חייל בטיילת מביט בים

ישראל שיגרה מכת מנע אווירית על חיזבאללה, אך אנו עדיין במגננה. מאז 7 באוקטובר בחרה ישראל באסטרטגיה הגיונית המתבססת על מתקפה ברצועת עזה ועל מגננה ביתר החזיתות. מציאות זו נוצרה למרות תפיסת מערכת הביטחון לאורך השנים, שגרסה כי דווקא גבול הצפון הוא החזית העיקרית. אלא שכתוצאה מהתקפת הפתע של חמאס ואילוצים שונים כמו היקף כוחות מוגבל ומחסור במלאי החימוש נוצר שינוי בסדר העדיפויות, שינוי שהוביל ל"עזה תחילה".

מציאות זו גזרה על תושבי הצפון אי ודאות. בשונה מתושבי הדרום, שרובם כבר חזרו לבתיהם ורואים את האור בקצה המנהרה, הרי שמהצפון פונו התושבים ללא תאריך חזרה. הם צופים כעת מרחוק בעיניים כלות בחורבן יישוביהם ובתיהם. הצפון משותק כלכלית ומפוניו נאלצים לפתוח את שנת הלימודים הקרובה במסגרות ארעיות ומאולתרות. זו מציאות בלתי נסבלת. תושבים רבים אומנם נחושים לשוב לבתיהם בעתיד, אך יש מי שכבר התייאש מכך.

צילום אווירי של תקיפת המשגר
צה"ל תוקף אתרי שיגור וחוליית מחבלים של ארגון הטרור חיזבאללה בדרום לבנון (צילום: דובר צה"ל)

בשיחותיי הרבות עם תושבי הצפון שמעתי מהם דברים ברורים: לא נחזור למציאות שבה "נוח'בות על סטרואידים" בדמות יחידת רדואן של חיזבאללה יושבים על גבולותינו ומהווים איום להתממשות של מראות זוועה בדומה לאלו שראינו ב-7 באוקטובר בעוטף עזה.

כדי ליצור מציאות שבה יחזרו תושבי הצפון לבתיהם, קיימות לכאורה שתי אפשרויות:

  1. פתרון דיפלומטי שיביא להסגת חיזבאללה מצפון לליטאני – זו אפשרות שנראית קלושה כרגע, בעיקר נוכח היעדר לחץ בינלאומי ממשי על איראן ועל חיזבאללה. כמו כן, אין בנמצא מנגנונים ברורים לאכיפת נסיגה כזו, שלא תאפשר לחיזבאללה לשוב לדרום לבנון. נוסף על כך, עד כה כל השיחות שהתקיימו בין המתווך האמריקאי עמוס הוכשטיין לבין לבנון לא נשאו פרי. למעשה, השיח נסב בכלל סביב ויתורים טריטוריאליים שדרש חיזבאללה מישראל.
  2. בהיעדר פתרון דיפלומטי, הרי שהאופציה הריאלית היא זו הצבאית. נדרש מאיתנו להציב מטרות מלחמה, שבראשן יצירת התנאים להחזרת תושבי הצפון לביתם בביטחון לדורות. פתרון כזה דורש את השמדת חיזבאללה בדרום לבנון ויצירת רצועת ביטחון, תוך פגיעה בכלל יכולותיו של הארגון.

עליונות מודיעינית של צה"ל בצפון

האם הדבר אפשרי? בהחלט. בשונה מהמציאות שבה נתקלנו בעזה, בצפון נהנה צה"ל מעליונות מודיעינית מוחלטת. עליונות זו הופגנה בעשרת החודשים האחרונים בעשרות ואף מאות חיסולים של מפקדים ופעילים בכירים בחיזבאללה ובארגונים אחרים, בראשם חיסולו של פואד שוכר. גם הבוקר הציג צה"ל את עליונותו המודיעינית והמבצעית כשסיכל ירי טילים וכלי טיס למרכז הארץ.

מגננה אינה מצב אידיאלי, במיוחד לא עבור מדינה חסרת עומק אסטרטגי. בעוד ההחלטה לקיים מצב מגננה ביתר הגזרות הייתה נכונה בעשרת החודשים האחרונים, נוצרה מציאות חדשה. במציאות זו החזית העזתית נמצאת כפסע מהכרעה. במידה שהמגמה בדרום תימשך, חמאס יושמד לחלוטין ככוח לוחם ברצועה. מערך הייצור שלו כבר הושמד, האספקה מציר פילדלפי נותקה וצפון הרצועה סגור בידי כוחותינו. רוב הרצועה פנוי מאזרחים וצה"ל משמיד את הארגון בקצב של 50 מחבלים ביום. תאריך התפוגה של חמאס קרוב מאוד.

אין קשר בין סוגיית החטופים לבין מערכת השיקולים הנוגעת לפעילות כוחותינו בגבול הצפוני. אומנם באיראן ובחיזבאללה מתאמצים ליצור זיקה בין השתיים ולטעון כי הפסקת אש בדרום תביא להפסקת אש דומה בצפון, אך מדובר באינטרס של האויב, לא של מדינת ישראל. האינטרס הישראלי הוא הסרת האיום מעל הגבול הצפוני, ולא הפסקת אש בתנאי חיזבאללה שבהם הוא ימשיך לשבת על גדרות מטולה וחניתה.

עם נטרול האיום החמאסי בדרום, מבשילה העת לשנות את התפיסה האסטרטגית מהיסוד, דהיינו: הגדרת עזה כזירה משנית וקביעת הצפון כזירה עיקרית. זו ההחלטה הקובעת המשמעותית היחידה שנדרש הקבינט לקבל כעת.

המעבר ממגננה להתקפה בצפון הכרחי לא רק כדי לייצר את התנאים להחזרת התושבים לביתם; הוא נחוץ גם כדי להחזיר את היוזמה לידינו. על ישראל להפיק לקחים ולהפנים: עלינו לבחור או בתרחיש ששת הימים או בזה של יום כיפור. אם לא ניזום, נופתע ונשלם בדם, שהרי לא לעולם חוסן.

מאמר זה פורסם במקור ב-ynetnews