מתחים פוליטיים בעם ישראל, ועל אחת כמה וכמה במדינת ישראל משחר הקמתה לפני כ-75 שנה, אינם דבר חדש, מפתיע או זמני כלל ועיקר. המתחים הפוליטיים הללו מלווים את ההיסטוריה הלאומית של העם היושב בציון בכל תחנה וצומת דרכים משמעותי שבהם התקבלו החלטות והכרעות הרות גורל.
אחד האתגרים המורכבים ביותר שניצבו בפני מנהיגיה של המדינה בראשית דרכה, ובראשם ראש הממשלה הראשון דוד בן-גוריון, היה להקים מדינה שבה צבא אחד בלבד. הרעיון שלפיו במדינת ישראל היהודית והדמוקרטית יהיה צבא אחד הכפוף לשלטון המרכזי בלבד חייב את ביטול המחתרות והארגונים הלוחמים העצמאיים בעלי הזהות והמאפיינים הפוליטיים שהיו נתונים למרותם של אזרחים בעלי תפישות עולם שלא התיישרו בהכרח עם התפישה הממלכתית שהוביל בן-גוריון.
התעקשותו של ראש הממשלה הראשון להקים את צבא הגנה לישראל שיהווה את הסמכות הבלעדית האוחזת בנשק להגנת העם והמולדת, ובה ישרתו חיילים, מפקדים וקצינים ללא קשר להזדהותם או נטייתם הפוליטית, הגיעה לידי חיכוך גורלי, על סף מלחמת אחים, באירועי הספינה “אלטלנה” שטובעה על ידי צה”ל ב-22 ביוני 1948, במהלך ההפוגה הראשונה במלחמת העצמאות. הספינה הפליגה לישראל ביוני 1948 כשעל סיפונה כ-930 עולים, ציוד צבאי ורפואי רב. האלטלנה הגיעה אל מול חופי כפר ויתקין כחמישה שבועות לאחר קום מדינת ישראל וכשלושה שבועות לאחר שהאצ”ל (ארגון צבאי לאומי) בראשותו של מנחם בגין, הסכים להתפרק מנשקו ולהשתלב בצה”ל. במשא ומתן בין הנהגת האצ”ל לנציגי ממשלת ישראל התגלעו מחלוקות קשות בדבר ייעודו של הנשק שעל הספינה, משום שהנהגת המדינה לא הסכימה שנשק יגיע ליחידות חמושות שאינן בפיקוד צה”ל, מחשש לאיום על ריבונות המדינה. כך הידרדר לו המשא ומתן לחילופי אש שבהם נהרגו מול חופי כפר ויתקין ארבעה אנשי אצ”ל ועוד שני חיילי צה”ל. בהמשך, כשהפליגה הספינה ועגנה מול חופי תל אביב בתקווה ששם תוכל לפרוק בקלות את מטענה ללוחמי האצ”ל, הוחלט להפציצה, דבר שהוביל להשמדתה. בעימותים בין כוחות צה”ל ולוחמי האצ”ל נהרגו 16 לוחמי אצ”ל, שלושה חיילי צה”ל, ונפצעו עשרות. האצ”ל פורק ואנשיו השתלבו בצה”ל תחת נשק אחד, בצבא מאוחד המציית לממשלה הנבחרת בישראל.
מאז פרשת אלטלנה, חוותה מדינת ישראל אירועים משבריים מורכבים וקשים, שהצבא היה מעורב בהם במידה זו או אחרת, על שלל יחידותיו בסדיר ובמילואים. בין האירועים ראוי להזכיר את הסרבנות לשירות במלחמת לבנון הראשונה, בשטחי יהודה שומרון ובחבל עזה; מעורבות הצבא בפינוי יישובי חצי האי סיני בעקבות הסכם השלום בין ישראל ובין מצרים; מימוש הסכמי אוסלו; פינוי צפון השומרון וגוש קטיף בעקבות חוק ההינתקות, חוק שהאופן שבו חוקק והדרך שבה יושם תוך שימוש בצה”ל תחת פיקודו של הרמטכ”ל דן חלוץ, בהנחיית ראש ממשלת ישראל דאז אריאל שרון, שכהונתו כמנהיג וכפוליטיקאי לוו בשערוריות – כל אלו אינם נחשבים לאחת משעותיה היפות של הדמוקרטיה במדינת ישראל, בלשון המעטה.
באירועים אלו ואחרים, למעט חריגים בודדים, לא הייתה סכנה מוחשית למעורבות הצבא בפוליטיקה, או לכניסת המחלוקות הפוליטיות לבין שורותיו, תוך איום על אחדות השורות ואף קריאות למרי אזרחי או למלחמת אחים, כפי שנשמע הדבר לאחרונה.
הנהגה נבחרת, שנבחרה בבחירות דמוקרטיות וברוב מוחץ, הקימה ממשלה בישראל שבמנדט שלה לקדם גם רפורמה משפטית. בין אם הרפורמה טובה לעם ישראל ובין אם לאו, בין אם זוכה היא לתמיכה או להתנגדות מקרב משפטנים, הייטקיסטים, כלכלנים ובעלי מקצועות אחרים, אין זה עניינו של הצבא בסדיר או במילואים. כל ניסיון לערב את הצבא בסוגיה הינו פגיעה חמורה, שלא הייתה כדוגמתה מאז קום המדינה, בחוסנו של צה”ל – צבא שבו אין מפלגות אלא יחידות, צבא שבו בכל יחידה אין משמעות להשקפה פוליטית בין אם ימין או שמאל, צבא שבו משרתים שכם אל שכם אלו הנאמנים למדינת ישראל ומקדשים את ביטחון ישראל מעל לכל אג’נדה צרה ואינטרס פוליטי זה או אחר.
הכנסת צה”ל בכל דרך שהיא למשוואה פוליטית, שבה נשמעים קולות בעד הרפורמה או נגדה, עם רמיזות על כשרות כהונת הממשלה והעומד בראשה, הינה כשל ערכי ראשון במעלה של העושים כן.
על צה”ל להישאר מחוץ לכל ויכוח פוליטי במדינת ישראל הדמוקרטית. לא ייתכן שבשם הדמוקרטיה לכאורה, קמים אזרחים ועושים שימוש ביחידות המילואים שלהם ובתפקידם הצבאי, רותמים את פקודיהם ואחיהם לנשק למאבק בהחלטות פוליטיות ומתירים לעצמם לנהוג כאחרוני העבריינים שעה ש”סוחבים” הם טנקים ישנים מאתרי קרבות היסטוריים שבהם לחמו או שלידם התגוררו. סכנה גדולה טמונה בדבר, שעה שעלולים אנו להידרדר במדרון חלקלק לוויכוחים מרים שיעיבו על תפקודן של יחידות, למערכות יחסים שלהן השלכות על לכידותן של יחידות בסדיר ובמילואים ועוד.
השיח הפוליטי האלים הקורא לפגיעה בדמוקרטיה הישראלית בשם הדמוקרטיה לכאורה, המובל על ידי קציני צבא בכירים במילואים או בדימוס, הינו שערורייה מבישה שאין כדוגמתה ועל כן חייב הוא להיפסק מייד. הכנסת השירות הציבורי וכוחות הביטחון בכלל זאת למערכה הפוליטית, צביעתו בגוון פוליטי וקביעת “בעלות” או שיוכו לצד זה או אחר של המפה – כל אלו מעכירים את האווירה ומכניסים דם רע בין אנשים המשרתים באותה יחידה את אותה המטרה – ביטחון ישראל!
שרבוב שמות יחידות צבאיות וסממנים צבאיים לשיח הפוליטי עלול לייצר במקביל שיח פנימי קלוקל ומקטב ביחידות. שיח שביכולתו לחלחל עד כדי פגיעה בעשייה המבצעית השוטפת, להפריד ולסכסך בין המשרתים ולהשפיע על הלכידות החשובה כל כך ביחידות צה”ל השונות בסדיר ובמילואים. הנזק הישיר והאגבי הרב שייווצר יהיה ללא ספק על חשבון כולנו, בתקווה שיתוקן ברבות השנים.
בהיסטוריה הקצרה של עם ישראל לא זכורים מפקדים בכירים שהתבטאו בבוטות והסיתו למאבק אזרחי, תוך שרבוב הצבא למערכה, כפי שקורה בעת הנוכחית דווקא. לא שלא זכורים מאבקים בין גנרלים, אבל אלו היו בדרך כלל תחומים לעניינים צבאיים ולמדיניות שכרוכה בהפעלת הכוח הצבאי; מאבקים שנותרו בתוך הצבא ולא מצאו את דרכם בעוצמה שכזו, באמצעות תקשורת ההמונים, לכל העם.
סגן הרמטכ”ל לשעבר, האלוף (במיל’) יאיר גולן, שקריאותיו מסיתות למרי אזרחי רחב היקף: “אין מרי אזרחי שהוא במסגרת החוק. מי שחושב שרק נצעד בצידי הדרכים ונעשה נעים בגב – זה לא יקרה, ככה לא נאבקים”, ממשיך לצייץ ללא הרף ובבוטות גוברת אמירות המכשירות את הקרקע ורומזות למאבק אלים כביכול, כשאין בסביבה מנהיג המסוגל לרסנו. כך היה כשצייץ וקרץ למשרתים בשירות הציבורי ב-1 בפברואר: “לכל מי שנמצא בשירות הציבורי, צה״ל, שב״כ, מוסד, משרדי ממשלה, רשויות ממשלתיות – אל תפחדו! ישראל שלנו לא תיבנה מגזענות משיחית מטורפת, שחיתות ממארת ופונדמנטליזם דתי. אל תיבהלו מאיומים, אל תתרגשו מהשמצות, אל תחששו מתקשורת עוינת. היו יציבים ונחושים. השבועות הקרובים יהיו גורליים”. כך היה כשצייץ ועודד את פקודיו לשעבר מסיירת הנח”ל ב-8 בפברואר: “לוחמי סיירת נח״ל, גאה בכם. תודה על הזכות לפקד עליכם, תודה על כל מה שתרמתם ותודה על כל מה שאתם עושים עכשיו למען הצלת ישראל”. ב-17 בפברואר צייץ וניסה כביכול לייצר הסלמה המערבת את הצבא “שלו” לכאורה: “הצבא של סמוטריץ ובן גביר פועל נגד חיילי צה״ל. ככה ייראה הסיפוח. יהודים משיחיים התוקפים את הבנות והבנים שלנו. ההפיכה המשפטית נועדה, בין השאר, לאפשר להם חופש פעולה מוחלט. אסור לתת להם להשתולל, ורק מרי אזרחי רחב היקף יבהיר לנתניהו שאת האלמנטים הפשיסטיים חייבים לרסן”.
לא רק סגן הרמטכ”ל לשעבר איבד כל פרופורציה; גם הרמטכ”ל לשעבר דן חלוץ שהוביל את מהלך ההינתקות ודרש מהצבא לפעול ללא משוא פנים עת גורשו יהודים מבתיהם וקברים הועתקו ממקומם, מרמז בדבריו ומצדיק לכאורה השתמטות משירות בצבא לאור רפורמה משפטית. האין בכך הגזמה פרועה ועזות מצח שאין כדוגמתה?
מי שם את בכירי המפקדים מהיחידות השונות כדוגמת ‘שריונרים להגנת הדמוקרטיה” לדברר את השריונרים ולכתוב כי הם “מזהירים מפני מהלכים העלולים לפגוע במוטיבציה ובנכונות להתגייס”, ולאחר מכן להוביל את המחאה מלטרון להר הרצל, כאילו שייך הוא להם ולשכמותם? מדובר בניצול לרעה של יחידותיהם, תפקידם ומעמדם הצבאי כדי לדבר פוליטיקה נטו ולחלל את המקום שבו קבורים גיבורי ישראל, ללא הבדלי דעות פוליטיות כאלו ואחרות, שנפלו על הגנת העם והארץ מבלי ששאלו שאלות פוליטיות או בחרו אם לצאת ולהילחם או אם לאו. התנהגותם של המפקדים הבכירים גובלת בחוסר אחריות ובוודאי בהיעדר ממלכתיות, עושה שימוש נואל בצבא ההגנה לישראל ופוגעת קשות בערכים המשותפים למשרתים בצה”ל בסדיר ובמילואים.
אם הטיעונים של הרמטכ”לים לשעבר, האלופים ופקודיהם במילואים כנגד הרפורמה ואפילו כנגד הממשלה חזקים דיים בזכות עצמם – מדוע נזקקים הם לערב את הצבא בשיח הפוליטי? האין הם מודעים לצו החשוב שעליו הקפידו עד לאחרונה שלפיו אין מכניסים פוליטיקה לצבא? ואם כן – אז מה השתנה באופן שיש הכרח בדבר? מדוע לשבור סטטוס-קוו ששמר על הפרדת הצבא מהפוליטיקה לא פחות מהפרדת חלב מבשר רחמנא ליצלן, מאז “פרשת אלטלנה” ועל אף שפע הזדמנויות לחלל את העיקרון החשוב והקדוש הזה שעליו נאבקו הם בעת שירותם, כקודמיהם וכמשרתים עתה? מדוע אותם “שוחטים” לכאורה מנסים לשחוט את הפרה הקדושה האחרונה במדינה ולהכניס בקיעים מיותרים בחומה הבצורה המכונה צה”ל, ששומרת על העם והמדינה?
סיכום והמלצות
צה”ל חייב להישאר מחוץ לכל שיח פוליטי ולשמור על מעמדו הייחודי בקונצנזוס הישראלי.
הצבא אינו כלי משחק בידי מנהיגים או אזרחים מודאגים לשם ניגוח בין יריבים פוליטיים במדינה דמוקרטית.
הנשיא, ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ”ל נקראים לצאת באמירה ברורה המוציאה את צה”ל מהשיח הפוליטי לאלתר. עליהם להוקיע פומבית את העושים בצה”ל, בסממניו, במורשתו ובכליו שימוש למטרות פוליטיות אלו ואחרות.
מפקדי הצבא בסדיר ובמילואים נדרשים לחדד בפני פקודיהם את גבולות השיח בצבא ולעמוד על מקומו של הצבא במדינה דמוקרטית תוך שימוש בדוגמאות עבר שיבהירו את הנדרש מהצבא ויכניסו את המשרתים לפרופורציה הראויה. כעת, משמחריף השיח הודות ל”לשעברים” ולבכירים למיניהם, נדרשים המפקדים לאתגר הכרוך בהרחקת השיח הפוליטי מיחידותיהם ובמזעור השפעתו השלילית הזולגת לשורותיהם ומחלחלת לפקודיהם.
מפקדים בסדיר ובמילואים העושים שימוש לרעה בצה”ל לצרכים פוליטיים ואחרים, תוך ניצול מעמדם, תפקידם ודרגתם הצבאית, צריכים להיקרא לבירור מיידי תחת אזהרה ביחידתם. מי שיימצא כי הסית בדבריו או חרג מרוח צה”ל, נדרש למצות עימו את הדין בחומרה.
צה”ל הינו מגינה של מדינת ישראל. ככזה נדרש הוא למלא אחר ייעודו בכפוף למדיניות והחלטות הממשלה הנבחרת. כך מתנהל צבא במדינה דמוקרטית. אין לערב את צה”ל בכל דרך שהיא, בין אם בשיח ובין אם במעשה, במאבק פוליטי של קבוצה מכובדת, גדולה ומודאגת ככל שתהיה, העלול להוביל למאבק אזרחי אלים חו”ח.
צה”ל הוא מהגופים הממלכתיים הבודדים שנותרו בקונצנזוס של עם ישראל. בו מתבטלים חילוקי דעות פוליטיים, בו אין מקום לשסע העדתי או הדתי. זהו גוף שבו נלחמים אנו יחדיו נגד אויבי ישראל ולא חלילה זה בזה. היטיב לבטא זאת ראש הממשלה המנוח מנחם בגין בנאומו לזכר לוחמי המחתרות מאיר פיינשטיין ומשה ברזאני ששלחו יד בנפשם בטרם הועלו לגרדום על ידי הבריטים ביום ב’ באייר ה’תש”ז (21 באפריל 1947) בקריאתו המפורסמת: “אשכנזי, עיראקי, יהודים! אחים! לוחמים!”.
אסיים בציטוט מסוף נאומו של ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון בפני קציני צה”ל, בכנס שנערך בהיכל התרבות בתל אביב בכ”ה אדר א’ תשי”ט (5.3.1959): “ישראל היא כמעט הארץ היחידה בכל רחבי האזור, הקרוב והרחוק, גם באסיה המערבית וגם באפריקה הצפונית, שבה הצבא אינו גורם פוליטי פנימי, אם כי כל חייל רשאי להשתייך לכל גוף וארגון חוקי במדינה, אולם הצבא ככוח ביטחון רואה עצמו אך ורק כזרוע הביצוע של המוסדות הנבחרים של האומה ורק הם קובעים מה יעשה ומה לא יעשה”.
הכתוב במאמר הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה
