופך בהדרגה לארגון כלכלי. כל דיון בשכר החיילים ומשרתי הקבע מרע את המעמד ההרואי, הערכי, ואת קדושת המשימה, שהיא הגנה על הכלל[14]. יתרה מכך, הפיכת הצבא לארגון עובדים הדומה למגזר הציבורי גורמת לחלק גדול מהנשארים בו להפוך למשרתי הארגון ולא למשרתי המשימה. הארגון, בתורו, גורם למשרתים בו להפוך לפחות יצירתיים, פחות יוזמים, וכתוצאה גם למספקי פתרונות חלשים, בכל התחומים. מובן שבעת הזו אין להתעלם מהמשקל הכלכלי של המשרתים ומתגמולם, אך קיימים במגזר הפרטי מודלים של תגמולים שונים, שהמדיד בהם הוא ביצועי וערכי, ושאינם בהכרח כמו אלו במגזר הציבורי שיעילותו נמוכה ותוצריו לעיתים בלתי מספקים.

הבעיה המשמעותית של שתי נגזרות אלו, מוטיבציה נמוכה לגיוס של חיילי מילואים ואי יכולת הצבא לגדול באופן מיידי, אינה בעיה פשוטה, לא כי הפתרונות אינם בהישג יד, אלא משום שהם ארוכי טווח. כלומר, הקטנת הצבא היא אירוע קל, אבל הגדלתו מחדש היא אירוע תודעתי ופיזי ממושך וסיזיפי.

הטענה המרכזית שמובילה את מקבלי ההחלטות, על צמצום אחוזי הגיוס למילואים, היא מובנת, ונתפסת כתהליך מתבקש. לכאורה, מאז מלחמת לבנון הראשונה לא נדרשה מדינת ישראל לצבא יבשה גדול. האם אפשר להסיק מכך שיש סבירות גדולה שגם לא נזדקק לו בעתיד הקרוב? אולי. אך האם נוכל להבטיח לעצמנו שלא נזדקק לעולם לצבא כזה? האם נשקול לקנות מכונית ללא כריות אוויר כי הסיכוי שנשתמש בהן הוא כמעט אפסי? האם נקנה בית שמוּעד לקריסה ברעידת אדמה כי הסיכוי שהוא ייפול הוא אחת ל-300 שנה? הצבא אינו דומה לחברה פרטית; אין לו מטרות רווח, הוא לא חייב להיות יעיל. הוא לא נמדד בשגרה, הוא נמדד רק בעת חירום ומטרתו להציל חיים. בכל מחיר. הצבא במהותו הוא ארגון ייחודי, מונופוליסטי, מיליטנטי ולאומי. הוא גוף ביצועי, שצריך לתת את כל הפתרונות בנושאי ביטחון לכלל האוכלוסייה, בכל מצב, בכל תסריט.

מעבר מארגון חירום לארגון כלכלי  

התייעלות, יעילות ומצוינות הם שמות קוד למעבר צבא ההגנה לישראל מארגון חירום וולנטרי וערכי למטה של חברה נסחרת בבורסה, עם מערכת תגמולים מתוך המגזר הציבורי. זהו ארגון כימרי. מצד אחד, המטה חושב ופועל במונחים של העולם החדש של סיכון לעומת סיכוי, כלומר, רווח והפסד של הון, או במקרה הזה רווח והפסד של חיי אדם. מצד שני, הוא מתגמל את המשרתים כמו בארגון ציבורי. כך, בהתאמה, המטה מאמין שהאירוע המסוכן ביותר הוא גם בעל הסיכוי הנמוך ביותר, ולכן אין להיערך לו. במקביל, עובדי הארגון עצמו נעשים חדים פחות ומסורים פחות למשימה ויותר לארגון.

הפיכת ליבת הצבא לארגון כלכלי והתמוססות העולם הערכי יגרמו לבסוף להסטת מבטו של המטה מעומק המשימה אל מסך הפלזמה, בדיוק כפי שנעשה באולמות הבורסה. אך כאן נגמר הדמיון; כישלון חברה בורסאית או אפילו נפילת הבורסה כולה הם אירוע כלכלי משמעותי, אך כישלון הצבא או נפילת גבולות ישראל יעלו בחיי אדם, ואולי בגורל עתידה של מדינה שלמה.

[1] ועדת המשנה למשאב האנושי בצה”ל, 30 במאי 2022, כ”ט באייר תשפ”ב
[2] 490 אלף המשרתים מהווים 5% מכלל אזרחי המדינה, ו-17% מהאוכלוסייה בגילי השירות. 120 אלף מהם מוגדרים משרתי מילואים פעילים, המהווים 4% מהאוכלוסייה בגילי השירות ואחוז אחד בודד מכלל אזרחי המדינה.
[3] שמביא את מרב התועלת, מועיל וחסכוני כאחד, לפי האקדמיה ללשון העברית.
[4] אתגרים של מג”דים בצבא היבשה במינויי־משנה במערך המילואים: נקודת מבט מערכתית, כרמית פדן ודמיאן יפה.
[5] הגורמים המשפיעים על המוטיבציה לשרת במילואים בשלום ובמלחמה.
פרופ’ גבריאל בן-דור, ראש המכון לחקר הביטחון הלאומי באוניברסיטת חיפה, 21.05.2004.
[6] אתר פיקוד העורף.
[7] הצעת חוק המילואים – סוגיות ערכיות בגיוס בררני, “עוד עולה מן הנתונים כי מגמת הירידה בגיוס לשירות חובה ולמילואים היא עקבית”
[8] האמנם רצון הפרט?, מרכיבי המוטיבציה לבחירת מסלול השירות בצה״ל, גב’ ענת וולדמן, ד״ר רוני טיארג’אן־אור, ד״ר ראובן גלן, חברה, צבא וביטחון לאומי, גיליון 2.
[9] היקום הקולנועי של מארוול (באנגלית: Marvel Cinematic Universe או בקיצור MCU) הוא זיכיון קולנועי לעולם משותף, שמאגד סדרת סרטי גיבורי על.
[10] שבועיים לפלישה – מחשבות על המלחמה באוקראינה, סא”ל (מיל’) ד”ר דותן דרוק, מערכות, 10.03.2022.
[11] המבצע שבו פתחה ישראל את מלחמת ששת הימים. במבצע זה הונחתה מכה מקדימה על שדות התעופה ועל חילות אוויר ערביים, וכתוצאה ממנה הייתה לחיל האוויר הישראלי עליונות אווירית מוחלטת ויכולת סיוע חופשית לכוחות היבשה בהמשך המלחמה.
[12] פרופ’ טלי שורט, הטיית האופטימיות.
[13] 31.01.2021 מערכות, מהו צבא אזרחים? יגיל לוי.
[14] 31.01.2021 מערכות, מהו צבא אזרחים? יגיל לוי.