מדינת ישראל חטפה מכה חסרת תקדים. למעלה מ-1,000 הרוגים, אזרחים וחיילים כאחד, זקנים, ילדים וטף שנרצחים באכזריות בבתיהם, עם מעשי זוועה שמגמדים את זוועות דאעש ושבויים רבים. נוסף לאבל ולזעם ששוטפים את המדינה, בכל הראשים צצה שאלה אחת – איך זה קרה לנו? לאחר שוך ההלם הראשוני, התחילה לצוץ שאלה חשובה לא פחות – מה הלאה?
הפאזל שישראל לא הצליחה להרכיב
דמיינו שעליכם להרכיב פאזל מרובה חלקים, מבלי שאתם יודעים מהי התמונה שהוא אמור ליצור בסוף. אתם גם לא יודעים בדיוק כמה חלקים יש לפאזל ואם בכלל יש לכם את כולם, ונוסף על כך – החלקים יכולים להתחבר ביותר מדרך אחת. זוהי משימת המודיעין הצבאי. כדי להרכיב תמונת מודיעין, יש לאסוף כמה שיותר חלקים, ואז להצליח להרכיב מהם תמונה ברורה מתוך כמה תמונות אפשריות. ממה שפורסם עד כה עולה שהמודיעין הישראלי בעזה, שעליו אחראים הן צה”ל והן השב”כ, כשל בשני שלבי הרכבת הפאזל: איסוף החלקים וחיבורם יחד.
מדוע חסרו לנו חלקים? אחד החוקים בפיזיקה של המלחמה הוא חוק המטוטלת. בכל פעם שצד אחד מכניס לזירה יכולת חדשה, הצד השני לומד אותה ומבצע שינויים אסטרטגיים וטקטיים נגדה. הדוגמאות שמוכרות לרבים מאיתנו הן מלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור. במלחמת ששת הימים הזיז חיל האוויר הישראלי את המטוטלת לצד אחד, עם מכת מנע אווירית שהכריעה חלק גדול מהמלחמה כבר עם פתיחתה. במלחמת יום הכיפורים, הגיעה התנועה הנגדית של המטוטלת כאשר האויב למד את השיטה והתחמש במערך טילי נ”מ שלא אפשרו לחיל האוויר לפעול ביעילות.
גם במערכות החוזרות ונשנות עם חמאס זיהה האויב את דפוס הפעולה הצה”לי. דפוס זה מתבסס על יכולות מודיעיניות מדויקות מצד אחד, ועל היתרון האווירי המוחלט שיש לחיל האוויר במרחב. בתנועת המטוטלת שינה החמאס את התנהלותו בשני מישורים: ראשית, הוא בנה מערך תת קרקעי שמאפשר לו לפעול גם כאשר נערכת עליו מתקפה משמעותית מאוד מהאוויר. שנית, הוא התאים את האופן שבו הוא מתנהל מבחינת ביטחון שדה, באופן שנגע בנקודת תורפה נסתרת של המודיעין הישראלי.
החלקים החסרים בפאזל: איפה המודיעין האנושי?
מהי אותה נקודת תורפה? הסתמכות על סוג מסוים של מודיעין, תוך הזנחת האחר. בשנים האחרונות התבססה קהיליית המודיעין הישראלית על סוג אחד של איסוף מודיעין – המודיעין הטכנולוגי. יכולות הסייבר של ישראל הלכו והשתכללו לאורך הזמן, מה שגבה מחיר ביכולות האיסוף ה”מסורתיות”, המבוססות יוּמִינט, כלומר, מודיעין אנושי. אפשר לראות את זה בצמרת הסוכנויות: הן בראש המוסד והן בראש השב”כ לא עומדים היום אנשי שטח שהפעילו סוכנים, אלא אנשי טכנולוגיה. החמאס הבין את עוצמתו של צה”ל בתחום הטכנולוגי, ומצא דרך להתמודד עימה.
כיוון שאין לחמאס, גם בתמיכת איראן, אמצעים טכנולוגיים שוברי שוויון, הוא בחר בדרך ההפוכה: הוא הקים מערך תקשורת שאינו מבוסס על אמצעים טכנולוגיים, ובו הוא ניהל את המידע הסודי וההכנות למלחמה. באמצעים הטכנולוגיים הרגילים – שאותם הוא ידע שישראל מנטרת – הוא הקפיד על קו מטעה כאילו אין לו תוכניות מלחמה.
מערך יומינט יעיל היה עשוי לסכל את המזימה. כ-1,000 מחבלים לפחות היו מעורבים ביומו הראשון של המבצע החמאסי, ומספיק היה שאחד מהם יהיה בקשר עם המודיעין הישראלי כדי שנדע מה עומד להתרחש. לפי המידע שפורסם עד היום, נראה שחלקים חשובים בפאזל, שהיו יכולים להתגלות במודיעין אנושי, לא היו בידי צה”ל. בלי החלקים האלה, קשה מאוד להרכיב את התמונה המודיעינית.
הטיית האישוש: שובה של הקונספציה
החוסר בחלקים אינו מספר את הסיפור המלא. נראה כי לפחות חלק מהמידע כן הגיע לדרג זה או אחר בצה”ל, הן באמצעים טכנולוגיים והן בדרכים אחרות.
כאן נכנס לתמונה הכשל הניתוחי, שמחזיר אותנו אל מלחמת יום הכיפורים: הקונספציה. גם הפעם ישראל הייתה שבויה בקונספציה שלפיה יש “משוואה שעובדת”: נראה היה ששיטת המקלות והגזרים שהפעילה ישראל מול חמאס – פועלת. ישראל האמינה שחמאס אכן מתעניין בעיקר בשרידותו ובהטבות של אנשיו, ולא חותר למלחמה כוללת. ישראל האמינה שגזרי מזוודות הכסף ומקלות סבבי הלחימה משיגים שקט והרתעה.
אחת ההטיות הקשות שיש בחשיבה האנושית היא הטיית האישוש. הטיה זו גורמת לנו לפרש עובדות ונתונים באופן צר המאשש הנחות יסוד קודמות. לפיכך, חלקי פאזל שכן הגיעו לידינו הורכבו בהתאם לפרדיגמה קיימת שלפיה החמאס אינו מעוניין בהסלמה ו”הוא מורתע”. אותם חלקים יכולים היו להרכיב תמונה אחרת, לולא אותה הטיה.
בספר שפרסמתי מוקדם יותר השנה, “לא נשוב אחור”, התייחסתי לסכנה שבחשיבה על סבבי לחימה להשגת שקט: “הניסיון הישראלי מראה שכל ניסיון לקנות שקט לאורך זמן מבלי לעסוק בסיכול יביא בסופו של דבר לחמאס חזק יותר ועוצמתי יותר”. וזה בדיוק מה שקרה. לא סבבי הלחימה עצמם, אלא מדיניות הסיכול המתמיד היא זו שמאפשרת לצה”ל לשלוט, למשל, על המתרחש בג’נין ולמנוע ממנה להפוך לרצועת עזה 2. תחת כבלי הסכמי אוסלו וההתנתקות, האפשרות של צה”ל להיות נוכח בשטח העזתי לא קיימת, וזאת בניגוד לג’נין. זו הסיבה שלג’נין אין מערך רקטי נגד ישראל ולעזה כן.
מה נעשה אחרי המלחמה? דין עזה כדין ג’נין
את החמאס יש להשמיד. זה ברור. מהי משמעותה של השמדה זו, ומהו קנה המידה שלפיו יש לבחון את הניצחון? לא רק חיסול יכולותיו הנוכחיות של הארגון, אלא מניעת כל אפשרות של הארגון לשקם את עצמו בהמשך. כדי למוטט את השלטון באופן סופי ולהגיע לתוצאה זו, אין מנוס מלוחמה ארוכה וקשה, הכוללת בסופו של דבר כניסה קרקעית וטיהור מעמיק של האזור ממחבלים. כניעה ללא תנאי היא התוצאה המינימלית המתבקשת.
אבל, מה עם היום שאחרי? גם לאחר שחמאס יושמד, אם לא נשכיל לשמור על חופש הפעולה הצה”לי ברצועה, עשוי לקום ארגון טרור אחר שישאף להשמדתנו. כדי להשיג שקט אמיתי באזור, עלינו להיות מסוגלים לפעול ברצועה גם בשגרה. כשם שצה”ל השמיד את תשתיות הטרור בג’נין במבצע חומת מגן, אך ממשיך להיכנס אליה לצורך סיכול פיגועים וחיסול תשתיות טרור, עלינו להקפיד שלצה”ל יינתן חופש פעולה מלא ברצועה.
מטרת המערכה הנוכחית היא להביא קודם כול את עזה לנקודת פתיחה נקייה מטרור, אך לאחר מכן חייבים להשאיר בידינו את האפשרות לשמור עליה נקייה מטרור.
אני מחזק את ידי לוחמינו שיצליחו במשימתם.
