בימים האחרונים נשמעה טענה כי צה"ל "מתפרק ממוסר וממשמעת", נוכח צבר אירועים חריג שהפך בשבועות האחרונים למעין מטבע לשון בשיח הציבורי. עיקר הטענה נשען על צבר של תופעות שזכו לחשיפה תקשורתית: שימוש בפאצ'ים בעלי מסרים משיחיים, תאונות מבצעיות ומקרים של התנהגות פסולה, ובהם גם טענות לבזיזה. אלא שבחינה זהירה של המציאות מגלה פער משמעותי בין עוצמת הכותרות לבין עומק התופעה. לא מדובר בהתפוררות מערכתית, אלא בהתמודדות של ארגון גדול, מורכב ופעיל מאוד עם חריגות נקודתיות, וזאת תחת הקשר כולל של עומס לחימה חסר תקדים בהיקפו – בחינה פרופורציונלית של המצב מבהירה לנו שכאן דווקא מדובר בהתמודדות המעידה על חוסן ארגוני.
אחד הסימנים המובהקים לבריאות ארגונית הוא היכולת לזהות בעיות ולהציף אותן. בצה"ל של התקופה הנוכחית, ניכר שחריגות אינן מושתקות ואינן נדחקות לשוליים. הן מגיעות לשולחן הדיונים הפיקודי עד רמת המטה הכללי, ובהמשך זוכות להתייחסות פומבית ולעיתים גם לביקורת פנימית חריפה. כאשר הרמטכ"ל והדרג הבכיר עוסקים באופן ישיר בתופעות הללו, אין זה סימן לכך שהמערכת מאבדת שליטה, אלא לכך שמנגנוני הבקרה שלה פועלים. ארגון מתפרק הוא כזה שמכחיש ומטשטש, וכאן קורה ההפך: עצם העיסוק הגלוי הוא חלק מתהליך של תיקון.
גם היקף התופעות מחייב פרופורציה. צה"ל פועל בתקופה יוצאת דופן מבחינת עומס מבצעי, עם פעילות אינטנסיבית בזירות מרובות ועם שחיקה מצטברת של כוח אדם לאורך זמן. בתוך מציאות כזו, לא ניתן לצפות להיעדר מוחלט של תקלות או חריגות. השאלה אינה האם מתרחשים אירועים כאלה, אלא מה היקפם ומה מעמדם ביחס לכלל הפעילות. בפועל, מדובר במספר מצומצם של מקרים ביחס להיקף העצום של פעילות מבצעית יומיומית. דווקא משום שצה"ל הוא "צבא העם", כמעט כל אירוע חריג זוכה לחשיפה רחבה, לעיתים מיידית, מה שמעצים את תחושת הריבוי גם כאשר מדובר באירועים בודדים.
כאשר הרמטכ"ל והדרג הבכיר עוסקים באופן ישיר בתופעות הללו, אין זה סימן לכך שהמערכת מאבדת שליטה, אלא לכך שמנגנוני הבקרה שלה פועלים. ארגון מתפרק הוא כזה שמכחיש ומטשטש, וכאן קורה ההפך: עצם העיסוק הגלוי הוא חלק מתהליך של תיקון.
יתרה מכך, אופן הטיפול באירועים הללו מעיד על סטנדרט נורמטיבי גבוה. תחקירים מבוצעים, אחריות נקבעת, ולעיתים מוטלות סנקציות שיש הרואים בהן מחמירות במיוחד. יש בכך מסר כפול: הן כלפי פנים, לחיזוק גבולות המותר והאסור, והן כלפי חוץ, לשימור אמון הציבור. כאשר כל חריגה נבחנת בזכוכית מגדלת וזוכה למענה פיקודי, קשה לטעון שמדובר במערכת שאיבדה את דרכה. להפך, מדובר במערכת שמודעת לכך שהלגיטימציה שלה נשענת גם על שמירה קפדנית על נורמות.
הדיון במשמעת ובמוסר נוטה לעיתים להתעלם מהשאלה העמוקה יותר של לכידות ואמונה בצדקת הדרך. היסטורית, מסגרות צבאיות אינן מתפרקות בגלל תקלות משמעתיות, גם אם הן חמורות. פירוק מתרחש כאשר משרתים מפסיקים להאמין במשימה או בלגיטימיות שלה. בהקשר הישראלי, ניתן לזהות רגע כזה לא בעבר הרחוק, אלא ממש בשנים האחרונות. בשנת 2023 התמודדה המערכת הצבאית עם תופעות של סרבנות והפסקת התנדבות, שנבעו ממחלוקת ציבורית עמוקה. מדובר היה באתגר מסוג אחר לחלוטין: לא חריגה נקודתית, אלא ערעור על עצם החובה לשרת ועל הנכונות לקחת חלק במשימה. ההשפעה על הכשירות ועל הלכידות הייתה ממשית, והדיון הציבורי סביבו היה טעון במיוחד, ואילו בצה"ל התגובה הייתה אדישה, כמעט היה נראה כאילו הארגון "זורם" עם הסרבנות.
בהשוואה לכך, התופעות שמעסיקות כיום את השיח שונות באופיין. הן אינן מבטאות דחייה של המשימה או של המערכת, אלא חריגות בתוך מסגרת שממשיכה לתפקד, להילחם ולשמור על רמת מחויבות גבוהה. חיילים ומפקדים אינם מפנים עורף, אלא פועלים בתוך תנאים מורכבים ולעיתים קשים מאוד. כאשר מתרחשת חריגה, היא לא הופכת לנורמה חלופית אלא נתפסת כבעיה שיש לטפל בה. זהו הבדל מהותי בין מערכת שמתערערת מבפנים לבין מערכת שמתמודדת עם חיכוכים בלתי נמנעים.
הציבור נחשף לרצף של אירועים שליליים מבלי לראות את הרקע הרחב – אלפי פעולות תקינות, משמעת יומיומית, ומערכת פיקודית שעובדת באופן רציף. התוצאה אינה רק אי-דיוק אנליטי, אלא גם פגיעה ממשית: שחיקה באמון הציבור, פגיעה במוטיבציה של המשרתים והעצמה של תחושת משבר שאינה בהכרח תואמת את המציאות
המרחב התקשורתי, מטבעו, נוטה להבליט חריגות. כותרות חדות, סיפורים חריגים ודימויים קיצוניים מייצרים עניין ותשומת לב. אך כאשר הדפוס הזה מתורגם להכללות רחבות על "התפרקות", נוצרת תמונת מציאות מעוותת. הציבור נחשף לרצף של אירועים שליליים מבלי לראות את הרקע הרחב – אלפי פעולות תקינות, משמעת יומיומית, ומערכת פיקודית שעובדת באופן רציף. התוצאה אינה רק אי-דיוק אנליטי, אלא גם פגיעה ממשית: שחיקה באמון הציבור, פגיעה במוטיבציה של המשרתים והעצמה של תחושת משבר שאינה בהכרח תואמת את המציאות.
חשוב להדגיש כי ביקורת אינה הבעיה, להפך, ביקורת היא מרכיב חיוני בשמירה על סטנדרטים. השאלה היא כיצד היא מנוסחת ומהן המסקנות הנגזרות ממנה. כאשר ביקורת נקודתית מתורגמת לטענה כוללת על קריסה, היא מאבדת את דיוקה ואת תרומתה. היא אינה מסייעת לתיקון, אלא מטשטשת את ההבחנה בין כשל לבין מערכת.
לו היינו עדים למצב שבו חריגות אינן מטופלות, שבו הדרג הפיקודי מתעלם או מצדיק התנהגות פסולה, ניתן היה לדבר על סימני אזהרה עמוקים יותר. אך המציאות הנוכחית מצביעה על תהליך הפוך: זיהוי, טיפול וניסיון לשמר גבולות ברורים גם בתנאי לחץ. דווקא בתנאים כאלה נבחנת עמידות ארגונית, והיכולת להמשיך לפעול תוך תיקון עצמי היא עדות לחוסן.
