לאחרונה, באחת ממסיבות העיתונאים שערך הפנטגון לקראת המשימה האמריקאית להקמת נמל צף בעזה, נשאל דובר הפנטגון פאט ריידר איך יוודא הממשל שהסיוע ההומניטרי אכן מגיע לאזרחים ולא משמש להתחזקות חמאס. על שאלה זו ענה ריידר תשובה לא פחות ממדהימה: “אם חמאס באמת ובתמים מאמין שהעם הפלסטיני סובל, אז למה שירצה לקחת את הסיוע לעצמו? ניתן לקוות שעזרה זו תגיע לעם שזקוק לה יותר מכולם”.
בתשובה זו ריידר מודה שמדיניות הממשל האמריקאי מניחה שחמאס מתעניין בשלומם של הפלסטינים. בכך, הממשל נופל לציניות של חמאס, שבונה על הרצון הטוב של מדינות העולם ועל כך שהן רואות את סבל העזתים ומוכנות ללחוץ על ישראל כדי להקל עליו. חמאס משתמש בסבל של העזתים לצורכי תעמולה והפעלת לחץ על ישראל, והעובדה שגם ארה”ב נפלה למלכודת הזו רק מחזקת את התמריץ של הארגון להשתמש באוכלוסייה בתור מגן אנושי. חמאס מבין שהאסטרטגיה הזו עובדת ופוגעת בישראל יותר ממה שהיא פוגעת בו. במקום ליצור מנגנון חלוקת סיוע שירגיע את המצב ההומניטרי בעזה מחד גיסא, וימנע מהסיוע להגיע לחמאס מאידך גיסא, הממשל האמריקאי שוב עסוק באקטים הצהרתיים פומביים להרגעת דעת הקהל.
הנשק החזק ביותר של חמאס: יצירת משבר הומניטרי בעזה
בהמשך מסיבת העיתונאים נשאל ריידר לגבי הסיכונים של המשימה האמריקאית, בהם האפשרות שחמאס ישגר רקטות לכיוון אנשי הצוות האמריקאים. תשובתו נותרה דומה: “אם לחמאס באמת אכפת מהפלסטינים, הוא לא יירה על מקור הסיוע החיצוני”. בתשובתו הוא חשף את חוסר התכנון ההמשכי בחשיבה האמריקאית על עזה, ואת הכשלים הלוגיים הבסיסים ביותר בתוכנית הסיוע הזאת. בכך הוא משקף למעשה את חוסר ההבנה האמריקאי של המזרח התיכון בכלל, ושל העם הפלסטיני בעזה בפרט. מדיניות הממשל הולכת ונעשית יותר ויותר מבוססת תקווה מאשר פרגמטיות, מה שמעלה חשש אמיתי לגבי יכולתה של ארה”ב לפתח תוכניות הגיוניות לסכסוך בהמשך.
עבור ארצות הברית, הנראות של המצב בעזה עולה בחשיבותה על חשיבה ארוכת טווח שתיצור את התנאים לשיפור רווחת העזתים – כלומר, חשיבה שתביא למיטוט שלטון חמאס. בתור ארגון טרור ושחקן לא מדינתי, חמאס יכול להשתמש בנשק החזק ביותר בארסנל שלו, שהוא יצירת תנאים של משבר הומניטרי בעזה להפעלת לחץ בינלאומי. זהו כלי עבודה שמהווה מכפיל כוח עבור חמאס, והארגון מנצל אותו היטב כדי לזעזע את דעת הקהל העולמית.
במצב כזה ארגון הטרור תמיד יצליח להשיג ויתורים מהצד השני. חמאס לא מפסיד כלום ממוות של עזתים אלא רק מרוויח, ולכן אין לו כל אינטרס להימנע מפעולות המביאות להחמרת המצב ההומניטרי בעזה, תוך יצירת מראית עין של מאבק למען הפלסטינים. עם הכנסת סיוע הומניטרי אמריקאי דרך הים אין שום ערובה לכך שחמאס לא ישתלט עליו. בתרחיש הקיצון, שאיננו מופרך כלל, חמאס גם יוכל לתקוף את ספינות הקרב האמריקאיות בתירוץ לבחירתו: הגנה על העם הפלסטיני מפני פלישה מערבית, אי-קבלת סיוע ממעצמה שמסייעת ל”כיבוש” הישראלי בעזה, או כל סיבה תעמולתית אחרת.
שלושה תנאים ליציבות
מי שרוצה באמת לייצב את עזה ולמנוע מחמאס לצמוח בטווח זמן הארוך חייב להתעקש על שלושה תנאים: להשמיד את יכולותיו הצבאיות והשלטוניות של חמאס, למנוע כל יחסי תלות בין האוכלוסייה האזרחית לחמאס, וליצור דה-רדיקליזציה במערכת החינוך כך שהיא תהיה נקייה מהסתה, ולא תיטע רעל בדור הבא של העזתים במטרה להפוך אותם למחבלים של מחר.
על מנת להגיע למטרות הללו ולצמצם את כמות ההרוגים בטווח הזמן הארוך, חייבים להכריע את חמאס בכל מחיר. אי-השלמת המשימה יגבה בטווח הארוך מחיר גדול גם מישראל וגם מהעזתים. זה המקום להיזכר שגם ארה”ב הייתה צריכה לקבל החלטות קשות מאוד במלחמת העולם השנייה, שהבולטת שבהן היא ההחלטה הגורלית להטיל שתי פצצות אטום על יפן. בטווח הקצר הפצצות הרגו מאות אלפי אזרחים, אך בטווח הארוך הן הצילו מיליונים, שכן יפן נכנעה בתוך ימים ספורים, ובכך נמנע הרג מיותר של מיליונים נוספים מהצד האמריקאי והיפני גם יחד.
במלחמה הנוכחית, לישראל אין כל כוונה לסיים את המערכה בעזה בדרך כואבת כמו זו שבה בחרו האמריקאים. היא בסך הכול מבקשת מרחב לגיטימציה לחסל את המערכות הצבאיות והשלטוניות של חמאס באופן הסטרילי ביותר שאפשר להשיג בתנאי קרב קשים אלה. כדי להבין עיקרון פשוט זה, רצוי להתחיל בהבנת האויב החמאסי עצמו – במקום להניח שהוא מעוניין בסוף בטובת האוכלוסייה העזתית.
המאמר פורסם במקור ב-ynetnews
הכתוב במאמר הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה
