הנרי קיסינג’ר המנוח נהג לומר שלישראל אין מדיניות חוץ, רק מדיניות פנים. נראה שאמרה זאת דווקא נכונה יותר לתיאור ממשל ביידן בעת הזו, כאשר הוא משנה את הרטוריקה שלו כלפי ישראל בכלל וממשלת נתניהו בפרט. ביידן ואנשיו השמיעו בשבועות האחרונים התבטאויות ביקורתיות כלפי ישראל, שהיינו מצפים שיישמרו לחדרים סגורים. אנשי הממשל, כולל ביידן עצמו, מדגישים את אי הסכמותיהם עם ישראל ועם נתניהו אישית.
למשל, בנאום מצב האומה השנתי שלו, ביידן נתן התחייבות ערטילאית לביטחון ישראל, אך ברוב הזמן שהקדיש למלחמה בעזה הוא פנה ישירות להנהגה הישראלית, מבלי לנקוב בשמו של נתניהו מפורשות, כדי להזהיר אותה שחלילה לא תשתמש בסיוע הומניטרי כקלף מיקוח. זאת, בעוד ישראל מעולם לא שקלה צעד כזה, ולמעשה הכניסה יותר משאיות סיוע ביחס לתקופה שלפני המלחמה – על אף שמדובר באוכלוסיית אויב בזמן מלחמה. סגנית הנשיא האריס אף אמרה בנאום שנשאה לאחרונה שהמצב בעזה הוא קטסטרופה הומניטרית וקראה להפסקת אש מיידית. זו הייתה הפעם הראשונה שבכירה כל כך בממשל משתמשת בצמד המילים הללו.
שינוי הטון של הממשל כלפי המלחמה
בריאיון ל-MSNBC נשאל ביידן מהו הקו האדום שלו כלפי ישראל, ואם הדבר כולל תמרון קרקעי ברפיח. הוא לא ענה ישירות על השאלה, וענה שאי אפשר שעוד 30,000 עזתים ימותו. התקשורת הממסדית בישראל ובארה”ב דיווחה על התבטאות זו כאילו הקו האדום של ביידן הוא תמרון קרקעי ברפיח באופן כללי. לאחרונה אנחנו שומעים דיווחים שאנשי ממשל שוקלים לשבור את הכלים ואפילו להתנות סיוע צבאי בכך שלא ישמש ברפיח; יש אף קריאות להימנע משימוש בווטו אמריקאי במועצת הביטחון של האו”ם.
האם ביידן רק רוצה להתנגח בנתניהו, אשר נחשב לפרסונה נון גרטה בשמאל האמריקאי, ושאותו הוא מאשים אישית בכל הסבל בעזה, וההתנגשות הפומבית הזו נועדה אך ורק לרצות בייס דמוקרטי ופרוגרסיבי אשר מתוסכל ממדיניות ביידן כלפי ישראל? או שמא ביידן באמת משנה כיוון ממשי ולא רק הצהרתי?
לדעתי, האמת נמצאת איפשהו באמצע. ביידן אכן מוּנע משיקולים אלקטורליים, עיין ערך “אסטרטגיית דירבורן מישיגן” (ביידן שלח את סגן היועץ לביטחון לאומי להתנצל בפני מנהיגים מוסלמים על התנהגות הממשל מול ישראל), אך הוא ואנשי ממשלו נוהגים בצורה עקבית במדיניות חוץ רכה של הימנעות מהקרנת עוצמה צבאית מתוך מחשבה שאפשר לשמר יציבות במזה”ת באמצעות המונח המכובס “containment” – “הכלה”. הממשל מנסה להימנע מכל עימות ישיר עם ציר הרשע האיראני מחשש להסלמה, בייחוד עכשיו כשזו שנת בחירות. אנשי הממשל מחזיקים בתפיסה שאפשר להימנע מעימות ולדחות אותו קדימה. ככל שדוחים את העימות למועד מאוחר יותר, המדיניות מראה הצלחה גדולה יותר.
הבעיה היא שבגיאופוליטיקה, בדומה לשוק ההון, ציפיות ואמונות לפעמים יותר חשובות מהמציאות עצמה. אם ארה”ב תצטייר כבעלת ברית בלתי אמינה שאינה עומדת לצד בעלות בריתה, ודאי בשעת מלחמה, הדבר רק יתמרץ את ציר איראן–חמאס להיות התקפי יותר, בידיעה שארה”ב תתקפל או תזרוק את ישראל מתחת לגלגלים. בשבועות האחרונים, בולט קו מחשבה זה של חמאס וחיזבאללה בטענתם שארה”ב עוזבת את ישראל, ולכן זה לא הזמן להתפשר.
מדיניות מוּנעת טווח קצר, ולא ארוכת טווח
לממשל יש אינטרס שבקדנציה שלו יהיה שקט תעשייתי, ולכן הוא יעדיף לשחוק את ההרתעה של ארה”ב לשנים קדימה בהנחה שהדבר לכאורה יביא אשליה של שקט לטווח הזמן הקצר. אנחנו כבר רואים את התהליך הזה קורה. זה לא קורה רק משיקול פוליטי קר אלא מתפיסת גיאופוליטית שמתבססת על חוסר הבנה של השחקנים האזוריים במזרח התיכון ושל צורת החשיבה שלהם. קברניטי אמריקה לא מבינים שדימוי של רצון להימנע מעימות בכל מחיר רק מביא את העימות – ובצורה שפחות נוחה לאמריקה ויותר נוחה ליריביה.
הממשל נוהג בצורה דומה ללווה שנמצא בחובות ולוקח הלוואות נוספות כדי לכסות את חובו העכשווי, אך רק מגדיל את מצוקתו הכלכלית ומכניס את עצמו לבור כלכלי תחת המחשבה שדחיית הקץ תפתור את הבעיה במקום שתעמיק אותה. באופן דומה, ככל שארה”ב תימנע יותר מעימות עם כוחות הציר האיראני שבונים את עצמם בטווח זמן הקצר, התמודדות מולם בעתיד, כשהם חזקים יותר, תגבה מחיר הרבה יותר גדול מארה”ב ומבעלות בריתה.
רק לאחרונה, בשימוע בקונגרס, העיד מפקד פיקוד מרכז בצבא ארה”ב, מייקל קורילה, כי ארה”ב לא מרתיעה את איראן וכי היא לא גבתה שום מחיר לפעילות משמרות המהפכה באזור. דוגמה אחרת לניסיון להגיע לשקט בכל מחיר היא עדותו של ראש ה-CIA ויליאם ברנס מול הסנאט, וההדגשה שלו את הצורך להגיע להפסקת אש כדי לעזור “לילדים הגוועים” של עזה.
חמאס ואיראן שמו לב למדיניות האמריקאית המבולבלת ומנצלות זאת לקדם את האינטרסים שלהן. תפיסת הפייסנות האמריקאית פוגעת בישראל ובארה”ב במימוש יעדיהן המדיניים. לראיה, לאחר שישראל הסכימה לעסקת החטופים של ארה”ב, חמאס סירב. מדוע הוא סירב? הוא סירב כי על פי דיווחים סינוואר מרוצה מהלחץ הבינ”ל על ישראל ואין לו שום אינטרס להגיע לעסקה כשהלחץ על ישראל גובר והזמן משחק לטובתו. אם ארה”ב כל כך נחושה להגיע להפסקת אש, למה שחמאס ישלם מחיר עבורה? האינטרס של סינוואר הוא למשוך כמה שיותר זמן ואז הוא כבר יקבל עסקה יותר נוחה לו, לאחר שישראל תיכנע ללחץ האמריקאי. סינוואר קורא את מפת הלחצים ונוהג בצורה רציונלית על פי התמריצים שהאמריקאים, בצורה לא מכוונת, יוצרים עבורו.
פייסנות אמריקאית פוגעת במו”מ עם חמאס
מבחינת ארה”ב, הרבה יותר נוח ללחוץ על ישראל. ארה”ב במערכת יחסים עם ישראל ויש לה יכולת השפעה ישירה עליה בגלל התלות הישראלית בארה”ב במישור הצבאי והדיפלומטי. באופן טבעי אנשי מחלקת המדינה רוצים להגיע לאיזשהו שינוי כדי שיוכלו להציג איזשהו “הישג” במלחמה הזאת, ולכן הם בוחרים בנתיב הפשוט יותר של לחץ דווקא על בעלת בריתם. בגלל סדר הדברים הקיים – הימצאות בשנת בחירות, הצורך להביא “הישג”, ריצוי הבייס האלקטורלי שלו – ממשל ביידן מוּנע מאינטרסים עצמיים שאינם עולים בקנה אחד עם האינטרס האמריקאי (והמערבי). התנהלות אמריקאית זו גם חושפת טפח שלילי ביותר לגבי קבלת החלטות אמריקאיות כאשר ישנו לחץ פנימי ויוצרת תמריץ חיובי עבור הציר האיראני להמשיך לעבוד בציר זה כדי להניע מדיניות חוץ אמריקאית שמתכתבת עם האינטרס שלו.
ברגע זה נראה שמדיניות החוץ של ממשל ביידן אינה מנוהלת תוך מחשבה אסטרטגית ארוכת טווח של יצירת תמריצים חיובים עבור שחקנים אזוריים ששוקלים להצטרף לציר הישראלי–אמריקאי–אנטי איראני. איך מדינות הציר הסוני המתון שחוששות מאיראן יגיבו אם ישראל, בעלת הברית הקרובה ביותר של ארה”ב, ברגע האמת נעצרת מהכרעת המערכה? האם ממשל ביידן לא יודע שמדיניות פייסנית היא הרסנית לטווח זמן הארוך? קשה לי להאמין. מה שיותר סביר הוא שהממשל מנהל מערכה של מדיניות פנים ולא של מדיניות חוץ בשנת בחירות. מי היה מאמין שייתכן שמי שיקבע את האסטרטגיה הצבאית של ישראל הם עשרות אלפי בוחרים במישיגן?
מאמר זה פורסם במקור בYnetnews
הכתוב במאמר הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה
