ביום שישי ה-19 ביולי פורסמה חוות דעתו של בית הדין הבינלאומי לצדק בנוגע ל”השלכות המשפטיות הנובעות מהמדיניות והפרקטיקות של מדינת ישראל בשטחים הפלסטיניים הכבושים, לרבות מזרח ירושלים”. למרות הדרמה שחולל האירוע בקרב בעלי העניין, למעשה דרמה לא התחוללה כלל. האופי האנטי-ישראלי של ההחלטה היה ידוע מראש.
ראשית, למודי ניסיון אנו היהודים באשר למועד הנבחר בדרך כלל על ידי המוסדות הבינלאומיים כאשר הם מבקשים לפרסם החלטה נגדנו, השוללת את זכויותינו ההיסטוריות, הלאומיות או הדתיות. לכן, כאשר נודע שההחלטה עומדת להתפרסם ביום שישי אחרי הצוהריים, ביום שאינו יום עבודה בישראל ומעט לפני כניסת שבת, כבר היה אפשר להבין לאן נושבת הרוח. ההחלטות הללו בדרך כלל מפורסמות בימי שישי או בערבי חג יהודיים. קשה לחשוב על יוצאים מהכלל.
שנית, כבר מניסוח השאלה המצוטטת לעיל, כפי שהופנתה על ידי העצרת הכללית של האו”ם לבית הדין לצדק, נקבע למעשה שישראל אשמה בהפרות של המשפט הבינלאומי. שימו לב שהמנגנון מאפשר לעצרת הכללית לשאול את בית הדין שאלה משפטית כשישנה סוגיה לא ברורה מבחינה משפטית. כאן העצרת קבעה מראש את התשובה המשפטית ובהמשך היא מנסה לתרץ את הפנייה לבית הדין בשאלת המשך הנוגעת להשלכות. כלומר, האשמה נקבעה עוד לפני שהחל בית הדין לבחון את הנושא, ועל כן אין זה מפתיע שתשובתו של בית הדין היא חותמת גומי לקביעת אשמתה של ישראל ותו לא.
גם בחינת המדינות שתמכו בהפניה זו מרמזת על התוצאה. רק 80 מדינות תמכו בהפניה, ולשני שלישים מהן אין כלל יחסים דיפלומטיים עם ישראל. רובן אף אינן מכירות בזכותה של ישראל להתקיים.
נוסיף לכך את העובדה ששום הפרה פלסטינית של המשפט הבינלאומית לא עמדה גם היא לפני הפאנל. השופטים לא נתבקשו לבחון את מדיניות התשלומים של הרשות למחבלים ולמשפחותיהם, את ההסתה לטרור והאנטישמיות, את שלטון החמאס בעזה ואת התקפות הטרור על ישראל.
דבר נוסף שכדאי להכיר הוא זהות השופטים. למשל, נשיא בית הדין הוא לא אחר מאשר נוואף סלאם, דיפלומט ומשפטן לבנוני. כמצופה מדיפלומט לבנוני, יש לסלאם היסטוריה ארוכה ומתועדת של אמירות אנטי-ישראליות קשות, כמו גם הצבעות נגדה באו”ם. כששופט כזה עומד בראש מוסד שאמור לשפוט באובייקטיביות, והוא זה שכותב את דעת הרוב, אפשר לשער את רוח ההחלטה מבלי שקראנו אפילו אות אחת ממנה.
יש לציין שכלליו של בית הדין דורשים משופט בעל נטייה כה ברורה נגד אחד הצדדים לפסול את עצמו, ובמהלך הזמן מאז הוגשה ההפניה לבית הדין היו פניות רבות לסלאם בבקשה שיעשה זאת. לא רק גורמים שטובתה של ישראל חשובה להם פנו אליו, אלא גם כאלה שתדמיתו של בית הדין חשובה להם, ושחששו שביזיון שכזה ימשיך לפגוע במוניטין של בית הדין. אך סלאם סירב, והמשיך באין מפריע לנהל את ההליך שהפך לנשק נגד ישראל.
סילופי עובדות והתעלמות מההיסטוריה
עובדה נוספת האומרת דרשני היא השמחה הגדולה שבה התקבלה ההחלטה בארגון הטרור הרצחני חמאס. כואבת ביותר העובדה שחודשים בלבד לאחר זוועות ה-7 באוקטובר, ובעוד יותר מ-100 חטופים ישראלים מוחזקים ברצועה, מעניק בית הדין פרס חסר תקדים לטרור הפלסטיני, ומעביר מסר חד משמעי לתומכי הטרור באשר הם: הטרור משתלם, בעיקר כשהוא נגד יהודים.
צריך לומר מעט גם על התוכן. ההחלטה מלאה בסילופי עובדות ובהתעלמות מההיסטוריה כמו גם מתקדימים בינלאומיים. כל האמצעים כשרים, העיקר להגיע למטרה שאותה סימנו – הוקעתה של ישראל כפושעת מלחמה. קצרה היריעה מלהכיל את כל האבסורד, אך אתן מספר דוגמאות.
ראשית, כל ההתיישבות היהודית כולה, קובע בית הדין, היא בלתי חוקית. כל יהודי המיישב פיסת אדמה בירושלים או ביהודה ושומרון מבצע למעשה פשע מלחמה. למעשה, בית הדין הבינלאומי לצדק קורא לטיהור אתני מוחלט של יהודים. על כל היהודים לצאת, ולכל הפלסטינים יש לאפשר “שיבה” למולדתם. חשוב לציין שאין אח ורע בעולם למקרה כזה שבו ישנו גינוי מוחלט לעצם קיומם של בני אדם על פי התייחסות לדתם או למוצאם האתני בפיסת אדמה מסוימת, והצדקה מוחלטת של טיהורם האתני.
זאת, אף לפני שמוכנס לדיון הממד ההיסטורי והקשר העמוק הקיים בין העם היהודי לבירתו ההיסטורית ירושלים, לעיר העתיקה ולמקומות הקדושים בה, כמו גם לאתרים נוספים ברחבי יהודה ושומרון המלאים בהיסטוריה יהודית עשירה. מילים רבות נכתבו בהחלטה בכל הנוגע לזכות ההגדרה העצמית הפלסטינית, אך אין התייחסות כלל לשום זכות יהודית להגדרה עצמית, לא בירושלים, לא ביהודה ושומרון ולא בשום חלק אחר של ארץ ישראל (או בכלל). ההחלטה מדברת על כך שיש לשמר רצף טריטוריאלי במדינה הפלסטינית, כאשר היא מתייחסת גם לעזה, ומובן שלא ברור בכלל היכן, אם בכלל, רואה בית הדין את המדינה היהודית במרחב הזה.
חשוב להדגיש: אין מדובר על הכרעה פוליטית בשאלה איזו מדינה צריכה לשלוט בשטח בסופו של יום. ההצדקה של בית הדין ל”יודנריין” שאותו הוא דורש היא לכאורה משפטית. בית הדין טוען שהתיישבות יהודית היא עצמה עבירה, ולא מסתפק בקביעה שהשטח צריך לעבור לשליטה של מדינה אחרת – עם היהודים בתוכו. זאת, אף על פי שכך היה מצופה בכל מקרה אחר שבו יש סכסוך טריטוריאלי בין שתי מדינות ובית הדין מכריע לטובתה של אחת המדינות על פני האחרת.
נוסף על כך קובע בית הדין קביעה מוזרה ביותר, גם היא ללא שום תקדים משפטי מחוץ לעיסוק בנושא הפלסטיני במוסדות הבינלאומיים, שלפיה פלסטין היא מדינה שקמה בזמן הכיבוש שלה. בזמן שבו ישראל כובשת את אדמת פלסטין, קמה לה מדינת פלסטין, ולה כל הזכויות. ישנן מאות קבוצות ברחבי העולם המבקשות לעצמן עצמאות או היפרדות – האם אותו כלל חל גם עליהן?
לישראל אין בלוק
לסיום, חוות הדעת של בית הדין כשמה כן היא – חוות דעת. היא אינה מחייבת על פי חוקי המשפט הבינלאומי ואין בכוחה לייצר כללים או מציאות משפטית. למעשה היא מהווה מעין הרחבה של חוות הדעת נגד גדר ההפרדה מ-2004, גם שם אמר בית הדין שההתיישבות היהודית אינה חוקית. עם זאת, בית הדין קובע לראשונה שמדינת ישראל היא מדינת אפרטהייד, עושה זאת מבלי להידרש לדיונים בעובדות או בטענות משפטיות, ועובר על פני הקטע הזה באופן קצר להפליא.
מ-2004 ועד היום צוטטה חוות הדעת בנושא הגדר פעמים רבות, בעיקר על ידי אויבי ישראל ומוסדות בינלאומיים אחרים. קשה לכמת את הנזק שעשתה, משום שהוא בעיקרו תדמיתי. חותמת הכשר של מוסד משפטי בינלאומי עוד שווה לא מעט ברחבי העולם לצערנו, והמציאות הישראלית אל מול המוסדות הללו אינה דומה לזו של אף מדינה אחרת. המוסדות הבינלאומיים הפכו מזמן לכלי נשק נגד ישראל, זירה שבה לישראל נחיתות אסטרטגית משמעותית, ואויבי ישראל משכילים לנצל את הזירה הזאת עד תום.
מדינת ישראל, בעודה מקיימת קשרים בילטרליים חזקים עם מדינות רבות, והיא בעלת נכסים אסטרטגיים משמעותיים, נמצאת בעמדה חלשה משמעותית בזירת המשפט הבינלאומי, חלשה אפילו מזו של מדינות חלשות נטולות נכסים אסטרטגיים. הסיבה לכך פשוטה: לישראל אין גוש, בלוק שאליו היא שייכת ושמגן עליה (והיא עליו) במערכות הבינלאומיות.
על כן, ועד שיסתדרו מחדש הכוחות במערכת הבינלאומית, צפויה ישראל לעוד החלטות רבות נגדה. עלינו להתאמץ לחשוף את פרצופה האמיתי של המערכת הבינלאומית, ולהפעיל מנופי לחצים בילטרליים כדי למזער נזקים. אך בעיקר עלינו להסביר פנימה ולוודא כי נשמרת ההבנה וההגנה על צדקת דרכנו. אל לה למערכת בינלאומית מושחתת להוביל לוויתורים אסטרטגיים ישראליים, בפרט לא בתקופה שבה עוד מתחוללת בישראל מלחמת קיום רב-זירתית.
הכתוב הוא על דעת המחברת בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה
