הקשר בין ירושלים לוושינגטון אינו רק שותפות אסטרטגית. הוא נשען על מסורת משותפת של חירות, אחריות מוסרית ואמונה, ומכוחם של ערכים אלה הוא ממשיך להיות אחד מעמודי התווך של העולם החופשי.
כאשר ארצות הברית מציינת 250 שנה להכרזת עצמאותה, אין מדובר רק בציון דרך אמריקאי. זהו רגע היסטורי המזמין בחינה מחודשת של הרעיונות שעיצבו את הרפובליקה המשפיעה ביותר בעת החדשה ושל מקומם בעולם הנתון כיום לטלטלה גיאופוליטית.
מנקודת מבטה של ישראל, זהו גם רגע של הכרת תודה. תודה לאומה שהעניקה לעם היהודי את מרחב החירות, השוויון והביטחון הגדול ביותר שידע בגלותו, ושמאז הקמת מדינת ישראל ניצבה לצידה ברבים מן הרגעים המכריעים. אך מעל הכול, תודה על ברית המבוססת על ערכים משותפים ולא רק על אינטרסים.
שורשים שקדמו להכרזת העצמאות
כבר בשנים 1620 ו-1630 כאשר הפליגו הספינות "מייפלאואר" ו"אראבלה" מאנגליה אל העולם החדש. המתיישבים הפוריטנים ראו את עצמם כעם העוזב את "מצרים המודרנית", חוצה את "ים סוף המודרני" ומגיע אל "הארץ המובטחת". מנהיג המייפלאואר, ויליאם ברדפורד, כונה "משה", ומנהיג האראבלה, ג'ון וינתרופ, כונה "יהושע". בעיניהם, אמריקה הייתה "ישראל החדשה".
מאה וחמישים שנה מאוחר יותר, כאשר הכריזו האבות המייסדים על עצמאותם, היום לפני 250 שנה, ב-4 ביולי 1776, הם לא בחרו לבסס את הלגיטימיות של המדינה החדשה על כוח, על דם או על מוצא אתני, אלא על מערכת ערכים משותפת. במגילת העצמאות נכתב:
"אנו רואים אמיתות אלה כברורות מאליהן: שכל בני האדם נבראו שווים, וכי בוראם העניק להם זכויות מסוימות שאין לשלול מהם, ובהן החיים, החירות והחתירה לאושר."
לא במקרה מופיעה כאן המילה "בוראם". הזכויות אינן מוענקות על ידי מלך, פרלמנט או מדינה — הן נובעות ממקור עליון. בהמשך ההכרזה מופיעה הסתמכות מפורשת נוספת על "ההשגחה האלוהית", כאשר החותמים מתחייבים זה לזה "בחיינו, ברכושנו ובכבודנו המקודש". ההכרזה כולה מזכירה את האל ארבע פעמים.
זוהי נקודה מהותית להבנת אמריקה. בניגוד למיתוס הרווח כיום, ארצות הברית נולדה מתוך תרבות שהושפעה עמוקות מהתנ"ך ומהמורשת היהודית-נוצרית, והשפעה זו לא נותרה במעמקי ההיסטוריה, היא מוטבעת בנוף האמריקאי עד עצם היום הזה. בימים אלו אני חוזר ממסע רואד-טריפ מחוף לחוף, ובמהלכו הבחנתי עד כמה המורשת הזאת עדיין נוכחת: אלפי ערים, מחוזות, הרים ויישובים ברחבי ארצות הברית נושאים שמות תנ"כיים. יש שמונה-עשרה קהילות בשם ירושלים, עשרות יישובים בשם סיילם, שמה הקדום של ירושלים, ועשרות רבות נוספות בשם שילה, בית אל, חברון, גושן ויריחו.
המורשת הזאת אינה מוצגת כשריד ארכיאולוגי, אלא כחלק בלתי נפרד מהסיפור הלאומי האמריקאי, וניכרת במוזיאונים, באוניברסיטאות, בספריות ובמבני ציבור. אוניברסיטת ייל נושאת עד היום בסמלה את המילים העבריות "אורים ותומים". בסמלה של אוניברסיטת קולומביה מופיע הפסוק מתהילים: "באורך נראה אור". סמלה הרשמי של אוניברסיטת פרינסטון משלב את הברית הישנה לצד הברית החדשה, וסמלה של אוניברסיטת ברנדייס נושא את המילה העברית "אמת". דורות של נשיאי אוניברסיטאות ואנשי רוח אמריקאים למדו עברית, לימדו עברית, וראו בתנ"ך מקור מרכזי להבנת האדם והחברה. פרט מעניין שראוי לציון הוא שפרופ' ג'ורג' בוש, קרוב משפחתו הרחוק של הנשיא בוש האב, שימש כמרצה הראשון לעברית באוניברסיטת ניו יורק (1846-1831), פרסם ספרים על התנ"ך והדקדוק העברי, וקרא לשקם את הריבונות היהודית ב"ציון התנ"כית".
הסמלים הלאומיים עצמם מספרים את אותו סיפור. בסמל הרשמי של ארצות הברית מתנוססים מעל ראש הנשר שלושה-עשר כוכבים, כמניין שלוש-עשרה המושבות הראשונות, הערוכים בצורת מגן דוד. פעמון החירות בפילדלפיה, אחד הסמלים המזוהים ביותר עם אמריקה, נושא פסוק מספר ויקרא: "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה". ובבית המשפט העליון של ארצות הברית חרוטים על קירות האולם דיוקנו של משה ועשרת הדיברות. עבור האבות המייסדים, רעיון החירות לא נולד בפריז או בלונדון, הוא נשאב במידה רבה מן התנ"ך.
ברית שקדמה למדינת ישראל
הקשר בין ארצות הברית לעם היהודי והתנ"ך מעולם לא היה רק ברית מדינית, וקדם בהרבה להקמת מדינת ישראל. בשנת 1891, מאה שנה לפני הקמת המדינה, חתמו יותר מארבע מאות מנהיגים אמריקאים על עצומת בלקסטון, שקראה להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. ובשנת 1922 אימצו שני בתי הקונגרס החלטה התומכת בהקמת בית לאומי לעם היהודי בפלשתינה.
עשרות שנים לאחר מכן, בשנת 1963, שאב ד"ר מרטין לותר קינג, ממנהיגי המאבק לזכויות האדם (1968-1955), את קריאתו "שלח את עמי" מן התנ"ך, שממנו נהג לצטט מספרי תהילים, ישעיהו, ירמיהו ועמוס. בנאומו המפורסם "יש לי חלום" התבססה האלגוריה המרכזית על פרק מ' בישעיהו: "יש לי חלום שיום אחד כל גיא ינשא, וכל הר וגבעה ישפלו, והיה העקוב למישור והרכסים לבקעה, ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר".
קשר ערכי זה ממשיך ומתבטא עד היום, משני צידי המפה הפוליטית. בשנת 2022 אמר הנשיא ג'ו ביידן כי "שורשיו של העם היהודי מגיעים לימי התנ"ך, וזו ברכה, מפני שהקשר בין עם ישראל והעם האמריקאי עמוק ושורשי כעומק העצמות, דור אחר דור". ורק לפני כחודש, כחלק מחגיגות 250 שנות העצמאות, קרא הנשיא דונלד טראמפ ליהודי ארצות הברית לציין "שבת לאומית" כמחווה סמלית המבטאת הכרה בתרומת המורשת היהודית לחברה האמריקאית. בכך הדהד את מכתבו ההיסטורי של הנשיא ג'ורג וושינגטון אל הקהילה היהודית, בניופורט שברוד איילנד 1790, בה הוא הכיר ביהודים כחלק בלתי נפרד מהאומה האמריקנית. אך יותר מכך, לראשונה בתולדות העם היהודי, נשיא המעצמה החזקה ביותר בעולם אינו מסתפק באפשרות שיהודים יחיו כאזרחים שווי זכויות, הוא מעודד אותם לבטא בחופשיות את יהדותם.
לא רק אינטרסים
יש הסבורים שהקִרבה בין ישראל לארצות הברית נובעת אך ורק משיקולים גיאופוליטיים. אין ספק שהאינטרסים המשותפים חשובים, אך הם אינם מסבירים את עומק היחסים. הסיבה העמוקה יותר היא שישראל ואמריקה נתפסות, על ידי ידידיהן ואויביהן כאחד, כמייצגות רעיון דומה: חירות אנושית, אחריות מוסרית, ואמונה כי האדם נברא בצלם אלוהים.
לכן אין זה מקרה שאותם משטרים ואותן תנועות השונאים את האומה היהודית נוטים לשנוא גם את אמריקה. וכמעט באותה עקביות שבה שנאת יהודים שימשה מבחן מוסרי לחברות, הפכה גם שנאת אמריקה למבחן מוסרי של אומות, משטרים ויחידים. על אף כל פגמיה, אמריקה לבדה ניצבת בין הדמוקרטיה לבין עליית העריצות ברחבי העולם, ולכן אין זה מפתיע שבקרב משטרים עריצים ומגיניהם, אמריקה וישראל מזוהות לעיתים כה קרובות כאותו אויב עצמו. זה אינו רק משום שארצות הברית ניצבת לבדה מאחורי ישראל; ארצות הברית סייעה בנדיבות רבה גם למדינות ערביות שונות, ובכמה רגעים מכריעים אף תמכה במשטרים ערביים (כמו מצרים של נאצר בשנת 1956) מול ישראל עצמה. העוינות הזו נובעת במידה רבה מכך שאמריקה וישראל ממשיכות לשאוף אל אידיאל מוסרי הגבוה מהן עצמן: האמונה שהחירות אינה רק זכות אלא גם אחריות מוסרית שניתנה על ידי האל, ושכוחה של מדינה נמדד לא רק בעוצמתה אלא גם בערכיה. זו גם הסיבה ששתי המדינות הלא-מוסלמיות שספגו את מספר הנפגעים הכבד ביותר מפיגועי התאבדות אסלאמיים הן ארצות הברית וישראל.
הברית שאסור לקחת כמובנת מאליה
דווקא בשל כל זאת, אסור לישראלים ולאמריקאים לקבל את הברית ביניהם כמובנת מאליה. היחסים המיוחדים בין ישראל לארצות הברית אינם מבוססים רק על הסכמי ביטחון, סיוע צבאי או שיתוף פעולה מודיעיני. הם נשענים בראש ובראשונה על יסודות תרבותיים, מוסריים ורוחניים שנבנו במשך יותר מארבע מאות שנים, מאז הפליגו המייפלאואר והאראבלה אל עולם חדש, דרך אולם ההכרזה בפילדלפיה, ועד לחדר הסגלגל של ימינו.
זו הסיבה שהקשר בין ארצות הברית לישראל שרד משברים, חילופי ממשלים ומחלוקות פוליטיות במשך קרוב לשמונה עשורים, וזו גם הסיבה שיש בכוחו להמשיך ולעמוד גם מול אתגרי העתיד. כאשר אמריקה מציינת היום רבע אלף לעצמאותה, וישראל ממשיכה להיאבק על ביטחונה ועל זכות קיומה עלינו שנזכור כי הברית בין ירושלים לוושינגטון לא החלה בשנת 1948, ואף לא בשנת 1967. שורשיה עמוקים הרבה יותר: הם נעוצים בספר עתיק שניתן במדבר סיני לפני אלפי שנים, ומצא בית בלב ליבו של הסיפור האמריקאי. ולכן היא גדולה מכל ממשל, עמוקה מכל מחלוקת וארוכה מכל מחזור פוליטי. כל עוד שתי האומות יוסיפו לשמור אמונים לערכים הללו, הן לא רק יבטיחו את עתידן שלהן, אלא גם יחזקו את יסודותיו של העולם החופשי.
חג עצמאות שמח, אמריקה. ותודה.
הכותב הינו סגן ראש המכון למדיניות ביטחון בתנועת הביטחוניסטים (IDSF) ומגיש הפודקאסט "מסע בין רעיונות". בין השנים 2023 עד 2026 שימש כעוזר מדיניות של רון דרמר, לשעבר השר לעניינים אסטרטגיים של ישראל.
