ביום השנה השלישי לשבעה באוקטובר 2023, לצד בירור הכשלים הצבאיים והמדיניים, נדרשת התמודדות עם התורפה החברתית: בניית לכידות שאינה מוחקת מחלוקת, ביטחון שמונע את התפתחות האיום ותרבות שאינה מאפשרת למתקפות מבחוץ לקרוע אותנו מבפנים.
ביום הזה הזיכרון מחזיר אותנו אל האובדן, אל הגבורה ואל השאלות הקשות, אך לצד החובה לזכור ולברר אחריות ניצבת גם החובה להבין כיצד מתחסנים. האתגר אינו מסתכם בשיקום מה שנשבר, אלא בבניית חברה ומדינה שלא יאפשרו לתורפות העבר להכתיב שוב את העתיד.
מכל הבעיות שנחשפו באותו יום, אפשר לראות בהיחלשות הלכידות הישראלית את התורפה העמוקה ביותר, משום שהיא נוגעת לתשתית שעליה נשען הביטחון הלאומי – את התורפה הזו זיהה האויב, ופעל.
בשנים שקדמו למתקפה, וביתר שאת בשנת 2023, המחלוקת איימה להפוך משיחה קשה בתוך בית משותף למאבק על עצם הלגיטימיות של יושביו – אין בכך לקבוע שהשסע גרם לאסון או לפטור מאחריות לכשלים הביטחוניים, אלא להצביע על יסוד שבלעדיו גם כוח צבאי מתקשה להבטיח ביטחון לאורך זמן.
כאשר יריב מבית נתפס כאיום גדול יותר מאויב מבחוץ, נפגעת היכולת לזהות סכנה משותפת ולהתייצב מולה, ולכן מעבר לכל לקח צבאי או מדיני נדרשת הבנה של התורפה החברתית ושל הדרכים לבנות מולה חוסן. המענה אינו השתקת הוויכוח, אלא חידוש ההבחנה בין מאבק על הדרך לבין ערעור הבית שבו כולנו חיים.
בעולם של היום, קונפליקט פנימי עשוי להפוך להזדמנות עבור בעלי אינטרס, שאינם חייבים להמציא את הכאב כדי לרתום אותו לצורכיהם, להעצים חשדנות ולהציג מחלוקת כמאבק שאין ממנו מוצא. כך יכול שסע מקומי להשתלב באינטרסים גלובליים של השפעה וערעור יציבות, ומול האפשרות הזאת נדרשת התחסנות בשלושה ממדים משלימים.
להתייצב, גם מתוך מחלוקת
החוסן הישראלי מתחיל ברוח ההתייצבות, משום שהגיוס אינו רק מילוי שורות אלא ביטוי לתרבות של אחריות ולהבנה שהבית המשותף אינו מתקיים מעצמו. לצד המשרתים ניצבים המשפחות, הקהילות והאזרחים הנושאים בעול, והעוצמה נוצרת כאשר האחריות האישית מתחברת למחויבות לכלל.
לכידות אינה אחידות, וערכה מתגלה דווקא כאשר אנשים חלוקים בוחרים לפעול יחד בלי לוותר על עמדותיהם ובלי להפוך את המחלוקת לשלילת שותפות הגורל. חברה חסונה מאפשרת ויכוח חריף על הדרך, אך שומרת על ההכרה המשותפת למען מי ועל מה נאבקים.
אירוע פליי דובאי ממחיש את הרוח הזאת גם במרחב האזרחי, כאשר ההתערבות הישראלית ברגע הסכנה מבטאת מעבר מחוסר אונים ליוזמה ומנכונות להמתין לנכונות להתייצב להגנת החיים. במובן הזה, ״לא עוד צאן לטבח״ אינו קריאה להתלהמות, אלא עמדה של אחריות, תושייה וריבונות נפשית.
אלא שאין לבנות מדינה על גבורה בלבד, משום שרוח ההתייצבות זקוקה להוגנות, להכרה ולתמיכה גם כשהחירום מתמשך והעייפות מצטברת. מי שנושא בנטל צריך לדעת שהחברה רואה אותו, והאחריות לשמר את החוסן מוטלת גם על מקבלי ההחלטות ועל מי שמעצבים את השיח הציבורי.
למנוע, לא רק להגיב
חוסן ביטחוני אינו נמדד רק ביכולת להכריע אויב לאחר שתקף, אלא גם ביכולת למנוע ממנו לבנות את התנאים למתקפה. לצד הרתעה, התרעה והכרעה, נדרש מרכיב ברור של מניעה, המכוון לזיהוי התהליך שבו הסכנה מתפתחת ולשיבושו בעוד מועד.
השאלה אינה רק מה יעשה האויב מחר, אלא מה אנחנו מאפשרים לו להכין היום, ולכן המבט חייב לעבור מהאירוע הבודד אל בניית הכוח, התשתיות וחופש הפעולה. טיפול בהתפרצות אינו מספיק כאשר המנגנון המייצר אותה ממשיך לפעול ולצבור יכולות.
מניעה אינה פעולה צבאית בכל מחיר, אלא תפיסה המחייבת מודיעין ביקורתי, בחינת חלופות ונכונות לערער על הנחות נוחות. לעיתים משמעותה פעולה ולעיתים שינוי מדיניות או חסימת יכולת, כשהעיקרון המנחה הוא שלא להפוך את השקט הזמני להוכחה שהסכנה נעלמה.
להגן, בלי להיקרע
התובנה השלישית נוגעת לחוסן התרבותי, המחייב את העם שלנו, שמכיר היטב עלילות ורדיפות לאורך דורות לזהות כיצד מציאות חלקית הופכת לסיפור שלם וכיצד האשמה משמשת לשלילת הלגיטימיות שלו. הזיכרון ההיסטורי לבדו אינו חיסון, ולכן נדרשים לצידו ידע, זהות יציבה ויכולת לברר טענות בלי לאבד את תחושת השייכות.
השיח סביב הסרט ״נז״א״ מציבה מבחן בדיוק כזה, משום שהשאלה אינה רק כיצד משיבים להאשמות, אלא גם כיצד מונעים מהן להעמיק את הקרע הפנימי. כאשר התגובה מוכתבת רק מנאמנות למחנה, בירור האמת מתחלף בתחרות של חשדות, וכאן נדרשת עבודה חינוכית, ציבורית ותרבותית שאינה מסתפקת בתגובה נקודתית – בעידן הפייק ניוז, המניפולציה, והדמגוגיה המועצמת ב-AI – נדמה שעל החיסון הזה אנו נדרשים לעבוד.
התגובה החסונה מבחינה בין ביקורת להכללה, בין עדות למסקנה ובין בירור להכפשה, תוך נכונות לבדוק טענות, לחשוף סילופים ולהשיב במדויק. ההבנה שלא כל שאלה היא בגידה ולא כל האשמה היא אמת מאפשרת לחברה להגן על שמה ובה בעת לשמור על יכולתה לתקן את עצמה.
ביום השנה השלישי, המושג ״לא עוד צאן לטבח״ חייב לקבל משמעות נוספת:
לא לעמוד חסרי אונים מול אויב, ולא להיות מובלים בידי מניפולציות נגד עצמנו. לזכור את הנופלים פירושו גם לבנות בית שיודע להתייצב יחד, להקדים את האיום ולשמור על שותפות הגורל גם כאשר המחלוקת קשה והדרך ארוכה.
