תפיסת הבטחון החדשה של ישראל שהציג השבוע ראש הממשלה נתניהו, היא ארוע מכונן וחשוב שנבין זאת ולא ניתן לעניין לעבור לידנו.
שנים ארוכות לא היה עיסוק משמעותי בניסוח התפיסה ועדכונה. למעשה, מאז הקמת המדינה ותפיסת הבטחון שיוחסה לבן-גוריון שלמרכיביה היו: הרתעה, התרעה, הכרעה, לא היה תהליך סדור של גיבוש מסמך שכזה. היה נסיון בתחילת שנות ה-2000 על ידי הועדה לגיבוש תפיסת הבטחון שהובלה על ידי דן מרידור, נסיון שלא צלח, הגם שקיבע לעשייה הצבאית את הרגל הרביעית של הגנה ולתפיסות המבצעיות של צה"ל את עקרון ההכלה ו'שקט יענה בשקט'. המסמך הקודם שנכתב ופורסם, היה גם הוא בהובלת ראש הממשלה נתניהו בשנת 2016, מסמך שגובש על ידו בסיוע המזכיר הצבאי ושעסק בעניין המאבק בגרעין האיראני, המערכה שבין המערכות והעליונות הכלכלית והטכנולוגית הנדרשת לישראל. המסמך הוצג על ידי ראש הממשלה לצה"ל ולקבינט, אולם לא הייתה המשכיות לתהליך.
אז תגידו, מה זה באמת משנה, מה כתוב בתפיסת הבטחון ולמה צריך כזאת בכלל.
אז נתחיל בשאלת 'למה התכוון המחוקק'. חוק המועצה לבטחון לאומי, שחוקק בשנת 2008 כחלק מלקחי ועדת וינוגרד ממלחמת לבנון השנייה, קבע שאחד מתפקידי המל"ל הוא: "לבחון את תפיסת הבטחון הלאומי של מדינת ישראל ולהציע לה עדכונים" (סעיף 2(א) (9). החוק נוסח בצורה כללית ולא חייב את אישור התפיסה בקבינט. במהלך מלחמת התקומה וכתוצאה מעיסוק נרחב, ציבורית ופרלמנטרית ובעיקר בשל דו"ח מבקר המדינה שעסק בנושא, נוסח "חוק אסטרטגיית הבטחון הלאומי" ביוני 2025. החוק בא להסדיר בדיוק את עניין תפיסת הבטחון ואסטרטגיית הבטחון הלאומי ולקבוע שכל ממשלה נבחרת נדרשת בתוך שנה להגדיר אסטרטגיה מדינית-בטחונית. האסטרטגיה הביטחונית, הינה נגזרת ישירה של תפיסת הבטחון הלאומי, בהתאמה למציאות הביטחונית העכשווית וליעדי הממשלה הנבחרת ומכאן חשיבותה. לטענת המבקר, העדר מסגרת לאומית המנחה את הדרג המדיני ואת מערכת הבטחון, מקשה על מערכות הבטחון השונות להתאים תפיסות לבניין כוח, תוכניות עבודה וסדרי עדיפויות בניצול ומימוש התקציבים וכמובן מקשה על המעקב והבקרה של המערכת הפוליטית, הקבינט המדיני-בטחוני וועדות הכנסת הרלוונטיות.
הרעיון כאמור הוא לא לכתוב מסמך ולאשרו. כתיבת המסמך ואישורו, היא בבחינת 'ראשית הצירים'. הרעיון הוא שתהליך הכנת המסמך ואישורו, בממשלה ובהמשך בכנסת, יתחיל תהליך עבודה סדור. התהליך צריך שיכלול הגדרת היעדים האסטרטגיים בסוגיות הבטחון הלאומי השונות על ידי הדרג המדיני. היעדים יקבעו לאור בחינת החלופות השונות שיוצגו על ידי מערכות הבטחון, היעדים ידורגו לאור קביעת סדר העדיפויות ואישור אסטרטגיית הפעולה למפקדות הצבאיות והאזרחיות. כמובן שקביעת היעדים וסדרי העדיפויות, תחייב הקצאת תקציב ומשאבים בהתאם.
תפיסת הבטחון הלאומי שתכתב במל"ל ותאושר בקבינט, תהווה בסיס לאסטרטגיה הביטחונית שתגובש ותאושר על ידי כל ממשלה נכנסת בשנתה הראשונה ותתוקף בהמשך לכל אורך כהונתה. מאסטרטגיה זה יגזרו התפיסות המבצעיות בצה"ל ובשאר ארגוני הבטחון ומהם כאמור עקרונות בניין הכוח. לדוגמא, אם תפיסת הבטחון הלאומי הגדירה את איראן ואת הגרעין כאיום מרכזי, צה"ל והמוסד צריכים לגבש אסטרטגיית מענה – הגנתית והתקפית. אסטרטגיה זו, תתורגם לתפיסות מבצעיות, פיתוח אמצעים שיעזרו לנו להלחם באיום שהוגדר והחלטה על הצטיידות בהם, בהתאמה לתקציב ולסדרי העדיפויות שנקבעו.
התפיסה המעודכנת שפורסמה השבוע, נותנת ביטוי למה שלמדנו במהלך מלחמת התקומה ובעיקר באה לתרגם עשייה מבצעית והחלטות מנהיגותיות שהתקבלו במהלכה, לכדי מסמך סדור שיהווה בסיס לתהליך שפורט לעיל. הדוגמא הבולטת ולטעמי המשמעותית, היא הדגשת הצורך בעקירת גישת ההכלה וה'שקט יענה בשקט' שהובילה את העשייה הצבאית והמדינית שנים ארוכות ואימוץ גישה התקפית שמטרתה למנוע מאויבנו להתעצם ולאיים עלינו, כולל באמצעות שימוש במתקפות מקדימות ואכיפה למול פיתוח יכולות שכאלו. ראינו את מימוש התפישה הזו בשינוי שבין ההתנהלות מול האוהל הלבן בהר דוב באוגוסט 2023 ממש לפני פרוץ המלחמה, לבין מתקפות המנע על איראן כשזו ניסתה לפרוץ להשגת יכולת גרעינית ('עם כלביא'), או חסינות מתקיפה ישראלית ('שאגת הארי'), לצד הפעילות בלבנון כנגד נסיונות חיזבאללה להשתקם בהמשך למבצע 'חיצי הצפון'. בהקשר זה, נכנסה הגדרת הנצחון כרכיב בבטחון הלאומי וטוב שכך נעשה.
סוגיה חשובה נוספת, היא ההבנה שבכדי לממש את תפיסת הבטחון הזו, נדרש לשימור היתרון ביכולותינו הצבאיות, הטכנולוגיות והעצמאות המקסימלית בבניין כוח. ההבנה שלא נוכל להסתמך באופן מלא על שותפים ובעלי ברית קיימים ונדרש לחזק את עצמאותנו ולגוון את מקורות הרכש ככל שנוכל. הדבר מחייב כמובן הגדלה משמעותית בתקציב הבטחון והשקעה בפיתוח וקידום טכנולוגיות קריטיות שיעניקו לנו את היתרון האיכותי (בינה מלאכותית, חלל, קוונטום ועוד).
התפיסה מסמנת לצד זירות ואיומים קיימים ומוכרים לנו היטב, גם את האיומים המתפתחים ואלו שלא השכלנו לתת להם מענה מספק עד כה. מתחיל מהציר הסוני בהובלת תורכיה, שמנסה לגבש סביבנו 'טבעת אש' חדשה והפעם סונית, כולל האפשרות שזו תתלכד בשיירי 'טבעת האש השיעית' הקיימת בהובלתה של איראן.
זירה חשובה נוספת היא זירת ה'מלחמה על הבית', האיום מצד הרשות הפלסטינית והטרור ביהודה ושומרון, לצד האיום מצד העלייה בפשיעה החמורה במגזר הערבי. כאשר אלו נשענים על כמות חריגה של אמצעי לחימה, בעיקר מההברחות בגבול המזרחי והמערבי ובסיוע ברחפנים. זו זירת לחימה שנדרש לתת לה יותר תשומת לב ומענה וטוב שהתפיסה החדשה מגדירה זאת.
לבסוף, זירת ה'מלחמה הרכה' – זירה ללא מפקדה כיום, שחשיבותה רבה. הפעילות כנגד ישראל אם בכסות של אנטישמיות ובמאבק ליצירת דה-לגיטימציה לישראל ואם בקמפיינים ממוקדים כגון 'אלימות המתנחלים' – הולכת וגוברת. מאחורי פעילות זאת ניצבות מדינות כדוגמת קטאר, איראן ותורכיה, ארגונים בינלאומיים וממשלות זרות. פעילות זאת, לצד פעילות דומה שמתרחשת בארה"ב במערכות החינוך ובממשל, משפיעה על היחס כלפי ישראל ומביאה להגבלת חופש הפעולה ולסכנת חרם ואמברגו. בישראל גופא, ישנה מעורבות של אותן מדינות בנסיונות להשפעה על השיח הציבורי בישראל. זירה זו צריכה לקבל מענה שלם, בדמות הקמת מפקדה ייעודית שתרכז את המאבק באיום.
לסיכום, פרסום תפיסת הבטחון החדשה הוא מעשה מבורך. יחד עם זאת, עצם הפרסום הוא לא סיום אלא התחלה וכך צריך לפעול. חיבור גופי הבטחון לתפיסה ודיונים מקצועיים משלימים שיתחילו באופן מיידי. הגדרת אסטרטגיית הבטחון על ידי הממשלה הנכנסת ותהליך מלא מול כלל ארגוני הבטחון להגדרת התפיסות המבצעיות ובניין הכוח התואם. מאחר ותקציב לתכנון לעשור הקרוב כבר ניתן למערת הבטחון, צריך לראות כיצד נעשה בו שימוש נכון שתואם את התפיסה וסדרי העדיפויות הנגזרים ממנה.
"לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להבטל ממנה…" (אבות, ב', כא').
