הפגנה בעד ישראל

במשך עשרות שנים הייתה כתיבת ביקורת על פעילותן הפוליטית של האליטות השולטות בישראל בגדר טאבו. התמקדות בסדר היום של קבוצה זו נחשבה אסורה. אך בהדרגה, ובאופן בלתי נמנע, הנושא הפך ללגיטימי בשיח הציבורי שכן מיעוט מאורגן וקולני שואף לערער את לכידות החברה הישראלית ולהפיל את הממשלה הנבחרת כחוק.

מתקפה פוליטית וחברתית זו הפכה למעשה ל"חזית השמינית" במלחמת הקיום של ישראל. איננו יכולים עוד להתעלם מן הסכנה שקבוצה זו מהווה. עלינו להבין את האסטרטגיה של הצד השני ולנצח אותה.

"לנין והמודל הבולשביקי: תבוסתנות כאסטרטגיה מהפכנית"

הגישה של תבוסתנות אסטרטגית החלה כבר במלחמת העולם הראשונה, כאשר הבולשביקים, בהנהגת ולדימיר איליץ' לנין, קיבלו את הסכם ברסט-ליטובסק במרץ 1918, שהוציא את האימפריה הרוסית מהמלחמה במחיר טריטוריאלי עצום. ההסכם כלל ויתורים על אוקראינה ופינלנד, אך קבלת ההפסד אפשרה להציל את המהפכה הרוסית.

לפי ההיסטוריון הבריטי ג'ון ווילר-בנט, "שדה הקרב היה המאבק החברתי, שבו הגבולות היו חסרי משמעות בהשוואה למלחמת הפרולטריון מול הקפיטליסטים… לנין כתב: 'מי שלא מבין שהניצחון על הבורגנות עשוי לדרוש אובדן טריטוריה ותבוסות איננו סוציאליסט. מי שלא יקריב את מולדתו למען ניצחון המהפכה החברתית איננו סוציאליסט'".

באוגוסט 1915 כתב לנין כי אלו שרוצים במהפכה צריכים לפעול למען תבוסת מדינתם שלהם. לנין קיווה אז להתקוממות פועלים בגרמניה הקיסרית, אך הדבר לא קרה. הרעיון שלו היה ברור: "מאבק מהפכני נגד המלחמה הוא חסר משמעות אלא אם כן הוא כולל פעולה מהפכנית נגד ממשלתך שלך בזמן מלחמה. כל אדם שחושב מעט יכול להבין זאת. ופעולה מהפכנית נגד ממשלתך שלך בזמן מלחמה משמעותה באופן חד-משמעי לא רק לרצות את תבוסתה אלא גם לקדם תבוסה זו בפועל."

במרץ 1918 תיאר הקונסול הבריטי במוסקבה, סר רוברט ברוס לוקהארט, את פגישתו הראשונה עם לנין ואת התרשמותו ממנו: "באמונתו במהפכה העולמית היה לנין חסר מצפון ובלתי מתפשר כמו ישועי, ובקוד המוסר הפוליטי שלו המטרה קידשה כל אמצעי."

כששאל לוקהארט על תוצאות המלחמה הגדולה, ענה לו לנין: "אתה מתמקד במונחים צבאיים קונקרטיים. אתה מתעלם מהגורם הפסיכולוגי. מלחמה זו תוכרע בעורף ולא בשוחות."

בהמשך כתב לנין באוקטובר 1918 כי יש צורך "לפורר" את הצבא: "אין מהפכה גדולה אחת שנמנעה מלפורר את הצבא הישן ולהקים במקומו צבא חדש."

מתשובתו של לנין ללוקהארט ברור כי הוא הבין היטב שהמלחמה תסתיים בעורף ולא בחזית. כל מי שקרא את קלאוזביץ יזכור שזהו "הראשון מבין כל השיקולים האסטרטגיים והרחב ביותר".

מעבר לאסטרטגיה ארוכת הטווח של התבוסתנות, לנין המליץ לנצל כל אי-שביעות רצון קיימת:

"עלינו לנצל כל גילוי של אי-שביעות רצון ולהפוך כל מחאה, קטנה ככל שתהיה, לנשק שימושי."

"האויבים שלנו רק ייהנו מקריסתנו הפנימית"

ביום חמישי, 10 באפריל 2025, כאלף טייסים ואנשי צוות אוויר במילואים חתמו על עצומה הקוראת לשחרור מיידי של החטופים הישראלים המוחזקים על ידי חמאס, גם במחיר הפסקת הלחימה לאלתר. בפועל, משמעות הדבר הייתה קבלת תבוסה לאומית.

מפקד חיל האוויר, האלוף תומר בר, התנגד בתוקף למסרי התבוסתנות, שטענו כי המלחמה משרתת אינטרסים פוליטיים ולא ביטחוניים. בתגובה לעצומה, ראש הממשלה נתניהו הגיב כי מדובר בקבוצה שולית ורעשנית שמטרתה היחידה להפיל את הממשלה. חתן פרס נובל פרופ' ישראל אומן ופרופ' מרדכי קידר ציינו כי פעולה זו מגבירה את המחיר שישראל תיאלץ לשלם על החטופים, ומסמנת חולשה לאויבים.

לפני כחמישים שנה, במלחמת וייטנאם, צפון וייטנאם ניהלה מערכה דומה כדי לערער את דעת הקהל האמריקאית ולפגוע בעורף. הנרי קיסינג'ר, היועץ לביטחון לאומי בממשל ניקסון, תיאר כיצד הקמפיין האגרסיבי נגד המלחמה פגע ביציבות הממשל.

לדבריו של קיסינג'ר, "המלחמה הייתה חייבת להסתיים מתוך מדיניות, לא כתגובה להפגנות". הוא ציין כי מי שדגלו בתבוסתנות פגעו בעמדות המשא ומתן של ארה"ב, וכי "האויבים שלנו רק ייהנו מקריסתנו הפנימית." קיסינג'ר הסביר לשגריר הסובייטי דוברינין כי המלחמה הפכה לבעיה פנימית אמריקאית רצינית.

ייתכן שהמטרות האמיתיות של ה"התנגדות" בישראל הן מלחמת אזרחים, תבוסה לאומית ומהפכה. למרות שברית המועצות עברה מן העולם, גורמים פוליטיים בישראל מאמצים, בשם ה"דמוקרטיה", את מורשתו של לנין ללוחמה פוליטית.

קריאה להחזרת כל החטופים

המאמר הוא גרסה מקוצרת של מאמר שפורסם בסינדיקט החדשות היהודי (JNS)

הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה