המתקפה האיראנית כשלה לחלוטין ויצרה הזדמנויות חשובות שיכולות להועיל למדינת ישראל. עם זאת, יש לה גם השלכות שעלולות לסכן את האזור ואולי את העולם כולו.
המתקפה האיראנית שהתרחשה בלילה שבין ה-13 ל-14 באפריל החזירה אותי לשנת 91. באותה שנה הייתי סמ”פ צעיר בבסיס הטירונים של חיל הנדסה, וברקע החלה מלחמת המפרץ, שבה נורו לראשונה טילים בליסטיים מעיראק לתוך שטח ישראל. למדינת ישראל באותה תקופה לא הייתה כל יכולת להתמודד עם האיום הזה. ראש הממשלה דאז יצחק שמיר ז”ל הבין זאת, ועל אף שהיה ידוע כמנהיג תקיף, בחר שלא להגיב ונתן לאמריקאים לפעול במקומנו.
לאחר מלחמת המפרץ הבינה מדינת ישראל שהיא מוכרחה לבסס מערך הגנה על שמי הארץ כדי להתמודד בכוחות עצמה עם איומים עתידיים. במרוצת השנים המערך הזה התפתח והשתנה. בהתחלה קראו לו מערך הנ”מ (נגד מטוסים), אך בהמשך השתנה שמו למערך ההגנה האווירית, מתוך הבנה שהאיומים לא מגיעים רק ממטוסים אלא גם מטילים, רקטות, כטב”מים ורחפנים. עם הזמן התפתחו גם מערכות היירוט. התחלנו עם מערכת החץ ליירוט טילים בליסטיים, ובהמשך פותחו מערכת כיפת ברזל שמגינה מפני טילים לטווח קצר, ומערכת קלע דוד שנותנת מענה לטילי שיוט ולחלק מאיומי הכטב”מים. במקביל התפתחו גם היכולות של מטוסי חיל האוויר, וחלק מהיירוטים אכן נעשים באמצעות מטוסים, כמו שראינו במקרה של הירי האחרון מתימן.
מערך ההגנה האווירית מורגל להגיב מול מתקפות מצד חמאס וחיזבאללה, אך המתקפה האחרונה הייתה המבחן האמיתי עבורו, מאחר שזו הייתה הפעם הראשונה שבה הוא נדרש להתמודד עם ירי שמגיע ישירות מאדמת איראן. הירי גם היה מסיבי מאוד, וכלל מעל 300 שיגורים של כטב”מים, טילי שיוט וטילים בליסטיים. למרות האתגר הענק, מדינת ישראל, תוך שילוב מאמצים עם האמריקאים והירדנים, הצליחה ליירט 99% מהשיגורים הללו. מדובר בהישג חסר תקדים והיסטורי מבחינה הגנתית, אבל חשוב להבין שלאירוע הזה יש השלכות גדולות שעוד ישפיעו על המערכה.
קיבלנו הזדמנויות במחיר אפסי – עכשיו רק צריך לנצל אותן
במתקפה הזאת ניסתה איראן להשיב את כבודה, אבל בפועל היא חרצה את דינה גם מבחינה תדמיתית וגם מבחינה מדינית וצבאית, והעניקה לישראל הזדמנויות חשובות במחיר אפסי.
בהיבט התדמיתי, ראינו שאיראן יותר חלשה מכפי שצפינו ושישראל אף יותר חזקה מכפי שקיווינו. על פי דיווחים זרים, כמחצית מהרקטות התפרקו בדרכן לישראל, ומכך אפשר ללמוד על הכשירות הנמוכה יחסית של המערכות האיראניות. בו בזמן, מדינת ישראל הפגינה יכולת התגוננות חסרת תקדים, והוכיחה מעל לכל צל של ספק שהיא מסוגלת להתמודד עם איום הטילים האיראני. וכך, אחרי שנים רבות שבהן נשאלה השאלה מה יהיה אם איראן תירה עלינו, קיבלנו את ההזדמנות לראות שהמתקפה האיראנית היא לא כצעקתה, ולהיפטר מהחששות הכבדים שליוו אותנו.
ההזדמנות השנייה שהביאה המתקפה האיראנית קשורה בדעת הקהל העולמית. איראן עומדת מאחורי כל מהלך במלחמת חרבות ברזל, אבל עד כה היא הצליחה ליצור בידול בינה לבין ארגוני הפרוקסי שהיא מפעילה, ולא לשאת באשמה. במתקפה זו איראן יצאה מהצללים ונחשפה במלוא רשעותה, ועכשיו ברור באופן שלא משתמע לשתי פנים עד כמה היא מסוכנת לעולם.
מדובר בטעות אסטרטגית גדולה מאוד מצד איראן, כי עכשיו גם אירופה וגם ארצות הברית מבינות שהן מוכרחות להצר את צעדיה. כבר בבוקר שאחרי המתקפה התכנסה ועידת הG7 שבה גינו כל מנהיגי המדינות המתועשות את איראן. אני צופה שיש כאן הזדמנות לקדם מחדש סנקציות משמעותיות בכל הקשור לפיתוח היכולות הגרעיניות של איראן. סנקציות כאלו לא רק יאטו את ההתעצמות הצבאית שלה, אלא גם ינחיתו מכה קשה על הכלכלה האיראנית המדשדשת, ובכך יהוו איום גדול על המשטר.
חשוב להבין שדעת הקהל המערבית היא לא היחידה שהשתנתה בעקבות המתקפה. גם מדינות ערב שנמצאות בצידו השני של המתרס מבינות עכשיו שאיראן היא ראש הנחש, ושיש הכרח להתאחד נגדה. ההזדמנות השלישית שקיבלנו מהמתקפה, אם כך, היא זרז ליצירת ברית עם הסעודים ועם כל העולם הסוני מול הסכנות שאיראן מציבה לאזור.
ההזדמנות הרביעית והחשובה שהשגנו היא היפוך הנרטיב. בתחילת המלחמה ישראל נהנתה מתמיכה כמעט מלאה של מעצמות העולם, אך התמיכה הזאת התחלפה מהר מאוד בביקורת קשה. עכשיו תשומת הלב מופנית לאיראן, וישראל שוב נתפסת כקורבן, ויש לה לגיטימציה מחודשת להגן עצמה. היפוך זה יכול לתת לנו מרחב פעולה משמעותי שיאפשר לנו לסיים את העבודה בעזה וגם לפעול מול חיזבאללה בלבנון.
המדיניות האמריקאית: מסר מסוכן למעצמות האויב
ארה”ב היא לא רק בת ברית של ישראל – היא מעצמה עולמית וכוח אזורי משמעותי. ככזאת, יש לה אחריות לשמר מאזן אימה כדי להבטיח את היציבות הגלובלית. בפועל היא משדרת חולשה, ובמקום למנוע סכסוכים, היא רק מחריפה אותם.
חוסר הנכונות של ארה”ב להציג איום צבאי מפורש ולתקוף את איראן פגע אנושות ביכולת ההרתעה שלה, והוא זה שאפשר לכל המתקפה הזאת להתרחש מלכתחילה. אולם הבעיה האמיתית חורגת מגבולות איראן. הסכנה הגדולה היא שגם רוסיה, סין וצפון קוריאה מסתכלות על היעדר הנחישות של האמריקאים ומרגישות שיש להן חופש פעולה נרחב בחזיתות שלהן. אם רוסיה אכן תחליט להחריף את המתקפה שלה באוקראינה ואף להתפשט לאזורים נוספים באירופה, אנחנו נמצא את עצמנו על סף מלחמת עולם שלישית.
בניגוד לפסיביות האמריקאית, מדינת ישראל תהיה חייבת להגיב למתקפה האיראנית. התגובה הזאת לא מוכרחה להיות מיידית – היא צריכה לבוא בזמן ובמועד שמתאים לישראל, ולפי סדר העדיפויות שלה.
תלות או חירות? כך תבטיח מדינת ישראל את עצמאותה
המתקפה האיראנית התרחשה בסמיכות לחג הפסח, ואי אפשר שלא לחשוב על המשפט האלמותי: “בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו”. ואכן, גם לאחר שיוסר האיום האיראני תידרש מדינת ישראל להמשיך להתמודד עם אויבים נוספים. יש שתוהים כיצד אפשר להגיע לחירות במציאות שבה אנחנו חיים על חרבנו, אבל בעיניי היכולת להגן על עצמנו בכוחות עצמנו היא החירות הגדולה ביותר שאדם ואומה יכולים לבקש.
כדי להגיע למצב שבו אנחנו יכולים לדאוג לביטחון שלנו בכוחות עצמנו, מדינת ישראל חייבת לצמצם תלות בגורמים חיצוניים. בראש ובראשונה צריך להשקיע בתעשייה הביטחונית ובכושר הייצור, ולדאוג להיקף חימוש נרחב ולמאגר חלקי חילוף, כדי שלא נצטרך להיות תלויים בסיוע קריטי ממדינות זרות ולהתמודד עם הגבלות כאלה ואחרות.
באופן דומה המדינה צריכה לשאוף לעצמאות בענפי הבנייה והחקלאות, כדי שנוכל לדאוג לביטחון תזונתי ולכושר ייצור חקלאי בלי תלות ביבוא מוצרים או בעובדים זרים וּודאי שבלי תלות בפועלים פלסטינים.
אנחנו גם חייבים להשתחרר מהתפיסות השגויות שלפיהן מלחמות מסתיימות בתוך מספר שבועות ושדי לנו בצבא קטן וחכם. אנחנו רואים עכשיו שמלחמות יכולות להימשך גם שנים, ושאנחנו חייבים להחזיק צבא גדול וחכם.
לצד הגברת העצמאות חשוב גם לחזק בריתות. כמו כל מדינה בעולם, גם אנחנו צריכים מטרייה מדינית ושותפים אסטרטגיים וככל שנהיה יותר חזקים ובלתי-תלויים כך תגדל היכולת שלנו לכרות בריתות משמעותיות.
סיפור יציאת מצרים שאנחנו עתידים לספר בו בשולחן ליל הסדר מחבר אותי גם לכוח החזק ביותר ביקום – כוח הרצון. בחג הפסח התחלנו את המסע שלנו לארץ ישראל, שבו למדנו שיעור גדול על כוח רצון, וגילנו שמה שמניע אותו הוא האמונה בצדקת הדרך.
כשנתיים לאחר יציאת מצרים, כשהגיעו בני ישראל למדבר פארן, שלח משה שנים-עשר מרגלים לתור את הארץ. עשרה מרגלים טענו שאין ביכולתנו לכבוש את הארץ, ובכך גזרו על בני ישראל ארבעים שנות הליכה במדבר. רק שני מרגלים, יהושע בן-נון וכלב בן-יפונה, האמינו שהמשימה הזאת אפשרית, אך קולם נבלע.
גם במלחמת חרבות ברזל אנחנו נחשפים למנהיגים ולבכירים שאיבדו את האמונה בצדקת הדרך, ואיתה גם את כוח הרצון ואת הביטחון ביכולתנו להכריע את אויבינו. אותם מנהיגים משמיעים דעות חלשות ומחלישות, ומסכנים את קיומנו בארץ ישראל. לקראת חג הפסח אני מאחל לכולנו לקבל את האמונה של המרגלים שלא חששו לרשת את הארץ, וכדברי כלב בן-יפונה שהיסה את העם: “עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ” (במדבר, פרק י”ג, פסוק ל).
