איי סולומון מכיוון הים

בעוד המלחמה בעזה אינה שוככת, רעיון הפירוז עולה שוב על לכותרות בוויכוח על האופן שבו יש לסיים את הלחימה. אולם, נראה כי תומכי הרעיון לא מודעים לחלוטין לעבודה שעזה כבר אמורה להיות מפורזת על פי התנאים של הסכמי אוסלו שנחתמו ב־1993 וב‏‏־1995.

הכישלון של פירוז עזה

הכישלון המדהים של פירוז עזה בתור אמצעי להשגת השלום הופך את בחינתו המדוקדקת של המושג – הבסיס התיאורטי שלו, אפשרות היישום המעשית שלו, ניתוח ניסיון העבר שלו והערכת סיכויי ההצלחה העתידיים – להולם את הזמן והמקום. יש לציין ולהזהיר מראש, מאמר זה אינו מתיימר להציג ניתוח ממצה של כל הדוגמאות לפירוז ברחבי העולם (כמו איי שלמה וקוסטה ריקה) או להיות מחקר מקיף של תולדות רעיון הפירוז מאז השימוש הראשון במושג (יש הטוענים מהסכם פריז של 1856). במקום זאת, המאמר יהיה מוגבל למקרים שבהם הסכמי הפירוז עשויים להיות בעלי רלוונטיות מדינית עבור ישראל, מה שמשאיר דוגמאות כגון הפירוז של יפן או של חצי האי הקוריאני מחוץ לתחום הדיון כאן.

ואכן, למדיניות הרלוונטית של פירוז ביחס לסכסוך במזרח התיכון בכלל, ולסכסוך הישראלי־פלסטיני בפרט, יש דרישות ומאפיינים ייחודיים משלה. לפיכך, מסקנות שתקפות במקרים רבים אחרים עשויות להתגלות כקשות להעתקה וליישום במקרה הזה. אכן, כפי שמודגש נכון במאמר במגזין Foreign Policy:

“אף אחת מן המדינות והטריטוריות המתקיימות ללא כוחות צבאיים אינה משתווה לנסיבות הייחודיות הקשות שאיתן מתמודדים הישראלים והפלסטינים, ואף מקרה לא מציע מודל שאפשר לאמץ בקלות כדי לפתור את אחד הסכסוכים הקשים ביותר לפתרון באחד האזורים המתוחים ביותר בעולם”.

ציווי הריבונות

לפי מאגר אוקספורד לחוק הציבורי הבין־לאומי:

“המושג פירוז (demilitarization) פירושו צמצום או אף ביטול מוחלט של חימוש […] ושל נוכחות צבאית באזור גיאוגרפי מסוים. במונחים מעשיים הוא מתייחס לתהליך של פירוק מנשק, מתחמושת, ופירוקם של כוחות מזוינים כדי למנוע אפשרות של שימוש צבאי בהם. דה־מיליטריזציה [בשונה ממושג הפירוז בעברית] פירושה גם תהליך של ירידה מתמשכת בהשפעת הצבא במדינה ובחברה נתונה”.

לצורך הניתוח הזה נבחין בין “פירוז” (demilitarization), הסדר שנכפה מבחוץ (ר’ למטה), לבין צמצום מרצון של כוחות הצבא במדינה הנדונה (demobilization). בתור שכזה עומד רעיון הפירוז בסתירה לתפיסה המארגנת הכוללת של המערכת הבין־לאומית – תפיסה שלפיה מדינות לאום ריבוניות קיימות במערכת אנרכית שאין בה סדר היררכי מוכר. זהו אפוא תהליך שמנוגד לטבע הקיומי של האורגניזם הפוליטי הריבוני. ואכן, אפשר לומר שהוא מנוגד לחלוטין ל”דנ”א הראשוני” של מדינת הלאום.

לפיכך, אין זה מפתיע שהנוף הפוליטי זרוע בשרידיהם השרופים של הסכמי פירוז שנכשלו – לרוב כאלה שהובילו לתוצאות הרות אסון. בניתוח “האתגרים המיוחדים” שמציב הפירוז הזהיר פרופ’ דיוויד בדרמן המנוח שמאמצים כאלה מועדים לעיתים קרובות לכישלון. הוא הרחיב וכתב:

“[…] הסיבה העיקרית לכישלון הפירוז היא חולשת המנגנונים המוסדיים לעידוד ולפיקוח על מילוי דרישות [ההסכמים], וכמו גם לענישה על הפרות”.

חשוב לציין כי במידה רבה אפשר לזהות את אותם חוליים באירועים שהובילו ל־7 באוקטובר.

פירוז: הפרתו של ציווי הריבונות?

ריבונות“, במהותה, היא הסמכות העליונה בגבולותיה של טריטוריה מוגדרת. ככזאת, היא אינה מכירה בלגיטימיות של שום מקור סמכות אחר שנמצא מעליה בטריטוריה הזאת. לפיכך, כל הסדר פירוז מבטל למעשה את זכותה של המדינה המפורזת להחליט באילו כלי נשק היא יכולה להשתמש, בכמה מהם היא תחזיק ואיפה היא יכולה לפרוס אותם. לכן, פירוז, מעצם טבעו, מביא להפרה – או לפחות להגבלה – של זכויותיה הריבוניות של המדינה המפורזת. ברור כי יש רק שתי דרכים לשמר הסדר כזה: באמצעות כפייתו על המדינה המפורזת בידי כוח חיצוני חזק יותר (כמו מדינה זרה או קואליציה של מדינות), או על ידי הסכמה מרצון של המדינה המפורזת להימנע – או להגביל את עצמה – מפריסת כוחות צבאיים בתוכה או בחלק ממנה.

בהתאם לכך, הפירוז, כמציאות יציבה, יכול לשרור רק כל עוד הצד המפורז ממשיך להסכים לכך. שכן, אם הסכם כזה יבוטל, זה יוביל להתנערות מההגבלות שהיו מוסכמות בעבר ולהתחמשות מחודשת, או להטלתן מחדש בכוח הזרוע על ידי גורמים חיצוניים. ההיסטוריה של מאה השנים האחרונות כוללת כמה הסכמי פירוז גדולים, ומעטים מהם נוטעים אמון רב ברעיון הפירוז כתרופה יעילה לסכסוך. אפשר לטעון שהדוגמה המשמעותית ביותר – וזו שהתמוטטותה הביאה להשלכות החמורות ביותר – הייתה פירוז חבל הריין לאחר מלחמת העולם הראשונה, שהפרתו זירזה את ההידרדרות למלחמת העולם השנייה.

פירוז בתור מבשר המלחמה

הקרבות העקובים מדם של מלחמת העולם הראשונה הסתיימו בהסכם ורסאי, שהטיל מגבלות מורכבות ומקיפות – כמותיות ואיכותיות כאחד – על כוחות הצבא של גרמניה במטרה לשלול מהם את היכולת להניע פעולות התקפיות בעתיד. המגבלות הללו כללו את פירוז חבל הריין, פירוק המוצבים הקיימים עד מרחק 50 ק”מ ממזרח לנהר הריין ואת האיסור לבנות מוצבים חדשים. הגבלות חמורות הוטלו על גרמניה ביחס לסוג ולכמות כלי הנשק שהיא רשאית להחזיק, לייצר או לאחסן, ואף נאסר עליה לחלוטין להחזיק בכלים מסוימים, כמו צוללות (סעיף 181) וחיל אוויר (סעיף 198). אולם, כאשר גרמניה בנתה מחדש את יכולותיה הלאומיות – ונחישותם של האירופאים דעכה – הסדר הפירוז התפרק.

ואכן, היה זה וינסטון צ’רצ’יל שתיאר בצורה חיה, בכרוניקה האפית שלו על ההיסטוריה שקדמה לפרוץ מלחמת העולם השנייה, חשרת הסופה, כיצד תנאי הפירוז הלכו ונשחקו עד שבוטלו כליל. הוא כתב:

השקיפו לאחור וראו מה קיבלנו ואילו דברים הפקרנו בזה אחר זה: גרמניה מפורקת מנשקה על פי חוזה חגיגי; גרמניה המחדשת את חימושה מתוך הפרת חוזה חגיגי; העליונוּת באוויר, ואפילו השוויון באוויר, מושלכים אחר גו; חבל הריין נכבש ביד רמה וקו זיגפריד מוקם והולך; ציר ברלין–רומא מוּצב הכן; אוסטריה נטרפת ונבלעת על ידי הרייך; צ’כוסלובקיה נעזבת ונחרבת על־ידי חוזה מינכן; קו הביצורים שלה בידיים גרמניות; בית הנשק האדיר של סקוֹדה מייצר מעתה והלאה תחמושת לצבאות גרמניה; […] שירותן של שלושים וחמש אוגדות צ’כיות כנגד הצבא הגרמני שעדיין לא הגיע לגמר בישולו מושלך אחר־גו, […] הכול נשא הרוח.[1]

אכן, עם התפוררותם של הסדרי הפירוז, גרמניה, שביטחונה העצמי הלך והתעצם עם חידוש הארסנל הצבאי שלה, שחררה גל של תוקפנות שהגיע לשיאו במלחמה העקובה מדם בתולדות האנושות, שבה נספו על פי ההערכות 70–85 מיליון בני אדם, או כשלושה אחוזים מאוכלוסיית העולם המוערכת, כ־2.3 מיליארד בשנת 1940.

סיני: הסכם הולך ונשחק

דוגמה נוספת להסכם פירוז הוא הסכם שנחתם כדי לשים קץ לפעולות האיבה בין מצרים לישראל לאחר מלחמת יום הכיפורים, ונכלל ב־1979 בהסכמי קמפ דייוויד. בשנים האחרונות גם הסכם זה מראה סימני מתיחה והוא מתחיל “להיפרם בקצוות”. כבר מעל עשור מצרים מחכה בקוצר רוח להזדמנות להתנער מההגבלות על פריסת כוחות צבא בסיני.

נספח מס’ 1 להסכמי השלום בין ישראל למצרים משנת 1979 כונן מערכת של סידורי ביטחון שנועדו לאפשר לישראל לסגת מסיני ללא סיכון חמור. מגבלות חד־משמעיות הוטלו על הפעילות ועל ההיערכות הצבאית של מצרים באזור. ההיגיון היה ברור: אם נטייתה של קהיר כלפי ישראל תשתנה לרעה, סיני תמשיך לשמש חיץ בין הכוחות המצריים לגבולה של ישראל. אם קהיר תפרוס כוחות אוויר או כוחות יבשה כלשהם בתוך חצי האי, זאת תהיה הפרה ברורה של ההסכמים והיא תספק אזהרה על כוונות תוקפניות. לפיכך, אם תפרוץ מלחמה, קווי האספקה ​​הארוכים של מצרים בסיני יהיו פגיעים, במיוחד מצד חיל האוויר החזק של ישראל. עם זאת, בחלוף הזמן ובעקבות המצב הפנימי המתדרדר במצרים, הפך חצי האי סיני – נוכח דילול הכוח הצבאי (עקב הפירוז) ובהתאם לכך נוכח הירידה ביכולתה של קהיר לכפות את רצונה באזור המרוחק – למטרה מפתה עבור מורדים אסלאמיסטיים.

מרד כהצדקה להתחמשות מחודשת

מצב זה סיפק למצרים בסיס לטעון כי סעיפי הפירוז בהסכמי השלום עם ישראל מנעו ממנה להחזיק כוחות מספיקים כדי לאכוף את החוק והסדר בחצי האי. ואכן, כבר בשנת 2007 אפשרה ישראל למצרים לפרוס כוחות נוספים בסיני כדי להילחם בהברחת נשק, במיוחד של גורמים ג’יהאדיסטיים. מאז, לפחות שני תהליכים הזינו את השחיקה של פירוז סיני.

האחד הוא המודרניזציה המתמשכת של הצבא המצרי ורכישה של נשק התקפי על ידיו; השני הוא האיבה המושרשת כלפי ישראל וקשר הדוק לפלסטינים, במיוחד לעזה. ואכן, כפי שמודגש בניתוח שפורסם בכתב העת של האוניברסיטה האמריקאית בקהיר,

“גם לאחר שלושה עשורים של שלום רשמי, רוב המצרים עדיין רואים בישראל איום על הביטחון הלאומי, ואויב, לא רק של הפלסטינים אלא של כל הערבים”.

ככל שחלפו השנים התגברו ההתקפות הג’יהאדיסטיות על הכוחות המצריים בסיני. זה סיפק לקהיר בסיס לדרוש הכנסת כוחות מעבר לאלו שצוינו בהסכם השלום מ־1979. ההפרות הללו התגברו בהדרגה – הן התאפשרו או על ידי אישור ישראלי מראש, או אישור ישראלי בדיעבד, או למרות היעדר אישור ישראלי כלל. כאשר בשנת 2023 הצליחה מצרים בסופו של דבר לרסן את המרד הג’יהאדיסטי, סיפקה הלחימה בעזה שלאחר 7 באוקטובר, במיוחד זו בקרבת הגבול הדרומי באזור רפיח, עילה למצרים להמשיך להצהיר על חיזוק כוחותיה תוך הפרת הסכם השלום.

לכן, במאמר שהתפרסם במגזין Foreign Policy, שכותרתו “הנוכחות הצבאית המחודשת של מצרים בסיני היא חבית אבק שריפה עתידית”, סיפק דיוויד שנקר ממכון וושינגטון ניתוח ביקורתי של ההתפתחויות בחצי האי עד אמצע 2022 והזהיר כי:

“[…] ישראל גם אפשרה לקהיר להציף את סיני בחיילים ובציוד כבד החורגים במידה ניכרת ממגבלות ההסכם. […] ככל שהכוחות הנוספים של מצרים יישארו יותר זמן בסיני, במיוחד כעת, כשנראה שארגון ‘המדינה האסלאמית’ נמצא תחת שליטה, כך יהפוך מאתגר יותר לחזור למגבלות המוטלות על פי ההסכם”.

מכשול גרוע נגד מלחמה

למרבה הצער, ההיסטוריה של ישראל מספקת עדויות רבות לאי־ההתאמה של פירוז בתור מכשול יעיל נגד מלחמה – או אפילו כאמצעי לריסון האלימות. ואכן, מייד לאחר הקמתו ב־1948 נכשל האזור המפורז שהוקם בגולן כאמצעי להפרדה בין הכוחות הישראליים והסוריים במניעת עימותים תקופתיים בין שני הצבאות, מה שהוביל בסופו של דבר – לצד גורמים נוספים – לפרוץ מלחמת ששת הימים.

אך מלבד הקושי הברור לקיים את הפירוז באזור כמו עזה, ישנם קשיים לא פחות חריפים. מוזר ככל שזה יישמע, קשיים אלה עלולים להתעורר דווקא אם יושג פירוז כזה. ואכן, האפשרויות להשלכות בלתי מכוונות – ולא רצויות – נראות בלתי מוגבלות.

בסופו של דבר, אם ישראל תצליח איכשהו להכריח את שליטי עזה להתפרק מנשקם ולשלול מהם את היכולת להתחמש מחדש, הדבר יפגע בהכרח לא רק ביכולתם לאכוף חוק וסדר בתוך רצועת עזה אלא גם ביכולתם להתמודד עם איומים חיצוניים מצד יריבים קיצוניים יותר מתוך חצי האי סיני הסמוך. ואכן, אם משטר מפורז כלשהו שיירש את השלטון בעזה בעתיד יתמודד עם אתגר משמעותי לשלטונו, בין אם מבית או מחוץ, מי ייקרא להגן עליו? אם יהיה זה כוח צבאי זר כלשהו, ​​פירוש הדבר יהיה מיליטריזציה מחודשת של עזה, והשאלה שנותרת פתוחה היא למי כוח כזה יהיה מחויב לתת דין וחשבון. אם ישראל תהיה הכוח הזה, קשה להעלות על הדעת תרחיש אבסורדי יותר מזה שבו צריך לגייס את כוחות צה”ל לתמיכה במשטר ערבי כל כך “מפוקפק” שאי אפשר לסמוך עליו ולהפקיד בידיו את האמצעים הדרושים כדי שיוכל להגן על עצמו.

כל הדיון במאמר זה – הן בתיאוריה הפוליטית־מדעית הן במקרי המבחן האמפיריים – אמור לספק לקובעי המדיניות הישראלים מספיק סימני אזהרה מפני כניעה לפיתוי של ניסיון חוזר לאמץ את הנוסחה הכושלת והפגומה ללא תקנה של פירוז כאמצעי להשיג אם לא שלום אז לפחות מצב מתמשך ויציב של אי־לוחמה. זה נכון במיוחד כאשר הצד המפורז נשלט בידי משטר סמכותני, שמצד אחד משליך את יהבו על העוצמה הצבאית, ומצד שני מייחס חשיבות מועטה להשלכות של הפרת הסדר הפירוז על אזרחיו שלו (עמנואל קאנט, השלום הנצחי, 1795).

נראה אפוא שאין ברירה אלא לאמץ בתור מרשם למדיניות נבונה את האזהרה החמורה מפני הסדרי פירוז שניסח פעם בנחרצות אותו אדם שאימץ את גישת הפירוז מאוחר יותר – צעד שהיה בעל השלכות הרסניות. היה זה שמעון פרס שיעץ:

“[…] פירוז […] נראה כתרופה מפוקפקת: הבעיה העיקרית איננה הסכם על פירוז, אלא קיומו של הסכם שכזה, הלכה למעשה. מספר ההסכמים שהפרו הערבים אינו נופל ממספר ההסכמים שקיימו”.[2]


[1] וינסטון צ’רצ’יל, מלחמת העולם השנייה, כרך א: חשרת הסופה, תרגם אהרון אמיר, הוצאת עם הספר בשיתוף א’ נאור, 1965, גרסה אלקטרונית: פרויקט בן־יהודה, https://benyehuda.org/read/53523#ch1.
[2] שמעון פרס בהשתתפות חגי אשד, כעת מחר, הוצאת כתר, 1978, עמ’ 255.

 

הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה