ביום שישי נקלעתי להפגנה סוערת. שלטים התרוממו, קריאות נשמעו באוויר, ובעיניים מהוססות חיפשתי פנים מוכרות. לפתע ראיתי אותו. חבר לנשק מהפלוגה, מהלילות החשוכים של יום כיפור. חיבוק קצר, מבט עמוק זה לזה, וכבר הבנו: אנחנו בצדדים שונים של המחאה, אבל משהו בלב עדיין משותף. מול כולנו עומדת אותה משימה קדושה: שחרור החטופים. זו איננה מחלוקת על המטרה, אלא על הדרך.
לגעת בקרע: כל הצדדים זועקים כי באמת אכפת להם
באותו רגע, משהו בי רעד. הרגשתי את הקרע – לא רק ברחוב, אלא גם בנפש. אם הייתי באמת מאמין שהסכם עם חמאס יחזיר את אחרון החטופים, הייתי צועק ראשון "כולם תמורת כולם". אבל אחרי שנים ארוכות של עיסוק בביטחון הלאומי, בהיכרות עמוקה עם חמאס ועם האידיאולוגיה שהוא מייצג — אני יודע שזה לא יקרה. החמאס אינו פועל לפי ספרי ההפעלה והיגיון מדיני מערבי, אלא באמונה דתית קנאית, הרואה ב"סאבר" הסבלנות, מפתח לניצחון. כל ויתור מצידנו הוא אות לחולשה וכל מחווה אנושית — מדרגה נוספת בדרך להשמדת ישראל.
ולכן, אני פונה אליכם, חבריי משרתי המילואים. אתם הלב הפועם של צה"ל. כל אחד ואחת מכם הקריב שנים, לילות, משפחות — למען ביטחון ישראל. המחאה שלכם נובעת מאהבת אמת למולדת, מאכפתיות אמיצה. וגם אנחנו, המילואמניקים שחושבים אחרת מכם, עושים זאת מתוך אותה אהבת מולדת ואכפתיות. זו אינה אמירה חברתית בלבד, אלא נשק אסטרטגי. כן, בזמן מלחמה אחדות פנימית היא נשק אסטרטגי.
מחאה באה עם אחריות, במיוחד בזמן מלחמה
הצהרות תחת הכותרת "מילואימניקים נגד המלחמה" מצוטטות בימים אלו שוב ושוב — לא רק בערוצי התקשורת בארץ, אלא גם באיראן, בחמאס, בחיזבאללה, באל-ג'זירה. שם, הן אינן מוצגות כקריאה מוסרית או ביקורת פנימית מתוך דאגה, אלא כהוכחה להתפרקות. כהוכחה שהצבא נחלש, שהחברה הישראלית מתפוררת. הקביעה כי אנו הורגים חפים מפשע מתחזקת את הנרטיב האנטישמי בעולם, שפוגע פגיעה ממשית ביהודים בגלות, מחזק את שונאינו, ומקשה על המאמצים להשיג את מטרותינו.
גרוע מכך, יש בסיס מוצק לטענה כי ההצהרות מקשיחות את עמדות חמאס. למה להם להתגמש אם הם רואים שצה"ל מתפורר וקורס לתוך עצמו? סאבר – אותה סבלנות קיצונית – היא כל מה שדרוש להם כעת. למה לשחרר חטופים אם הם משוכנעים שהזמן פועל לטובתם? סאבר – סבלנות. במילים אחרות: דבריכם, כנים ככל שיהיו, כואבים ככל שיהיו, חשובים ככל שיהיו לשיח, עלולים להפוך לכלי בידי אויב שמחפש כל סדק כדי להעמיק את הקרע. מחאה מגיעה עם אחריות, ודווקא כמי שהקריבו מעצמם ומזמנם למען המדינה, האחריות הזו רובצת לפתחכם.
בואו נקשיב לדוד בן-גוריון ונצליח להתעלות מעל המחלוקות
אנחנו לא צריכים לחשוש ממחלוקות – הן נשמת אפה של דמוקרטיה חיה. אבל חובה עלינו להפריד בין הדיון האזרחי למדים שעלינו. כשאנחנו לובשים את מדי צה"ל – אנחנו גוף אחד. איננו ימין או שמאל, איננו בעד או נגד ממשלה. אנחנו חומת המגן של כולנו. את הוויכוח הציבורי יש לנהל באולפנים, ברחובות, בקלפיות – אך לא בתוך המסגרת הצבאית.
וינסטון צ'רצ'יל אמר פעם: "אם נתחיל להילחם בינינו בשעת מלחמה, לא נזדקק לאויבים מבחוץ". כמה מדויק. ואם להשתמש גם באמירה אחרת, מפי דוד בן–גוריון: "עתיד ישראל תלוי בשלושה דברים: עוז רוח, אמונה בצדקת הדרך, והיכולת להתעלות מעל המחלוקות".
אנחנו זקוקים עכשיו לשלושתם, יותר מאי פעם.
הכותב הוא עודד עילם, ראש חטיבת הפח"ע לשעבר במוסד
הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה
