בקעת הירדן תחילה

לבקעת הירדן נודעת חשיבות היסטורית, דתית וביטחונית רבה במסורת העם היהודי לאורך הדורות. מהלכים היסטוריים שעיצבו את פני האומה, שלהם השלכות משמעותיות עד לעצם ימינו אנו, שזורים לאורכה ולרוחבה של בקעת הירדן, במובנה הרחב, כפי שיתואר בהמשך.

בקרב רוב מנהיגיה הציוניים של מדינת ישראל, מדינאים, אישי ציבור ומצביאים כאחד, שוררת תמימות דעים (קונצנזוס רחב) בנוגע לצורך המובהק להחזיק ולשלוט בחבל ארץ זה. תא שטח נרחב, המהווה את גבולה הטבעי המזרחי של מדינת ישראל והחולש על שערי הכניסה המזרחיים אליה ואל ליבה- ירושלים.

למרות ההבנה וההסכמה הרחבה בנדון, שאף גובתה במעשה התיישבותי- חלוצי, לא אזרה עוז אף ממשלה עד כה, להכריז קבל עם ועולם על ריבונות ישראלית מלאה בבקעת הירדן. לאחר שב-15 במרץ הצביעה הקואליציה נגד הצעת החוק של הח”כ אביגדור ליברמן להחלת ריבונות בבקעת הירדן, ראוי לשאול האם תכריז ממשלת ישראל ה-37 על ריבונות ישראלית בבקעת הירדן בקדנציה שלה? האם טרם בשלה השעה להכרזה לאחר למעלה מ-3300 שנות היסטוריה, 75 שנות עצמאות, 55 שנות שליטה והתיישבות ישראלית לכל אורכה של הבקעה ו-18 הצעות חוק דומות או זהות שנדחו מאז הכנסת ה-18?

מימי “אנו באנו” ועד קום המדינה

הקשר המשמעותי של עם ישראל לבקעת הירדן החל עת חצו בני ישראל את נהר הירדן ונכנסו לארץ ישראל ב-י’ בניסן ב’תפ”ח על פי הלוח העברי, ככתוב בספר יהושע, פרק ד’ ,פסוק י”ט: “וְהָעָ֗ם עָלוּ֙ מִן־הַיַּרְדֵּ֔ן בֶּֽעָשֹ֖וֹר לַחֹ֣דֶשׁ הָֽרִאשׁ֑וֹן וַֽיַּֽחֲנוּ֙ בַּגִּלְגָּ֔ל בִּקְצֵ֖ה מִזְרַ֥ח יְרִיחֽוֹ”. מאורע היסטורי זה, שבא אחרי יציאת מצריים וארבעים שנות נדודים במדבר, נחוג בימינו ב’יום העלייה’ המצוין על פי חוק מדי שנה ב-ז’ בחשוון.

‘יום העלייה’, שנקבע בחוק כיום חג לאומי במדינת ישראל ואושר בכנסת ביום 21 ביוני 2016, מבטא את ההכרה בחשיבות העלייה ארצה כבסיס לקיומה של מדינת ישראל, להתפתחותה ולעיצובה כחברה רב תרבותית, ולציון מועד הכניסה של בני ישראל לארץ ישראל ביום י’ בניסן. מן הראוי לציין כי מועד ציון ‘יום העלייה’ הינו בסמיכות זמנים לקריאת פרשת ‘לך לך’, בה מצווה אברהם אבינו להגר לארץ ישראל ולרשתה, ככתוב בספר בראשית פרק י”ב פסוק ו’: “וַיַּֽעֲבֹ֤ר אַבְרָם֙ בָּאָ֔רֶץ עַ֚ד מְק֣וֹם שְׁכֶ֔ם עַ֖ד אֵל֣וֹן מוֹרֶ֑ה וְהַכְּנַֽעֲנִ֖י אָ֥ז בָּאָֽרֶץ: וַיֵּרָ֤א יְהֹוָה֙ אֶל־אַבְרָ֔ם וַיֹּ֕אמֶר לְזַ֨רְעֲךָ֔ אֶתֵּ֖ן אֶת־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֑את וַיִּ֤בֶן שָׁם֙ מִזְבֵּ֔חַ לַֽיהֹוָ֖ה הַנִּרְאֶ֥ה אֵלָֽיו”.

על חשיבותו האסטרטגית של מרחב בקעת הירדן להבטחת השליטה בארץ ישראל בעת החדשה, ניתן ללמוד מהקרבות שהתחוללו באזור בין הכוחות הבריטיים, בפיקודו של גנרל אלנבי, לבין הכוחות העות’מאניים הנסוגים לפני כ-105 שנים, בראשית המאה ה-20. במהלך קרבות אלו, באמצע אוגוסט 1918, נשלח גדוד 38, הגדוד העברי בפיקודו של סא”ל פטרסון בו שירת זאב ז’בוטינסקי כקצין צעיר, למטרת הגנה על מרחב ואדי מלחה ומעברת אום א-שורט, מול המושבים גלגל ונתיב הגדוד כיום. משימת הגדוד הייתה לחסום את המעברה ולמנוע מהכוחות העות’מאניים מלהיערך מחדש ולחצות את הירדן מערבה. אל גדוד 38 הצטרף ב-15 בספטמבר, ערב יום הכיפורים, גדוד 39 בפיקודו של סא”ל מרגולין שנערך להגנת מרחב ואדי עוג’ה. במהלך הלילות הבאים פעלו שני הגדודים העבריים נגד מערכי האויב, ואפשרו לכוחות הבריטיים בפיקודו של צ’ייטור להבקיע את דרכם מזרחה עד לרבת עמון, בה נכנעו הכוחות העות’מאניים בפניהם.

ועידה סן רמו, בה התכנסו מדינות ההסכמה (המנצחות של מלחמת העולם הראשונה) לפני 103 שנים, באפריל 1920, דנה בחלוקת שטחי האימפריה העות’מאנית בין המעצמות האירופיות. הוועידה אישרה מחדש ובהרחבה את תנאי הסכם סייקס–פיקו, שנחתם ב-16 במאי 1916 בין צרפת לבריטניה, לחלוקת האזור. החלטות הוועידה כללו בין היתר את מסירת המנדט על ארץ ישראל לבריטניה והטלת האחריות עליה לממש את הצהרת בלפור: “בעלת המנדט תהיה אחראית להגשמת ההצהרה שממשלת בריטניה פרסמה ביום 2 בנובמבר 1917, ושנתקבלה על ידי ממשלות ההסכמה האחרות, לטובת “הקמה מחדש” (reconstituting), של בית לאומי, בשונה מ’ייסוד’ הבית הלאומי לעם היהודי של הצהרת בלפור, על בסיס “הקשר ההיסטורי בין העם היהודי לארץ ישראל”.

הצהרות והחלטות לחוד ומעשים לחוד- ‘עבר הירדן המזרחי’ נגרע משטחי הבית הלאומי היהודי המיועד בחודש יוני 1922. זאת לשם הקמת יחידה מנהלית נפרדת, ששירתה את הבריטים ב”משחקי הכס והכבוד” המזרח תיכוניים שניהלה מול שיח’ים מקומיים, והפכה לאמירות עבר הירדן שזכתה לעצמאות בשנת 1947 כממלכה ההשאמית הירדנית. כך נותר למעשה גבול הבית הלאומי היהודי בתחומי ארץ ישראל המוכרת בימינו- עד נהר הירדן. החלוקה בוצעה למגנת ליבם של אנשי האצ”ל שסמלם כולל את כל השטח משני עברי הירדן, ולדאבון אנשי בית”ר וזאב ז’בוטינסקי בראשם, שאף כתב בשנת 1929 את השיר “שמאל הירדן” שהתפרסם בזכות השורה המסיימת כל בית בו: “שתי גדות לירדן- זו שלנו, זו גם כן”.

בחסות המנדט שניתן לבריטים, הוקם לפני 84 שנה קיבוץ בית הערבה ב-8 במאי 1939, על ידי חלוצי תנועת הנוער ‘המחנות העולים של הקיבוץ המאוחד’. הקיבוץ התפתח באופן מרשים עד פרוץ מלחמת העצמאות, עת הפכה הגישה אליו למסוכנת ביותר וסכנה לניתוקו המוחלט מירושלים, ריחפה עליו. פרט לסיכון זה, עמד הקיבוץ איתן עד להצטרפות הלגיון הערבי ללחימה, אחרי הכרזת העצמאות לפני 75 שנה. נפילת גוש עציון במחיר דמים גבוה, מספר ימים קודם לכן, האיצה את ההחלטה לפנות את בית הערבה סופית עד ל-20 במאי 1948.

מקום המדינה ועד יום העצמאות ה-75 הקרב ובא

19 שנה לאחר כיבוש בקעת הירדן, יהודה, שומרון וירושלים המזרחית על ידי הלגיון הירדני- שחרר צה”ל את השטח והשיבו לשליטה ישראלית במלחמת ששת הימים, שהשנה נציין 56 שנים לפריצתה.

פרוטוקול ישיבת ועדת המשנה של ועדת השרים לענייני בטחון מיום ז’ בסיון התשכ”ז – 15.6.1967, שסווג כסודי ביותר, חושף את השיח בין חברי הועדה הבכירים שדנו על עתיד השטחים ששוחררו, בהם יריבים פוליטיים ממפלגות שונות ואידיאולוגיות מתנגשות, שהסכימו כנקודת פתיחה מובנת מאליה על בקעת הירדן כתנאי הכרחי לביטחונה הלאומי של ישראל.

השר מנחם בגין, שצורף לממשלת האחדות ערב מלחמת ששת הימים, אמר באופן נחרץ: “באשר לארץ ישראל המזרחית, אין להחזיר אף שעל אדמה אחד, כי להחזיר פירושו למסור לשלטון נכרי”. שר הביטחון, משה דיין, ציין כי על הירדן לשמש כקו הגבול המזרחי של מדינת ישראל, בין שלושת העקרונות עליהם עמד בבהירות: “הגבול הישראלי זה הירדן והגדה המערבית זה לא חוסיין…”. בהמשך הדיון אמר: “בעניין הגדה המערבית וירדן, יש עניין של צרכים ביטחוניים, לא יהיה להם נשק, לא יהיו תותחים וטנקים, הגבול שלנו, זה עניין בטחוני”.

זרח ורהפטיג ששימש כשר הדתות, טען בהתייחסותו כי גם בשלום עם ירדן הגבול צריך להישאר נהר הירדן. שר העבודה, יגאל אלון, הגדיל והציע לראש הממשלה לוי אשכול כי: “נקים רצועה התיישבותית בין טירת צבי ובית הערבה, של ארבעה – חמישה ישובים, יש לזה גרעינים. אני מציע לעשות זאת ממש בבקעת הירדן. מה שלא נחליט לעשות עם הערבים אחר כך, בינתיים נשב עם יישובים חקלאיים יהודיים על הגבול”. יש לציין כי עמדותיו של יגאל אלון ביחס לנחיצות השליטה בבקעה במובנה הרחב התגבשו עוד קודם למלחמה, משום היותו של כל האזור ההררי בעל “חיוניות אסטרטגית עצומה” כדבריו.

ראש הממשלה אשכול, בלשונו הזהירה, התבטא כך במסר שמוען לראש הממשלה הבריטי: “לווילסון אפשר להגיד שבדעתנו לשמור על הירדן כגבול”. בתום חלקה השני של ישיבת ועדת השרים, שהתכנסה בערבו של אותו היום, התקבלה החלטת ממשלה זו: “גבול ישראל עם ירדן הוא נהר הירדן”.

אין ספק כי יגאל אלון היה בעל תפישה אסטרטגית בשלה, שראתה בבקעת הירדן נכס בטחוני בעל משמעות אדירה למדינת ישראל הצעירה. אלון ראה בבקעה חלק בלתי נפרד מארץ ישראל ההיסטורית שנחצה, וחלקו המזרחי הועבר לממלכה ההשאמית ברצותה של בריטניה בשנת 1922. בספרו “מסך של חול” כתב אלון: “אין פניה של ישראל להתפשטות טריטוריאלית על חשבון שכנותיה. לא כן הדבר לגבי שטחיה הכבושים של ארץ ישראל השלמה: אם יגיעו הדברים לכך, וצה”ל יחצה את גבולות הארץ המחולקת, אסור שייסוג עוד, אלא עליו לחתור מעתה להצבת גבולותיה הטבעיים מבחינה היסטורית, כלכלית וביטחונית”. תפישת עולמו לפיה נדרש לבסס התיישבות ולא רק צבא לאורך הבקעה באה לידי ביטוי בכתביו אלו: “מאז קום אם המושבות ועד הקמת המדינה בתש”ח- חפפו למעשה תחומי ההתיישבות היהודית, ובראשה ההתיישבות החלוצית, את תחומי ההיאחזות והשליטה העברית בארץ ישראל. ככל שהצליחה ההתיישבות להתרחב ולהתפשט, לחדור אל אזורי הארץ הפנימיים, לקרב אל גבולותיה המדיניים, כן התרחב בסיס קיומו הכלכלי והחברתי של היישוב והתעצם כוחו הצבאי והמדיני של העם החוזר לציון”.

מאז חידוש ההתיישבות בבקעת הירדן, לאחר מלחמת ששת הימים בשנת 1968, תמכו ראשי ממשלות ישראל לדורותיהן בהמשך האחיזה וההתיישבות באופן פומבי וגלוי. ראש הממשלה יצחק רבין חזר והדגיש בנאומו מיום 5 באוקטובר 1995, על אף תכנית אוסלו עליה חתם, כי: “גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, במובן הרחב ביותר של מושג זה”. גם ראש הממשלה אריאל שרון, לאחר שהודיע על תכנית ההינתקות בשנת 2005, אמר לעיתון הארץ ב־14 באפריל 2005 כי ישראל חייבת להמשיך לשלוט בבקעת הירדן במובנה הרחב, עד למורדות המזרחיים שמעל כביש אלון.

ב-10 בספטמבר 2019, במהלך מערכת הבחירות לכנסת ה-22, הציג ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, את התוכנית שלו לסיפוח בקעת הירדן. על פי התוכנית, יסופחו בבקעת הירדן השטחים בין נהר הירדן לציר אלון, קו הגבול שהוצע במסגרת תוכנית אלון. נוסף על כך, יסופחו אזורים הגובלים לחוף הצפוני של ים המלח. ב-13 באוגוסט 2020, עם חתימת הסכם איחוד האמירויות הערביות–ישראל, הודיע נתניהו על השעיית כוונותיו לספח את בקעת הירדן, כחלק מתנאי ההסכם שהציבה איחוד האמירויות הערביות. האם ההשעיה עודנה בתוקף?

בין אם ההשעיה תקפה ובין אם לאו, התבטאויותיהם של מנהיגים שונים מעידות על תמיכתם העקרונית במהלך שנדחה ומתעכב. כך לדוגמא, ב-22 בינואר 2020 קרא שר הביטחון ויו”ר ימינה בזמנו, נפתלי בנט, לראש הממשלה בנימין נתניהו להביא להצבעת הממשלה את הצו להחלת הריבונות בבקעת הירדן, ולאחר מכן להביא את הצו לאישור הכנסת: “הדיבורים על החלת הריבונות בבקעת הירדן, בשומרון וביהודה הם מבורכים. אך אלו, כאמור, בינתיים רק דיבורים. המבחן היחיד הוא המעשה. רק מעשים בפועל יקבעו”. דבריו אלו באו יממה לאחר שראש הממשלה נתניהו הבטיח כי: “נחיל את הריבונות הישראלית על בקעת הירדן וצפון ים המלח ללא דיחוי, ובלי וטו של אחמד טיבי”.

גם אריה דרעי, הודיע באותו מעמד בינואר 2020 כי סיעתו תתמוך בחוק ובכל החלטה ויוזמה להחלת ריבונות בבקעת הירדן ובהתיישבות ביהודה ושומרון באומרו כי: “זו נחלת אבותינו שהובטחה לעם ישראל מדורי דורות. נמשיך לפעול בכל כוחנו לביסוס אחיזתנו בארץ ישראל ולחיזוק ההתיישבות היהודית בבקעה וביהודה ושומרון”. יממה קודם בעת סיור בבקעת הירדן עם יו”ר תל”ם, משה בוגי יעלון, הצהיר זה כי בקעת הירדן היא “חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל”, “הגבול המזרחי של מדינת ישראל לנצח”, ו”חומת המגן המזרחית של מדינת ישראל”. גם יו”ר כחול לבן בני גנץ אמר כי: “אנחנו רואים את חבל הארץ הזו כחלק בלתי נפרד מארץ ישראל”.

ההתייחסות הפוליטית האחרונה הגיעה מכיוונו של יו”ר מפלגת ישראל ביתנו, אביגדור ליברמן, שסייר יחד עם חברי סיעתו ב-2 במרץ במועצה אזורית מגילות בים המלח. במקום הפיגוע בצפון ים המלח בו נרצח אילן גנלס הי”ד, אמר ליברמן כי התשובה לגל הטרור ולאי היציבות ברשות הפלסטינית היא החלת ריבונות ישראלית גם על בקעת הירדן וגם על מועצה אזורית מגילות ים המלח: “בקעת הירדן היא הקונצנזוס הלאומי הרחב ביותר, מיגאל אלון ז״ל ועד גנדי ז״ל. אנחנו מאמינים באותה תוכנית שיגאל אלון הציג ב-26 ליולי 1967”. עוד הצהיר ליברמן כך: “אנחנו ניאבק על החלת הריבונות ונעשה הכל כדי לפתח את כל המרחב הזה, מבקעת הירדן, מעלה אפרים ומועצה אזורית מגילות ים המלח. אנחנו נגיש הצעת חוק להחלת ריבונות גם על האזור הזה, מגילות ים המלח”. כאמור, הצעת חוק אחרונה זו, שקדמו לה 14 הצעות דומות ועוד 4 זהות שהוגשו מאז הכנסת ה-18, הוסרה אף היא מסדר היום של כנסת ישראל ב-15 במרץ, כש- 65 חברי כנסת הצביעו נגדה ורק 14 הצביעו בעדה.

סיכום והמלצות

קביעת גבולותיה של מדינת ישראל היה ונותר לאורך השנים, נושא רגיש הנתון למחלוקות פנימיות וחיצוניות כאחד. למרות זאת אין ספק כי בכל תכנית מדינית שתוצע יובאו בחשבון מספר נושאים ובראשם צרכי הביטחון המהותיים של מדינת ישראל. הניסיון מלמדנו כי על מדינת ישראל להבטיח את בטחונה בכוחות עצמה ככל הניתן, ולמעט בהסתמכות על ערבויות זרות אם בכלל, גם לא אלו המוצעות מטעם האו”ם או בת בריתנו הגדולה – ארה”ב. לפיכך, תנאי יסוד להבטחת בטחונה של מדינת ישראל מאיומים העלולים להתרגש עליה מגבולה המזרחי, החוצה את ירדן לעיראק ואיראן, הינו שליטה מלאה בבקעת הירדן במובנה הרחב.

שנית- כל תכנית מדינית באשר היא, צריכה להתחשב בזיקתו ההיסטורית של עם ישראל לארצו- אילולא כן אובדת משמעות האחיזה בארץ ישראל והמשכיותה של הציונות. בקעת הירדן במובנה הרחב, מנהר הירדן ועד המעלה ההררי, בואכה הר עיבל ומעלה אדומים, נושאת את מורשתו של עם ישראל מאז חצה את הירדן, הפך רשמית לעם וירש את הארץ.

שלישית- יש להתחשב בסוגיות מדיניות, כלכליות וחברתיות, כך שמדינת ישראל תשמר את זהותה ואופייה כמדינה יהודית ודמוקרטית. מדינה המחזקת את כלכלתה, בין היתר באמצעות הרחבת ההתיישבות, החקלאות, התיירות והתעשייה במרחב, לצד שימור חופש פעולה מדיני. בבקעת הירדן ישנה התיישבות יהודית שהחלה בשנת 1968 עם הקמתן של שתי ההיאחזויות הראשונות, נח”ל מחולה ונח”ל ארגמן, ומונה כיום לאחר 55 שנים- 21 יישובים, שהאחרון בהם הוקם בשנת 2002. הגיעה העת להקים יישובים חדשים, לפתח מקורות תעסוקה ותשתיות בדגש על תחבורה, כאלו שיזכו לשיתוף פעולה עם ירדן והתושבים הערבים המקומיים, בדומה למודל אזור התעשייה והתעסוקה “שער הירדן“. הבקעה מהווה עתודת קרקע רחבה וחשובה בה ניתן ליישב מאות אלפי יהודים, לחזק את האחיזה בארץ ישראל, לפתח את הכלכלה ולהקל על מצוקת הדיור ממנה סובלות משפחות צעירות.

“רק נוכחות ישראלית- אזרחית, צבאית ומדינית- במערך גיאו-אסטרטגי, המבטיח למדינה עומק גיאוגרפי ומאחזים טופוגרפיים נוחים להגנה, היא הבסיס לביטחון ישראל”, כדברי יגאל אלון ז”ל.

ריבונות ישראלית בבקעת הירדן והכרזתה כחלק בלתי נפרד ממדינת ישראל בכל הסדר מדיני עתידי, הינה צעד מתבקש הנמצא בהסכמה רחבה בציבור הישראלי, על אף הדחייה המתמשכת בכנסת. מן הראוי להכריז ריבונות בבקעת הירדן תחילה, במלאת 75 שנה לעצמאות המדינה, לצד הקמת יישוב חדש אחד לפחות, במלאת 55 שנה לחידוש ההתיישבות בבקעה.