בעקבות קריסתה של בריה”מ נותרה ארה”ב כוח הגמוני בלתי מעורער בזירה הבינלאומית. מעמד זה הוליד גם תפיסת עולם שלפיה רבים מבני המערב אינם מסוגלים לדמיין איום משמעותי על דרך חייהם, תרבותם או החופש המערבי שאליו הורגלו. הענק המערבי ברובו רדום אל מול האיומים הקיומיים המתממשים עליו.
גם כאשר מתייחסים מרבית המנהיגים אל האיומים, לא נראה כי ישנה בחינה מפוקחת ומקיפה של הסיכונים. ההסתכלות לרוב היא צרה, בוחנת כל זירה בפני עצמה, אינה מתמודדת ברצינות עם מאמצי חתרנות והיחלשות החברה מבפנים, וּודאי שאינה מוכנה לקבל החלטות מרחיקות לכת אשר בצידן מחירים.
מול התרדמת המערבית, אויביו של המערב פועלים בצורה מתוחכמת על פי תוכנית ארוכת טווח שמטרתה לפגוע בהגמוניה האמריקאית ולבסוף להחליפה, יחד עם התרבות הדמוקרטית־ליברלית שאותה היא מנהיגה. אויבים אלה פועלים ללא הרף בכל רחבי העולם, כולל בשטחי מדינות המערב עצמן, בכדי לגזול מהן נכסים וכוח, להחליש ולערער אותן. גורמים אלה, על אף פערים משמעותיים שעוד נראים לכאורה על פני השטח במאזן הכוחות, מצליחים לערער את בסיס כוחה של ארה”ב לא אחת.
המערב מאבד אחיזה
בבחינת מצב הדברים, סביר כי הפער בין מדינות “ציר הרשע” לבין מדינות המערב אינו גדול כפי שרבים מאיתנו היו מעוניינים לחשוב, והאיום גדול ועוצמתי מאי פעם. למעשה, ישנם תחומים שבהם ההובלה כבר לא בידיים מערביות. למשל, בסוף יולי הגיעו דיווחים על מלחמה אלקטרונית בין סין לארה”ב, שעל פיהם נראה כי ידה של סין הייתה על העליונה.
בשנים האחרונות נראה כי הסדר העולמי המובל על ידי ארה”ב מאותגר לא רק על ידי מדינות אויב, כל אחת בנפרד, אלא שמתגבש ומתחזק גוש אנטי־מערבי הפועל בתיאום ובשיתוף פעולה. הגוש האנטי־מערבי מובל על ידי סין, רוסיה, איראן וצפון קוריאה. בנוסף למדינות אויב אלה, יש לציין גם את תנועת האחים המוסלמים. מעבר למדינות שההנהגה שלהן היא מבית האחים המוסלמים, קרי קטאר וטורקיה, התנועה מהווה איום רחב בהרבה. התנועה פעילה בעשרות מדינות ברחבי העולם, מדינות ערב ומדינות מערביות כאחד, ועובדת בצורה מתודית ושקטה להגדלת כוחה ולהשגת מטרתה – בניית אומת האסלאם והפיכת האסלאם לדת השלטת בעולם. לאחים גם הנהגה עולמית הפועלת להדריך ולתאם את פעילות הסניפים השונים. למעשה, זוהי תנועה גלובלית נרחבת בעלת יכולת תכנון ארוכת שנים, תכלול והוצאה לפועל, אך המערב עוד לא השכיל להתייחס אליה כאל אויב. האידיאולוגיה של האחים המוסלמים, כמו זאת של המהפכה האסלאמית של איראן, אינה מבקשת לחיות בשלום כשווים לצד המערב, אלא להחליפו ולשלוט במקומו.
ראוי לציין כי המדינות והארגונים הללו רחוקים זה מזה מאוד מבחינה אידיאולוגית. לא זו אף זו, יש ביניהם גם תחרות ולפעמים אף עוינות ארוכת שנים. למשל, בין הרוסים לסינים יש בין היתר סכסוכים טריטוריאליים וסכסוכים על משאבים, ובין האסלאם השיעי של המהפכה לזה הסוני של האחים המוסלמים ישנם פערים תיאולוגיים עצומים בראייתם ועוינות קיצונית בת מאות רבות של שנים. עובדות אלה מנחמות מאוד אנליסטים רבים במדינות המערב שמאמינים (או רוצים להאמין) שזה ימנע מהם לשתף פעולה באופן מיטבי ולפגוע פגיעה משמעותית במערב בטווח הארוך. ייתכן. אך כפי שמצאתי את עצמי אומרת הרבה מאוד בשנים האחרונות למנהיגים מערביים – תקווה היא לא מדיניות. מנהיגות אמיתית לא מסתפקת בלקוות לטוב, היא מתכוננת לרע.
שיתופי הפעולה שעוקפים את המערב
המציאות מוכיחה כי על אף הפערים והיריבויות בין מדינות האויב, שיתופי הפעולה מתהדקים בין השחקנים בשנים האחרונות, כולל בתחומים שבהם הם מצליחים יחד לייצר פגיעה אסטרטגית למערב. דוגמה מצוינת היא ההקמה של המערכת הרוסית עוקפת הסוויפט האמריקאי, המערכת להעברת הודעות פיננסיות (SPFS). את המערכת החלו הרוסים לפתח לאחר האיום האמריקאי לנתקם מהסוויפט עוד ב-2014. היום מאות רבות של מוסדות פיננסיים חברים ברשת הזו. זהו אירוע שהיה אמור לטעמי לגרום לרעידת אדמה בארה”ב ובמערב כולו, משום שהוא מחליש את ארה”ב משמעותית בזירה הכלכלית הבינלאומית, לוקח ממנה את המונופול ואיתו נתח לא מבוטל מכוח ההשפעה שלה.
מקרה נוסף שאמור היה לגרום לזעזוע עמוק היה הדרישה הסינית מערב הסעודית לאפשר את קניית האנרגיה ממנה ביואן. דרישה זו הגיעה במרץ 2022, באותה תקופה שבה נותקה רוסיה מהסוויפט. בעבר היה הדולר כמעט מונופול בעסקאות אנרגיה, אך כוחו הולך ונחלש. מובן שככל שנעשות יותר עסקאות במטבעות אחרים, כך משתנה משקלו של הדולר בשוק הבינלאומי ואיתו משקלה של ארה”ב. כוח הקנייה של סין, מייבאת הנפט הגדולה בעולם, עשוי להשפיע משמעותית על המשוואה הזו. נוסף לקניית נפט מערב הסעודית קונה סין כמויות גדולות גם מאיראן, זאת תוך הפרה של הסנקציות האמריקאיות.
לצד שיתופי הפעולה הכלכליים ויצירת המנגנונים לעקיפת התלות בארה”ב ולהחלשתה, ישנם גם שיתופי פעולה צבאיים. אלה גדלו משמעותית בשנים האחרונות מאז הפלישה של רוסיה לאוקראינה. לדוגמה: הרוסים קונים כמויות אדירות של כטב”מים וטילים מהאיראנים, ומנגד האיראנים מבקשים טכנולוגיה של הגנה אווירית מהרוסים. ככל הנראה גם לצפון קוריאה יש תרומה גדולה למאמצים הצבאיים ברוסיה באיראן, בין היתר בתחום הטילים, ובאיראן ייתכן שגם בתחום הנשק הגרעיני.
הגיעה העת לבחור צד
למרות כל האמור, המערב עדיין לא ער לעובדה שמתגבשת מלחמה דו-גושית חדשה, וכך אויביו פועלים בשיתוף פעולה נגדו, תוך שהם מרוויחים מניצול הקשר איתו במקומות שבהם הוא מאפשר זאת. המערב תקוע בשלבים מוקדמים יותר והוא נמנע ברוב המקרים מלהגדיר מיהו אויב וּודאי מנקיטת צעדים נחושים נגדו. למעשה, המערב מתיר למדינות העולם לשחק על שני המגרשים. מדינות יעבדו עם הסוויפט האמריקאי, לדוגמה, אך גם עם המערכת הרוסית, ה-SPSF במקרים הרלוונטיים להם. אין זה מפתיע שהמערב לא דורש ממדינות העולם לבחור צד, כאשר הוא מתנהל כך בעצמו.
ניקח את איראן, לדוגמה. מדינות מערביות, כולל בעלות ברית אסטרטגיות של ארה”ב כמו בריטניה וצרפת, ממשיכות לסחור עם איראן בהיקפים גדולים. ארה”ב נמנעה מלאכוף נגדה את הסנקציות בשנים האחרונות ואף שחררה לה סכומים גדולים. המסחר עם סין ממשיך להיות משמעותי מאוד עבור כל העולם המערבי, כמו גם שיתופי פעולה בתחומים אחרים, המוזר ביניהם אולי הוא החזרה למימון המעבדה בווהאן שממנה ככל הנראה התפרצה מחלת הקורונה. מדינות כמו טורקיה או קטאר אינן נדרשות לשלם מחיר על היותן מונהגות על ידי אידיאולוגיה אסלאמיסטית או על תמיכתן בארגוני טרור.
עצירת מלחמת “חרבות ברזל” – אינטרס צר וקצר טווח
רבות דובר בישראל על כך שהמלחמה שפרצה ב-7 באוקטובר היא מלחמה של איראן ושלוחותיה בישראל ובבעלות בריתה במערב, על אף התעקשותן של כלל מדינות המערב לנסות ולהשאירה במונחים מצומצמים ומקומיים כמלחמה של ישראל בחמאס. זאת, גם כאשר כוחות ונכסים אמריקאיים מותקפים באופן תדיר בסוריה ובעיראק, ומספר גובר של חיילים אמריקאים כבר נפגעו. הסחר הימי, הכלכלה והסדר העולמי שעליו אמונה ארה”ב נפגעו באופן קשה ביותר במתקפות החות’ים.
ובכל זאת, המערב עדיין מסרב לקרוא לילד בשמו. האמריקאים עושים כל שביכולתם למנוע את המשך והתרחבות המלחמה ומוכנים לשלם, ובייחוד שישראל תשלם, כל מחיר. האינטרסים של הממשל האמריקאי הנוכחי בעצירת המלחמה ובהמשך מסגורה הכוזב ברורים, אך שוב נובעים מהסתכלות צרה המביאה בחשבון רק את התועלות בטווח הקצר.
ראייה אסטרטגית של האיום הייתה מובילה את ארה”ב לנקוט פעולות משמעותיות יותר, למען יראו וייראו ברחבי העולם. אויביו של המערב צופים במתרחש ומסיקים ממנו מסקנות חשובות. למשל, בשאלות עד כמה יציבה ארה”ב כבעלת ברית, בייחוד בתמיכתה בישראל, הנחשבת לאחת מבעלות בריתה המשמעותיות ביותר, האם אפשר לפגוע בנכנסים ובחיילים אמריקאים בלי לשלם מחיר כבד, ועד היכן אפשר למתוח את קו הפייסנות. ישנן השלכות נוספות על הסדר העולמי בעקבות המלחמה, למשל סין היא המרוויחה הגדולה מהמשבר שנוצר בים האדום כתוצאה ממתקפות הח’ותים. ארה”ב אומנם הקימה קואליציה על מנת לתקוף את הח’ותים בתימן, אך הפעולות לא הספיקו בכדי לגרום לח’ותים להפסיק את המצור שהם מטילים דה-פקטו באחד המְצרים החשובים בעולם.
השורה התחתונה
לסיכום אציין שלא יהיה נכון לומר שארה”ב לא מתייחסת כלל לאיומים הללו, ושישנה תזוזה מסוימת בכיוון חיובי. כבר מספר שנים ישנו ניסיון לבחון מניעה של מכירת טכנולוגיות דו-שימושיות למדינות שאינן בעלות ברית קרובות של ארה”ב, ויש הבנה עמוקה יותר של היריבות הסינית, כולל בהיבטים של כלכלה וכמובן בהקשר לאיום שהיא מהווה על טייוואן. במישור הרוסי מובן שהייתה התקדמות משמעותית ביותר מאז הפלישה לאוקראינה, אך המערב עדיין חושש לקבל החלטות קשות ולשלם מחירים בטווח הקצר. המנהיגים לא משתפים את הציבור בגודל האיום, בפרט בהיבט של היווצרות גוש אנטי־מערבי, ועל כן הוא לא נמצא בתודעה הציבורית, ועדיין כמעט אין פעולות למניעת חתרנות בתוך מדינות המערב עצמן. המערב בחלקו הגדול עדיין מעדיף פייסנות על עימות ומאמין שיש סיכוי לשלום ולדו-קיום באמצעים אלה. אך ככל שהמערכת המתחרה הזו תצבור יותר כוח, כך יהיה קשה יותר, אם בכלל אפשרי, לעצור אותה.
הכתוב הוא על דעת המחברת בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה
