בפגישתו עם רה"מ בנימין נתניהו ב־4 בפברואר 2025 הצהיר הנשיא דונלד טראמפ על יוזמה להגירה מרצון של תושבי רצועת עזה וקליטתם על ידי מצרים וירדן, דברים שפורסמו כבר לאחר כניסתו לתפקיד ב־26 בינואר 2025. אלה הם הדברים החשובים ביותר שנאמרו בסוגיה זו בשנים האחרונות. אין ספק שיעוררו התנגדות מכיוונים שונים, אך יש בהם מתן לגיטימציה לישראל לפעול בדרכיה שלה לעידוד הגירת ערבים מעזה, בשיטות ההומניטריות כפי שיפורטו להלן. הדבר תלוי בשאלה אם תהיה לממשלת ישראל התבונה המדינית והנחישות לפעולה שיטתית, תכונות שלא גילתה בשנים הרבות שחלפו מאז מלחמת ששת הימים. החמצת הזדמנות זו עכשיו תהיה בכייה לדורות.
דומה שהגוף הרשמי (הבריטי) הראשון שהציע פינוי אוכלוסייה ערבית מפיסת הקרקע שהייתה מיועדת להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל היה ועדת הלורד פיל, שמונתה על ידי הממשלה הבריטית כדי לחקור את הסיבות למהומות שעוררו ערביי הארץ ב־1936 ושנמשכו עד 1939 (מהומות אלה כונו על ידי היישוב העברי בארץ ישראל בשם "המאורעות". יותר מאוחר נמצאו אצלנו מי שרצו לפאר את "המהומות" וקראו להן בשם "המרד הערבי", והמהדרין אף הגדילו וכינו אותן בשם "המרד הערבי הגדול").
ועדת הלורד פיל סברה שלא נותר הרבה למדינה היהודית מן ההבטחה הבריטית לסייע בהקמת "בית לאומי". שטח הגליל העליון עד נהר הליטני נלקח על ידי הצרפתים וסופח ללבנון; עבר הירדן המזרחי הופרד על ידי הבריטים מארץ ישראל המערבית ב־1922 והוכרז כאמירות, שעליה העמידו הבריטים את האמיר עבדאללה. לימים, הפכה אמירות זו ל"ממלכת ירדן ההאשמית". עתה באה ועדת פיל והציעה לחלק את ארץ ישראל המערבית לשתי מדינות: יהודית וערבית. הוועדה מצאה שההגינות מחייבת לתת ליהודים את כברת האדמה הקטנה שהוקצבה להם, כשהיא פנויה מאוכלוסייה ערבית. כידוע, מאומה לא יצא מן הדו"ח של ועדה זו.
בהזדמנויות שונות אחרות הועלה, מפעם לפעם, רעיון פינוי האוכלוסייה הערבית מארץ ישראל המערבית על ידי אישים שונים, אך הכול נשאר בגדר הצעות תיאורטיות שלא עוררו לפעילות ואף לא גרמו להדים של ממש. גם בקרב היישוב היהודי היו מי שהעלו רעיון זה. האיש הבולט שהטיף לרעיון וכתב עליו היה המנהיג הרוחני של מפלגת הפועלים, מפא"י, ברל כצנלסון. היו גם אחרים, שהטיפו לעידוד הגירת ערבים, אחד הידועים שבהם היה ד"ר אברהם שרון (שבדרון), הוגה דעות שעבד בספרייה הלאומית, אך גם לכתיבתו לא הייתה השפעה ממשית.
ארצות ערב הצטיינו בטרנספר
המונח המקובל להעברת אוכלוסין מארץ אחת לאחרת, בדרך כלל בכפייה, הוא "טרנספר". פירוש המילה הוא "מעבר" או "העברה". מילה זו זכתה להיקלט בלקסיקון הבינלאומי, בעיקר בגלל הטרנספר בין טורקיה ויוון (וגם בולגריה) וחילופי האוכלוסייה שעשו ביניהן בתחילת שנות העשרים של המאה הקודמת, אחרי מלחמה עקובה מדם ביניהן.
אפשר להזכיר כמה מקרים חמורים יותר של "טרנספר". למשל, גירוש המיעוטים הגרמנים, הפרו־נאצים, מצ'כוסלובקיה, מפולין ומעוד מקומות אחרי מלחמת העולם השנייה, או גירוש הקהילות היפניות מתאילנד, וייטנאם והפיליפינים בתום אותה מלחמה. היו אלה העברות אוכלוסייה שנעשו בכפייה. גם ארצות ערב, אחר מלחמת העולם הראשונה, "הצטיינו" בגירוש מיעוטים וב"טרנספר" בכפייה, שלווו לא אחת גם בשפיכות דמים. מצרים גירשה את המיעוטים שהיו בה, בייחוד יוונים ויהודים, ועיראק גירשה את היהודים וגירשה ורצחה את האשורים.
ישנן גם העברות אוכלוסין, גדולות מאוד במספרן, שנעשות על ידי מהגרים המחפשים להם ארצות נוחות יותר לגור בהן. מיליונים רבים של בני אפריקה, ערבים מארצות ערב, טורקים ורבים אחרים נדדו לארצות באירופה המערבית והתנחלו בהן. מיליונים מארצות אמריקה הדרומית נכנסו, ועדיין נכנסים, באורח בלתי חוקי לארה"ב או לקנדה. הדוגמאות להעברת אוכלוסייה, בצורות שונות, רבות מספור ומיותר לפרטן כאן. נזכיר רק דוגמה אחת נוספת: נדודי יהודים, שארית הפלֵטה שלאחר מלחמת העולם השנייה, או עליית קהילות יהודיות מארצות ערב במסגרות שונות לאחר קום מדינת ישראל.
עזה לא תהיה סינגפור
לא תמיד מעבר של אוכלוסייה ממקום אחד לאחר הוא מעשה שלילי. לעיתים יש בו כדי מתן פתרון חיובי לבעיה קשה שאין דרך אחרת לפתרה.
מקרה כזה הוא הפתרון הדרוש לאוכלוסיית רצועת עזה הצפופה. רצועה זו, הקטנה בשטחה, מחזיקה כ-2 מיליון תושבים. זה אחד המקומות הצפופים ביותר בעולם. אוכלוסייה זו חיה בתנאי מצוקה קשה מאוד מבחינת מזון, דיור, חינוך, רפואה וכל תחום אחר. ספק גדול הוא אם אפשר לשפר את מצבה של אוכלוסייה זו בתנאי שלום רגילים. זו אוכלוסייה מיליטנטית, שונאת ישראל, תומכת בחמאס ובארגוני טרור אחרים ומאפשרת את כל פעולות הטרור של ארגונים אלה. חמאס מצידו מגייס מתוכה אנשים לשורותיו.
לישראל לא נוח שפצע ממאיר כזה, מורסה, ישכון על גבולותיה. הדבר מבטיח המשך בלתי פוסק של פעולות טרור, אלימות ושפיכות דמים. בכל הרעיונות המושמעים, מפעם לפעם, במקומות שונים, אין כדי לפתור את בעייתה של אוכלוסייה זו. מי שסובר אחרת אינו אלא משלה את עצמו ומשלה גם אחרים. רצועת עזה לעולם לא תיהפך להיות סינגפור. אין לרצועת עזה תקנה אלא בדילול רציני של אוכלוסייתה וצמצומה עד כמה שאפשר.
ייאמר מייד – אין הכוונה ל"טרנספר" בכפייה אלא למתן אפשרות, לכל הרוצה בכך, לצאת לארץ אחרת ולהתחיל בה חיים חדשים. מעבר בכפייה לא יצלח, קודם כול משום שתושבי ישראל יתנגדו לכך, ושנית, תקום התנגדות בינלאומית שלא תאפשר ביצוע דבר שכזה.
קליטה נאותה באמריקה הלטינית
הכוונה היא לנסות ולבצע הגירה מרצון, לפי התוכנית שהגה ראש הממשלה המנוח לוי אשכול אחרי מלחמת ששת הימים. אשכול היה מודאג מאוד מהמספר הרב של הערבים שבאו תחת שלטון ישראל כתוצאה ממלחמה זו, וניסה לעודד אותם להגר בצורה מסודרת, תוך הבטחת תנאי קליטה נאותים למהגרים ולמשפחותיהם בארצות באמריקה הלטינית, שגילו נכונות לקלוט מהגרים ערבים. פרטים חלקיים על תוכנית זו פורסמו בעיתונות. לא כל מה שנעשה אז ידוע לציבור או לנו.
אפשר להיזכר שבאותן שנים שלאחר מלחמת ששת הימים סער בארץ ויכוח קשה בסוגיית הסיכוי להגיע לשלום עם הערבים הפלסטינים. תנועות השמאל ו"חוגי השלום" הצטיינו בהפרחת סיסמאות בסוגיה זו, כמו למשל "שלום עכשיו" או "גודל הנסיגה כגודל השלום". אחת הסיסמאות החביבות ביותר שהופצו על ידי חוגים אלה היא "אנחנו כאן והם שם". ישראל והאוכלוסייה הערבית משולבות זו בזו וקשה לדעת איך להפריד ביניהן. מחברי הסיסמה לא דאגו להבהיר לנו כיצד להסדיר שאנחנו נהיה "כאן" והם "שם". תשובה לחיסרון זה אפשר למצוא בתוכניתו הנ"ל של לוי אשכול.
ההצעה היא לנסות לבצע תוכנית כזו כיום. מי שירצה להגר – מוטב. צריך יהיה, כמובן, לדאוג שהדבר ייעשה תוך התחשבות מרבית בצורכי המהגרים. מי שיעדיף להישאר בביצה העזתית על מצוקותיה – יבושם לו. היציאה תהיה כולה רשות, אין אונס, דבר לא ייכפה על איש.
את המהססים והנרתעים מפני רעיון זה צריך לשאול מה יותר הומניטרי – לסייע למעוניינים בכך להגר כדי לשפר את חייהם, או להניח לשפיכות הדמים להימשך?
על הכותב:
ד"ר משה יגר. שירת במשרד החוץ במשך 40 שנה ומילא תפקידי שגריר בשוודיה ובצ'כיה.
הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה.
