טור זה נועד להאיר פינות חשוכות ולהעלות את המודעות לסיפורם של יתומי צה"ל. דבר זה מורכב וקשה מכמה סיבות: ראשית, ישנה הסכמה ציבורית במדינת ישראל שמשפחת השכול זוכה לטיפול הולם ואינה סובלת מהזנחה, אולם הדבר אינו נכון בנוגע לגורלם של יתומי צה"ל. שנית, ישנו קושי להציף דברי ביקורת בפני אנשים שתורמים מזמנם וממרצם לטובת המדינה ולנפץ את אשליית תפקוד המדינה ומוסדותיה בנושא כה רגיש. הסיבה השלישית היא שהעיסוק בנושא מפגיש אותנו, האלמנות והיתומים, עם סיפור חיינו הכואב.
בשנים האחרונות נראה כי מסכי ההכחשה וההדחקה מתחילים לקרוס. כמות הולכת וגוברת של יתומי צה"ל מוכנים לצאת ממצבם ההישרדותי ולספר את סיפורם באופן פומבי – לזעוק מרה על הפקרתם לגורלם האכזר. בסיפורם של יתומי צה"ל לא נמצאים הערכים שעליהם חונכנו: הרעות, המסירות וההבטחות למתים הפכו לקלישאות רדודות וסיסמאות זולות שבהן משתמשים ביום הזיכרון. מדינת ישראל משקיעה כספים רבים בהנצחה, ולאור מצב היתומים, מסעות ההנצחה שבהם עוסקת המדינה מתפרשים (ובצדק) כמסע תדמית ותו לא.
הורה שכול, ילד שכול וההבדלים ביניהם
מאז שנות ה-50 מתנהלת מדינת ישראל בנושא זה על פי חוקים שחוקק דוד בן-גוריון. חללי המדינה היו אז צעירים מאוד, ילידי הארץ, ניצולי שואה ופליטים יהודים מרחבי העולם. אלו התגייסו חדורי מוטיבציה, אמונה, ציונות ואהבת הארץ הצעירה. אותם חללים צעירים היו רווקים או אבות לילדים צעירים, בני זוג לנשים צעירות, בתחילת בניית הקן המשפחתי המשותף. המדינה הצעירה לא חשבה על העתיד לבוא, על תינוקות שאיבדו ויאבדו את אביהם על הגנת המולדת ויגדלו ללא אב וללא גב, ללא תמיכה ומשענת לחיים.
לא זו בלבד שהתא המשפחתי של היתום ספג פגיעה אנושה, מדינת ישראל גם פגעה בפרנסת הבית כאשר תבעה לאורך השנים פנסיות שארים של אנשי מילואים. הצבא מקזז את משכורתו האחרונה של החייל, ללא התחשבות בשנים האבודות שבהן יכל לשרת, ומבלי לתת את הדעת על אובדן כושר העבודה של האלמנה שנותרה לגדל לבד את היתומים.
הורים שכולים מוכרים כמשפחה שכולה למשך כל ימי חייהם מרגע האסון שפקד את ביתם כאשר בנם נהרג. הורים שכולים זכאים לפיצויים ולזכויות באופן קבוע, יציב ואחיד על אובדן בנם שלא ישוב עוד, זאת מתוך כבוד ומחשבה על תמיכה ואהבה שלה ההורים ראויים. לעומת זאת, היתום מוכר כחלק מהמשפחה השכולה תחת שם אימו עד גיל 21. לאחר מכן, מסתיימת הכרתו כיתום צה"ל בחוקי משפחות שכולות במשרד הביטחון. המאבק להכרה ביתומי צה"ל, שמתנהל זה מספר שנים, נאבק להכרה ביתום כישות שכולה בפני עצמה.
הילדים הם ללא ספק הצלע החלשה במשוואת השכול: הם אלו שנפגעו פגיעה מערכתית רחבה מקיפה ועמוקה: כלכלית, רגשית, נותרו חסרי תמיכה, חסרי יציבות, חוו – ועדיין חווים – פגיעה רב מערכתית לכל החיים. זו הסיבה שיתומי צה"ל, שהיו סמוכים על שולחן אביהם שנהרג בקרב, ראויים לאותן זכויות כמו ההורים השכולים.
המחיר ששילמה המדינה, המחיר ששילמו היתומים
המחיר ששילמה מדינתנו הצעירה בעת ביסוסה והרחבת גבולותיה במרוצת השנים הוא במיטב בניה הלוחמים חדורי המוטיבציה. אך בעוד המדינה הלכה והתחזקה, הלכה והתבססה, הלכו בכיוון ההפוך ילדי החללים: אלה חוו בדידות, פריצת גבולות, הרס והיחלשות. במקרים רבים, חוו אותם יתומי צה"ל מחיקה מוחלטת של התא המשפחתי שממנו היו אמורים לשאוב כוחות, לצמוח ולהתחזק.
צריך להבין, לא מדובר במקרי קיצון בודדים. רבים הסיפורים על יתומי צה"ל החווים הזנחה והתעללות בתאם המשפחתי, למשל בנישואים שניים של האלמנה שבהם היתום נדחק הצידה ומופקר לגורלו הרגשי והכלכלי. עוברים בבטן אימם, תינוקות, פעוטות, ילדים, נערים – כל אחד בדרכו ובסיפור חייו, שקיבלו תפנית טראומטית אשר טרפה את הקלפים ושלחה גרורות הרסניות לכל מקום בחייהם.
מדובר ביתומים שנפגעו בקשת רחבה של התעללויות: אלימות פיזית, מינית, נפשית, מילולית, הן בתוך הבית והן מחוץ לבית. ברחובות החיים זוהו היתומים כטרף קל ונוצלו עד תום. רבים מהם נמצאים בישורת האחרונה לחייהם, תשושים, מושפלים, מבוזים, חסרי אמון, חסרי כוחות, מתקשים להמשיך ולשרוד, משוועים להכרה, משוועים לתמיכה. יתומי צה"ל אינם הפקר. המדינה ששלחה את האבות למלחמות להגן על גבולות המדינה ועל האזרחים החיים בה מחויבת לדאוג ליתומי צה"ל, להכיר במחירים הכבדים ששילמו הילדים ולהפסיק לאלתר את מסכת ההתעלמות, ההפקרות, ההזנחה וההתאכזרות.
האבות הנופלים הביאו ילדים לעולם על מנת לגדלם, לפרנסם, לתמוך בהם, להיות עמוד איתן לביתם ולילדיהם. אנחנו דורשים ודורשות לאחר 74 שנות הזנחה של יתומי צה"ל את זכויות היתומים של אותם גיבורים אשר נפלו למען המולדת.
אורלי זוהר היא אלמנת צה"ל ואם לשלושה יתומי צה"ל ומיכל אלוני היא יתומת צה"ל. יחד הן פועלות לתיקון חוק המשפחות השכולות ולהכרה של משרד הביטחון ביתומי צה"ל גם לאחר שמלאו להם 21.
הכתוב במאמר הוא על דעת המחברות בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה
