מושג נפוץ בזירה הביטחונית-צה”לית הוא מב”מ – המערכה שבין המלחמות. זוהי המערכה שמנהלת מדינת ישראל נגד התעצמות גורמי הטרור המאיימים עליה, ובראשם איראן. על פי פרסומים זרים, כמובן, מדינת ישראל אחראית על היעלמותם של מדענים איראנים, פיצוצי רכב מסתוריים ברחובות טהרן, סיכולים ממוקדים מהאוויר בסוריה והפגזות של מאגרי נשק בלבנון.
אבל בעוד הזרקור התקשורתי והציבורי מופנה אל הפעולות הנועזות שהזכרתי קודם, חשוב לזכור שגם האיראנים לא יושבים בשקט – הם פועלים כל הזמן. ירי רקטות, חיילי קומנדו על הגבולות או רחפנים וכטב”מים – בסוף, הכול זה איראן.
אם בשנים האחרונות התרגלנו לסבבי לחימה קצרים בעזה שממומנים ומנוהלים על ידי איראן, מוקדם יותר השנה קיבלנו בג’נין הוכחה שאיראן מסוגלת להפעיל תאי טרור גם ביהודה ושומרון ולאחרונה, לאחר שנים של שקט יחסי, מתרחשים יותר ויותר אירועים ביטחוניים לאורך גבולה הצפוני של מדינת ישראל.
קודם עזה, אחר כך ג’נין ואז לבנון
כדי להבין למה הזירה הצפונית התחממה דווקא עכשיו יש לבחון את המרחב הגיאו-פוליטי של אזורינו במבט-על. ראשית מיקדו האיראנים את הפעולה שלהם במרחב העזתי, ואכן מסבב לסבב חזינו בשיפור ניכר בדיוק הרקטי וביכולות הצבאיות של חמאס. עם זאת, במקביל לשיפור היכולות של חמאס, צה”ל הנחית מכות קשות על חמאס ואנשיה פעם אחר פעם. הפסדיה המרובים של חמאס, יחד עם הזרמת הכספים של ההנהגה ברצועה לפעילות טרור ולא לשיפור רמת ואיכות חייהם של תושביה, גרמו לתסיסה בקרב האזרחים העזתים שחייהם הפכו לבלתי נסבלים.
האיראנים הבינו מהר מאוד שהעלות (התסיסה האזרחית) גוברת על התועלת (שלטון חמאס ברצועה שנשלט על ידה), ונדרש לעשות שינוי. ביטוי לכך הוא ההתמקדות החדשה יחסית בחימוש הג’יהאד האסלאמי הפלסטיני שיושב בצפון השומרון. האיראנים התחילו בהברחות מסיביות של כסף ונשק לשומרון דרך ירדן, תוך הכרזה מפורשת על הרצון להפוך את צפון השומרון ל”עזה 2″, ואת התוצאות ראינו במהלך מבצע “בית וגן” בג’נין.
עם זאת, גם בג’נין, בדומה לרצועת עזה, צה”ל הכה את הג’יהאד האסלאמי ופגע אנושות ביכולות הצבאיות שלהם. גם הפעם, הבינו האיראנים שהכיוון הזה מיצה את עצמו.
וזה השלב שבו מחליטים האיראנים להעביר את מרכז כובד הפעילות שלהם לזירה הצפונית של ישראל.
חיזבאללה בודקים מה הגבול
לאור האירועים האחרונים, כמו הקמת מאהלי חיזבאללה באזור הר דב למשל, או צילום הרמטכ”ל הרצי הלוי בעת שערך סיור בגזרת הגבול, היה ניתן להניח שאיראן – דרך חיזבאללה – מחפשת תירוץ לפתוח במלחמה עם ישראל. אבל ההנחה הזו לא נכונה: האיראנים לא רוצים לפתוח במלחמה. אין להם שום אינטרס “לבזבז” את חיזבאללה על מלחמה נקודתית שתגבה מחיר יקר, ובלתי הפיך, מחייליו של נסראללה. עם זאת, יש בהחלט מטרה ורצון לגרום לשחיקה בקרב צה”ל, לאתגר את מדינת ישראל, ועל הדרך – גם לנסות להשפיל אותה.
מה שאנחנו רואים בגבול הצפוני שלנו הוא שינוי משמעותי ביחסי ישראל–לבנון. שנים ארוכות שנשמר שקט יחסי בגזרה הצפונית. השקט נשמר עד שנה שעברה, כאשר חיזבאללה מתגרה בישראל ושולח שלושה כלי טייס בלתי מאוישים אל עבר מאגר הגז הימי “כריש”. האירוע הזה אולי מסתיים בניצחון ישראלי, לאחר שצה”ל מיירט בהצלחה את שלושת כלי הטייס, אבל האירוע המשמעותי באמת מתרחש מייד אחר כך: איום מפורש של חיזבאללה שלפיו לא יקבל את ניסיון הכשרתו החוקית והבינלאומית של המאגר על ידי ישראל.
באופן מדהים למדי, ישראל מתיישרת לפי האיום. השטח, שנמצא בשליטת ישראל והיה אמור להתחלק באופן שווה יחסית בין לבנון לישראל, נמסר על ידי ממשלת ישראל בשלמותו לחיזבאללה. בתמורה למה? בתמורה לכלום.
לאחר שדה פקטו מדינת ישראל התקפלה לשמע איומי הטרור של חיזבאללה, אנחנו כתנועה הבנו שהכניעה מייצרת אצל חיזבאללה הבנה שישראל חוששת מעימות מולה. בכירי תנועת הביטחוניסטים התריעו אשתקד על העניין הזה בדיוק. בזמן אמת, לפני חתימת ההסכם, פרסמנו עצומה נגד ההסכם שעליה חתמו אלפים וערכנו מחקרים בנושא, שהוצגו בוועדת חוץ וביטחון של הכנסת.
אבל ההסכם נחתם. ואכן, כשחיזבאללה הבין שהוא הצליח להכריע את המאבק הימי מול ישראל – הוא עובר לזה היבשתי. זה בדיוק מה שאנחנו רואים עכשיו: בניית עמדות תצפית, פטרול של חיילים לאורך הגבול, גניבת מצלמות אבטחה, הקמת מאהלים בשטחינו והתגרות והפרות סדר בעג’ר.
אסור לנו להיות קורי עכביש
לאחר נסיגת ישראל מלבנון בשנת 2000 נשא נסראללה בפני העולם הערבי את נאום קורי העכביש המפורסם שלו. בנאומו השווה נסראללה בין חוסנה של החברה הישראלית לקורי עכביש: החברה הישראלית היא חברה מסוכסכת ומפולגת ולכן חוסנה החברתי חלש כקורי עכביש.
במשך 20 שנה הוכיחה החברה הישראלית, פעם אחר פעם, שבעוד שאכן יש בציבור חילוקי דעות ואי הסכמות – צה”ל, לכידותו וחוסנו תמיד נשארו מחוץ לאותם ויכוחים. אבל בזמן האחרון אנחנו עדים לתופעה חסרת אחריות ממדרגה ראשונה המגיעה מבכירי צבא לשעבר ומתנדבים בהווה המסרבים להתייצב למשימה הנעלה של שמירה על ביטחון ישראל בגלל סיבות פוליטיות כאלו ואחרות. אותם אנשים הם חסרי אחריות, ובסירובם הם מסכנים בפועל את חייהם של הילדים שלהם עצמם.
התופעה הזו היא הפרה בוטה של ערך הרעות, אחד מערכי היסוד של צה”ל. כשאתה מסתער קדימה אל עבר האויב תוך סיכון החיים שלך, אתה עושה את זה כי אתה סומך על חבר שלך שיסתער יחד איתך. אבל אם חבר שלך פתאום אומר שההסתערות שלו תלויה בכל מיני תנאים פוליטיים כאלה ואחרים – זה יוצר תגובת שרשרת שמערערת את כל הבסיס עליו בנוי צבא ההגנה לישראל. את הסרבנות – או אי-ההתנדבות, קראו לזה איך שאתם רוצים – יש להוקיע מכול וכול.
תנועת הביטחוניסטים נאבקת בצורה בלתי מתפשרת בתופעת הסרבנות. התופעה לא ראויה, לא ערכית, לא ציונית, ופוגעת בביטחון ישראל. נכון, יש שם אנשים בכירים ששירתו, שהגנו בגופם על מדינת ישראל וכבודם על פועלם במקומם מונח. אבל במקביל צריך להגיד בצורה מפורשת: מי שמסרב הוא לא גיבור טראגי – אלו הם אנשים שעושים מעשה לא ראוי כלפי החברה, כלפי המדינה ומשחקים לידי האויבים שלנו. לא במקרה, אותו אחד שהשווה את החברה הישראלית לקורי עכביש בודק עד כמה הוא יכול למתוח את הגבול, תרתי משמע.
כאשר אנחנו פורחים, הם נובלים
האחריות שלנו, כבכירים לשעבר במערכת הביטחון ובזרועותיה השונות, היא להציג תמונה אותנטית, לא כזו שנובעת מתעמולה או אינטרסים זרים. בהקשר זה חשוב להדגיש, המספרים על הסרבנים שמוצגים בתקשורת מנופחים ומוגזמים. כפי שאמרו זאת שר הביטחון וראש המטה הכללי רק לאחרונה – הצבא בכשירות מלאה.
כמו כן, יש להתייחס בפרופורציות לאויב שמולו אנו מתמודדים: מדובר בכמה אלפי חיילי חיזבאללה. אנחנו לא מתמודדים עם חטיבות סדירות, עם דיוויזיות, עם טנקים, מסוקי קרב, אוניות מלחמה או צוללות. נוסף על כך יש לקחת בחשבון את המצב החברתי שבו שרוי האויב: אלפי אנשים נהרגים ונפצעים במלחמות הפנימיות שלהם, הכלכלה קורסת, המורל בקרב האזרחים ירוד, ולמעשה, מדינת לבנון מתפרקת. באופן פשוט, כאשר אנחנו פורחים, הם נובלים.
השבוע ישבתי בפאנל חדשות באחד מתוכניות האקטואליה של ערוצי התקשורת. כשמנחה התוכנית שאל מרואיין שישב לצידי, אלוף במיל’, אם יכול להיות שנוכרע במערכה בצפון, ענה אותו אחד שכן – יכול להיות שנפסיד. הזדעזעתי. אני אומר בצורה ברורה, חד ערכית, שאינה משתמעת לשתי פנים: במערכה הבאה לא נוכרע. במערכה הבאה ננצח. כן, יהיה קשה, כן יהיו אתגרים, כן, אולי יהיו הרוגים ופצועים – אבל כשצה”ל יֵצא מלבנון בפעם הבאה, לא יישאר כוח של חיזבאללה כשיר ומתפקד. שום דבר לא יעצור אותנו. אבל אנחנו, כחברה, חייבים להתעשת וליישר קו ברור מול תופעת הסרבנות.
