דעה: המלחמה – הזדמנות לנתק את הקשר הגורדי בין ישראל לרצועה

התקדמות כוחות צה”ל ברצועת עזה מסִבה נזקים חסרי תקדים לתשתיות האזרחיות ברצועה, ומחדדת את השאלה: איך תיראה עזה ביום שאחרי שוך הקרבות? נדרש גם להבין כיצד משתלבות מטרות המלחמה באסטרטגיה רחבה יותר, שתאפשר לגורמים המקומיים, האזוריים והבינלאומיים לקדם פתרונות מדיניים שיעלו בקנה אחד עם השאיפות והאינטרסים הישראליים. ללא תכלית מדינית ברורה עלול העימות הצבאי בעזה להסתיים בריק שלטוני שיידרדר לכאוס ויתפוצץ בפניה של ישראל. על ישראל להציג תוכנית שתענה על השאלה מי יקבל את האחריות על הרצועה אם וכאשר יקרוס שלטון החמאס, כדי להבטיח יציבות ביטחונית ארוכת טווח ושקט ליישובי העוטף.

בעקבות מהלכים בינלאומיים לקידום יוזמות מדיניות באזורנו פרסם ראש הממשלה ב-24 בפברואר נייר עקרונות קצר ובו קווים מנחים להשלמת יעדי המלחמה של ישראל ברצועה בטווח זמן הבינוני. בכל האמור על התחום הצבאי נקבע כי ישראל תקים “סוגר דרומי” בגבול עזה–מצרים בתווך התת קרקעי והעילי, לרבות במעבר רפיח, למניעת שיקום והתעצמות חמאס וגרורותיה ברצועה. זאת, בשיתוף פעולה עם מצרים ובסיוע ארה”ב. כמו כן, ישראל תשמר את המעטפת הביטחונית סביב הרצועה במישורים היבשתי, האווירי והימי. הניהול האזרחי ברצועה והסדר הציבורי יתבססו על “גורמים מקומיים בעלי ניסיון ניהולי שאינם מזוהים עם הטרור”. שיקום הרצועה יתאפשר רק לאחר פירוזה ותחילת תהליך הדה-רדיקליזציה, וזאת במימון מדינות המקובלות על ישראל.

איך עזה תנוהל אזרחית על רקע משבר הומניטרי קשה כל כך?

נייר העקרונות הישראלי מצביע על הכוונה להעמיק את מעורבותה ואחריותה של ישראל בעזה, הן במישור האזרחי והן במישור הצבאי, ולהרחיב את הפיקוח הישיר גם על מעבר רפיח וגבולה הדרומי של הרצועה עם מצרים. מדיניות זו מותירה על כנה את מערכת היחסים האזרחית בין עזה לישראל ואף מגבירה את האחריות הכוללת הרובצת על ישראל למצבה ההומניטרי העגום של האוכלוסייה הפלסטינית ברצועה. נייר העקרונות הישראלי לוקה במספר חולשות מרכזיות, ובהן:

ראשית, משימת הניהול האזרחי והאחריות לסדר הציבורי בעזה תהיה מורכבת מאוד לנוכח מה שנראה כבר עתה כמשבר אזרחי חסר תקדים המתחולל בעזה – משבר העלול להידרדר בכל רגע לאסון הומניטרי קשה.

שנית, המשימה למצוא גורמים עזתיים בעלי ניסיון ניהולי שייכנסו לנעליהם של אנשי החמאס ויתמודדו עם המשבר האזרחי בעזה, מבלי שיש מתווה הזוכה לתמיכה פוליטית פנימית ולתמריצים משמעותיים, נראית חסרת סיכוי. על מנת לפתות גורמי כוח רלוונטיים יש להציג תוכנית המגובה במישור הבינלאומי וזוכה ללגיטימיות ולתמיכה פלסטינית עממית רחבה. בכל מקרה, סביר להניח כי גם אם יופיעו גורמים מקומיים שיתרמו לניהול המשבר, הם יגיעו לאחר תיאום עם אנשי החמאס, בהנחה שלא תושג הכרעה צבאית מוחלטת שלו (למעשה כבר עתה מבקשים אנשי החמאס לשתף גורמי כוח נוספים בניהול המשבר האזרחי החמור בעזה).

שלישית, בנייר הישראלי אין התייחסות לקשר הגורדי שמסבך את ישראל ברצועה, ובראש וראשונה לאחריות הישראלית הכוללת למצב ההומניטרי של האוכלוסייה הפלסטינית בעזה. אחריות זו מנוצלת על ידי החמאס לגיוס תמיכה פנימית ובינלאומית ומעניקה לה לגיטימיות רחבה ברחוב הפלסטיני. נייר העקרונות הישראלי אינו תורם מאומה להתרת התלות בישראל, שמאפשרת לתנועת החמאס להשקיע את מרב מאמציה בטרור ולהטיל את האחריות על קיום האוכלוסייה על ישראל ועל הקהילה הבינלאומית. במידה מסוימת, נייר העקרונות רק מעצים את אחריותה של ישראל על מצבה של האוכלוסייה העזתית ומסבך אותה במישור הבינלאומי.

עזה תלויה באופן מוחלט בישראל

הציבור הישראלי ומנהיגיו מתקשים להפנים את משמעות הנטל האזרחי הרובץ לפתחה של ישראל מצידה של רצועת עזה. הרצועה תלויה באופן מוחלט במדינת ישראל לקיום צורכי האוכלוסייה, המונה מעל לשני מיליון תושבים, ובכלל זאת בתחומי האנרגיה (דלק, גז לבישול, חשמל), המים, התקשורת, הסחורות והתנועות האזרחיות. כל ניסיון להתחמק מהתלות האמורה ללא יצירת חלופה סבירה ומיידית סופה להסתיים באסון הומניטרי בטווח זמן קצר. כפועל יוצא נתונה ישראל תחת לחץ בינלאומי כבד ובלתי פוסק לחדש את אספקת המים, החשמל והעברת הסיוע האזרחי לרצועה בשגרה כמו גם בעיתות חירום ולחימה – סיוע אזרחי שחלקו הגדול נלקח על ידי חמאס לצרכיו הצבאיים.

למעשה, חמאס מחזיקה משני קצותיו את הסטטוס-קוו האזרחי שיצרה ישראל בעקבות מימוש תוכנית ההתנתקות בשנת 2005. מחד גיסא היא מצטיירת כתנועת שחרור לגיטימית הנאבקת בעושק שכופה ישראל על האוכלוסייה ברצועה, ומאידך גיסא חמאס נושאת בגאון את דגל ההתנגדות וזוכה ללגיטימיות ציבורית רחבה. מעגל הדמים רק מחזק את חמאס, שכן הנזקים הכבדים שנגרמים למרחב האזרחי הפלסטיני מחריפים את מצוקת האוכלוסייה ואת התלות שלה בחמאס. משוואה זו אינה צפויה להשתנות כל עוד ישראל ממשיכה לחבק את הרצועה בחיבוק דוב, ואינה מאפשרת לה חלופות.

הקשר הגורדי בין ישראל ועזה הניח את התשתית המשפטית והמוסרית להוקעת ישראל ולהצגתה כמדינה גזענית ומרושעת. תיאור זה השתלב בתפיסות העולם הפרוגרסיביות, סחף את דעת הקהל בחוגים מסוימים במערב והציב תודעתית את ישראל כמדינה בלתי לגיטימית המבקשת לשלוט במיליוני תושבים פלסטינים ולמרר את חייהם. הרצועה מתוארת לעיתים כבית הכלא הגדול בעולם (“Open air prison”) והחמאס מוצג כגורם הפועל מתוך מניעים מובנים בעוד ישראל מצטיירת כמבצעת פשעי מלחמה ורצח עם. ככל שחלף הזמן התקבע בעולם הנרטיב שרצועת עזה נמצאת תחת מצור ישראלי (Blockade) ושהיא טריטוריה המשולה לבית כלא שדבר אינו יכול להיכנס ולצאת ממנו ללא אישור. בראייה בינלאומית, אין בנייר העקרונות שפרסמה ממשלת ישראל בשורה של ממש שיכולה לחלץ אותה מהמצב שאליו היא נקלעה ב-7 באוקטובר.

לשחרר את הרצועה מ”חיבוק הדוב”

מלחמת חרבות ברזל מספקת לצד הישראלי הזדמנות נדירה לבצע שינוי יסודי במערכת היחסים עם הרצועה. מחד גיסא שינוי זה ישים קץ למעגל התלות המזין את נרטיב ההתנגדות של עזה כנגד ישראל, ומאידך גיסא הוא יבטיח לישראל מרכיבי ביטחון הדרושים לה על מנת למנוע מהחמאס לשקם את יכולותיו הצבאיות. המוכנות הישראלית להסיר את מה שמכונה “המצור” מעל עזה ולשחרר את הרצועה מאותו “חיבוק דוב” אזרחי מהווה קלף מיקוח רב ערך. על ישראל לנצל את המצב שנוצר בעקבות המלחמה ואת הרעיון של נשיא ארה”ב להקמת נמל ימי בעזה על מנת להציג יוזמה מדינית שבמסגרתה היא תוותר על המצור בתמורה להסדרים ביטחוניים ואזרחיים חדשים ברצועת עזה שיגובשו בהובלתה.

במסגרת זאת על ישראל להציע לבנות בריתה מתווה מדיני-אזרחי שיאפשר לה להתנתק מן הרצועה במישור האזרחי בתמורה ליצירת משטר פיקוח בינלאומי על הרצועה. ישראל תציע לגורמים הבינלאומיים את האפשרות להוביל “תוכנית מרשל” כלכלית לשיקום עזה. התוכנית תעצב מחדש את סדר היום האזרחי ברצועה, תקדם את שיקום ההריסות בעזה ותציע לתושבי הרצועה אופק כלכלי חדש שיכלול התנתקות מהשליטה הכלכלית הישראלית.

ניתוק השליטה האזרחית הישראלית ברצועה יתבצע בהדרגתיות על פני שלוש שנים. המהלך יחייב התאמות במעטפת ההסכמית (הסכם פריז) של הרצועה עם ישראל. ההסדר יעניק לרשות הפלסטינית את היכולת להמשיך ולגבות את כספי המכסים במעברי הרצועה, אך במנותק מישראל, בכפוף לפיקוח בינלאומי ובמסגרת הסכמית חדשה. המדינות התורמות יפעלו להקמת תשתיות אזרחיות חיוניות של מים, אנרגיה, תקשורת ושירותים חיוניים ברצועה, על מנת להכין את הקרקע לניתוק הרצועה מן המערכות האזרחיות הישראליות בתום פרק הזמן שנקבע.

תוכנית הפיתוח של עזה

תוכנית הפיתוח של רצועת עזה תכלול קידום חלופות לקשר האזרחי עם ישראל, בהן פיתוח שלושה מעברים שיחברו את הרצועה לתנועת אנשים וסחורות בפיקוח בינלאומי – מעבר רפיח למצרים, שדה התעופה דהניה והנמל הימי בעזה. מעברים אלה יחליפו את מעבר ארז וכרם שלום שייסגרו לפעילות בתום תקופת מעבר שתימשך שלוש שנים. כמו כן, משטר הפיקוח האזרחי שיוטל על הרצועה יכלול נתיב ימי מפוקח מנמל עזה לנמל בודד באירופה (קפריסין?), שם ייבדקו כלל הסחורות הנכנסות לרצועה למניעת זליגת אמל”ח וטכנולוגיות צבאיות. ישראל תשתלב במאמצי הפיקוח הבינלאומיים באמצעות נציגים קבועים ועל פי אמנות וקריטריונים שייקבעו בהתייעצות משותפת. נמל התעופה דהניה והמעבר היבשתי ברפיח ייפתחו לתנועת אנשים וסחורות באופן מפוקח, וזאת על ידי כוח משימה ייעודי במאפיין של הכוח המיוחד של האיחוד האירופי, EUBAM, שפעל במעבר רפיח בשנת 2007 בהשתתפות נציגים ישראלים.

נוסף על כך, ישראל תפעל יחד עם מצרים והקהילה הבינלאומית לייצר “מרחב פיקוח מיוחד” בקו הגבול של מצרים ורצועת עזה, על מנת למנוע את חידוש פעילות כלכלת המנהרות המושתתת על הברחת סחורות אסורות בין חצי האי סיני ורצועת עזה. פיתוח משאבי הגז של רצועת עזה יתאפשר בכפוף למציאות הביטחונית שתתפתח ברצועה. שימור השקט והיציבות יהווה תמריץ חיובי לקידום פרויקט Gaza-Marine בכפוף לחוות הדעת של מנגנוני הפיקוח והקהילה הבינלאומיים.

מערכת היחסים המוצעת מול הרצועה תייצר איומים ביטחוניים לצד הזדמנויות חדשות. החשש הישראלי מפתיחת הרצועה לתנועה מפוקחת נעוץ באפשרות של שיקום גורמי הטרור ברצועה. ואולם, השלמת ההתנתקות מן הרצועה תבסס את הלגיטימיות הבינלאומית של ישראל ותשחרר את ישראל מנטל בלתי נסבל. שינוי הסטטוס קוו המדיני-אזרחי ברצועה עשויה למקד את תשומת הלב של הגורמים הבינלאומיים והעזתיים במאמצי שיקום הרצועה ובניצול הזדמנויות חדשות למשך שנים רבות.

המצב החדש יעודד את ההנהגה הפלסטינית לאמץ גישות חדשות ביחס לקשר עם ישראל ולדילמות האזרחיות הנגזרות מניתוק התלות בישראל. היצמדות ההנהגה העזתית לנרטיב ההתנגדות ולעימות עם ישראל – גם לאחר השלמת ההתנתקות האזרחית מעזה – תוביל לקריסת מהלכי השיקום ולאסון אזרחי חמור ברצועה. במצב זה חמאס תתקשה לגייס את דעת הקהל הפנימית והעולמית לנרטיב ההתנגדות. המצב החדש יחדד ברחוב העזתי ובקרב גורמים בינלאומיים את ההכרה שאין לרצועה עתיד של ממש ללא שינוי תודעתי, ושמר גורלה איננו קשור למדינת ישראל. מציאות זו תקל על ישראל לנהל את העימות הצבאי עם הרצועה ולטעון ביושר כי האחריות לאסון ההומניטרי המתרחש ברצועה איננו רובץ עליה.

הכתוב במאמר הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה