המסע שלי אל מכללת אל-קאסמי

חוויה פורצת גבולות – הסטודנט היהודי הראשון ועד כה היחיד במכללה ערבית אסלאמית בישראל, בעיר באקה אל-גרבייה

בשנת 2017 סיימתי את לימודי התואר השני (MA) בתחום האסלאם באוניברסיטת ברלין (FU), מוסד הנחשב לאחד המובילים בעולם האקדמי באירופה בתחום חקר המזרח התיכון. את לימודיי בברלין התחלתי לאחר פרישתי מצה”ל, וזאת בתום 24 שנות שירות באגף המודיעין (אמ”ן-חט”מ) ובמִנהל האזרחי ביהודה ושומרון ובחבל עזה. עם קבלת התואר השני התחדדה בי ההבנה כי האתגר הבא שלי יהיה ללמוד בשפה הערבית, לצד סטודנטים ערבים ובמוסד אקדמי ערבי. החלום שלי ללמוד באוניברסיטה ערבית במזרח התיכון נזרע עוד כאשר פיקדתי על חיילים בודדים שעלו ארצה מצפון אמריקה והתגייסו לצה”ל לאחר שסיימו את לימודי התואר הראשון במזרח תיכון באוניברסיטאות בארה”ב. חלק מהם בחרו, במסגרת תוכנית הלימודים שלהם, ללמוד סמסטר אחד באוניברסיטה ערבית במזרח התיכון, כדוגמת דמשק, עמאן או קהיר, והם הפגינו שליטה מרשימה בשפה הערבית. בתור סגן-אלוף שפרש לא מכבר משירות צבאי, היה לי ברור שלימודים אקדמיים במדינה ערבית כירדן או מצרים אינם אופציה ריאלית עבורי, ואולם כעבור זמן לא רב למדתי על אפשרות נוספת, מיוחדת ומסקרנת במיוחד, בדמותה של מכללה ערבית-אסלאמית הפועלת בשטחי מדינת ישראל בעיר באקה אל-גרבייה, הנקראת מכללת אל-קאסמי.

בביקורי הראשון במכללה התבהר לי שאל-קאסמי היא מכללה להכשרת מורים המעניקה תואר ראשון ושני בלימודי חינוך לצד תעודת הוראה למורים המבקשים להשתלב במערכת החינוך הערבית בישראל. המכללה הוקמה לפני מעל לשלושים שנה בידי קבוצה של חכמים סופים מהמסדר (טריקה) החלואתי כמוסד דתי להכשרת פוסקי הלכה (שריעה) ומאז היא התפתחה למכללה אקדמית מובילה בסקטור הערבי בישראל לצד שתי מכללות ערביות נוספות הפועלות בארץ בערים סכנין וחיפה. ככזו, המכללה נמנעת מעיסוק בנושאים לאומניים או מהסתה לפלסטיניזציה, אלא עוסקת בשילוב, בחתירה למצוינות ומעל הכול – בחתירה להכרה מהמדינה.

הסופים נמנים עם זרם ייחודי באסלאם התופס את החוויה הדתית כחוויה רוחנית-מיסטית ובו מסדרים (טריקות) הפועלים כיום במספר מרכזים הארץ ובראשם בעיר באקה אל-גרבייה. לשמחתי הרבה, פנייתי להירשם ללימודים במכללה התקבלה בחיוב, ולאחר שעברתי את בחינות הקבלה, כמקובל, נרשמתי ללימודים לתעודת הוראת בשפה הערבית כסטודנט מן המניין. הלימודים לתעודת ההוראה ארכו שנתיים והתקיימו בקמפוס המכללה בסופי שבוע (קרי, ימי שישי–שבת), לצד יום התנסות נוסף בבית ספר שאותו ביצעתי בבית הספר יח”ד בעיר מודיעין. הלימודים בימי שישי–שבת הפתיעו אותי וחשפו בפניי את המסגרות הקיימות לסטודנטים ערביים ישראליים – שרבים מהם בוחרים ללמוד בסופי שבוע באוניברסיטאות ביהודה ושומרון. קבוצת סטודנטיות שעימה למדתי בתוכנית כללה כ-6 נשים צעירות שהגיעו מאזור הנגב וכן מאזור המשולש בצפון ושמרביתן המכריע סיימו את לימודיהן לתואר ראשון באוניברסיטה האסלאמית של חברון ובאוניברסיטה בעיר ג’נין (אוניברסיטאות הפועלות בשטחי הרשות הפלסטינית). בוגרות אלו הגיעו למכללת אל-קאסמי כדי להשלים את תעודת ההוראה הישראלית במטרה להשתלב במערכת החינוך הישראלית.

כניסתי לכיתה בשיעור הראשון לווּתה במבטים מופתעים ובחששות משני הצדדים. עבור הסטודנטיות הערביות, שמרביתן הופיעו בלבוש מסורתי ובחיג’אב (כיסוי ראש מוסלמי המותיר את הפנים בלבד גלויות) וגם ניקאב (כיסוי בד שחור המכסה את כל חלקי הגוף, כולל הראש והפנים, והמותיר לעתים רק חריץ צר לעיניים) וגדלו במשפחות מסורתיות ושמרניות מאוד, הופעת סטודנט יהודי בכיתה נתפסה כמבלבלת ומלחיצה.

גם עבורי הייתה חוויית הלימודים תהליך של צמיחה, שהצליחה, בהדרגתיות, לפוגג ולהמס חלק מהפחדים והסטריאוטיפים השליליים שליוו אותי כיהודי וכישראלי-ציוני שצמח בעולמות מערכת הביטחון. במהלך התוכנית למדתי להכיר את הסטודנטיות המוכשרות והמיוחדות שלמדו איתי, וגם אני הייתי עבורן צוהר לעולם מסקרן ומפתיע והוצפתי בשאלות אין ספור על הסביבה שממנה באתי ועל הדת היהודית והתרבות הישראלית. הסטודנטיות מצידן התגייסו, כמעט מן השבוע הראשון, לסייע לי להתמודד עם האתגר השפתי והאקדמי המשמעותי שעימו התמודדתי – בהבנת החומר, בכתיבת העבודות ובהיערכות למבחנים. אין לי ספק שללא עזרתן הייתי מתקשה מאוד לעמוד בדרישות האקדמיות של המכללה. במהלך השנתיים שבהן למדתי במכללה, התקבלתי בכבוד ובלבביות, יצרתי קשרים חברתיים עם מרצים וסטודנטים, ולא חוויתי אף לא אירוע אחד של התנכלות או עוינות. אומנם, במהלך התקופה התחוללו בארץ אירועי דמים קשים, בדגש על גבול הרצועה (על רקע העברת השגרירות האמריקאית לירושלים), ובמקרים אלו בחרתי שלא לבוא להגיע למכללה לנוכח חוסר הוודאות הביטחונית והחשש מאווירת המשבר בשטחי הרשות הפלסטינית והרחוב הערבי. גם אירועי פשיעה ומקרי רצח (של נשים על רקע כבוד המשפחה) העיבו על האווירה בבאקה אל-גרבייה ובמכללה, אולם באופן אישי לא נתקלתי באירועי אלימות, והם לא שיבשו את התנהלות המכללה או את שגרת הלימודים.

הלימודים בתוכנית לתעודת ההוראה במכללת אל-קאסמי התאפיינו בהתמקדות בקורסי ליבה בתחומי השפה והספרות הערבית הקלאסית-ספרותית והמודרניות תוך נגיעה בז’אנרים ספרותיים מגוונים. במסגרת זו נלמדו גם טקסטים ספרותיים רבים שנכתבו בידי סופרים ומשוררים פלסטינים או בידי יוצרים ערבים שעסקו בחוויה הפלסטינית – הגם שבאופן מפתיע (מבחינתי) לא הוגדר לסוגה הפלסטינית מקום ייחודי בתוכנית הלימודים (וחבל שכך).

נוסף לכך, נלמדו קורסים מגוונים בתורות החינוך והפדגוגיה המודרנית, פסיכולוגיה התפתחותית, סוציולוגיה, שיטות לימוד ומחקר וכד’. להפתעתי, כמעט לא נחשפנו במסגרת תוכנית הלימודים לאתגרי השעה במערכת החינוך הערבית בארץ ולסוגיות הבוערות הרובצות לפתחה של החברה הערבית בדגש על הפשיעה והאלימות הגואה ברחוב הערבי, הנשירה מבתי הספר או ניתוח של תוכני החינוך עצמם. כמו כן חסַר לי העיסוק בערכי המורה הערבי והמחנך המוסלמי בעידן המודרני – וזאת בצל אתגרי המודרנה והעולם המשתנה – או בחקר הצלחות וכישלונות במערכת החינוך הערבית בארץ ובקרב המדינות הערביות והמוסלמיות באזורנו.

תקופת הלימודים במכללת אל-קאסמי הייתה עבורי חוויה פורצת גבולות בכמה מישורים: הלמידה על טהרת השפה הערבית ובסביבה אסלאמית עשתה את האתגר האקדמי למשמעותי וחריף יותר, ביחס לחוויית הלימוד שלי באוניברסיטת ברלין וביוהנסבורג בדרום אפריקה (שם רכשתי את התואר הראשון שלי בכלכלה). אומנם היכרותי עם השפה הערבית המדוברת הקלה עליי במעט את הקושי, אך המעבר לסביבה אקדמית המתנהלת אך ורק בשפה הערבית התקנית (ספרותית), והצורך לקרוא ספרות ערבית קלאסית ומאמרים אקדמיים ומקצועיים רבים מדי שבוע – אלה היו עבורי אתגר של ממש וקפיצת מדרגה.

לצד ההתמודדות האקדמית אציין גם את אתגר ההשתלבות בסביבה זרה ובמציאות מורכבת: בחברה מוסלמית-ערבית, בקרב קבוצת סטודנטים הצעירים ממני בשנות דור ובסביבה שהיא נשית כמעט לחלוטין ומתאפיינת בצעירות דתיות המגיעות מרקע שמרני וקפדן שבו, למשל, קיום שיח וקשרים חברתיים בין קווי המגדר אינו דבר מובן מאליו. בהקשר הזה תקופת הלימודים במכללה הייתה עבורי הרבה מעבר לרכישת תעודת הוראה. היא הייתה מסע אישי מרתק אל מעבר להרי החושך של החברה היהודית בישראל. מסע זה מתועד ביומן האישי שכתבתי במהלך הלימודים, “יומן אל-קאסמי”, שיצא לאור בנובמבר 2021 ונמצא בימים אלו בתרגום לאנגלית ולאיטלקית.

בתום לימודיי במכללת אל-קאסמי פניתי לתחום ההוראה והשתלבתי במשך שנתיים כמורה בבית ספר ערבי במזרח ירושלים. גם בתיכון בבית חנינא שם לימדתי, הייתי המורה היהודי-ישראלי הראשון שהועסק במוסד מאז הקמתו וגם שם נחשפתי למורכבות של תחום החינוך וההשכלה במרחבי התפר אל מול שטחי הרשות הפלסטינית. בדומה לתופעה הרווחת בחברה הערבית בישראל, גם במזרח ירושלים ניכרת דריסת הרגל המשמעותית של מערכת החינוך הפלסטינית. חרף פערי היכולות והאיכויות (לטובת המערכת הישראלית), ממשיכה הרשות הפלסטינית לעצב את המרחב הפדגוגי של בתי הספר במזרח העיר בעוד בתחומי ההשכלה הגבוהה, כך הופתעתי לגלות, מתעצם עוד יותר האתגר הרב-ממדי הניצב בפני ישראל.

במזרח ירושלים, בדומה למצב השורר באזור המשולש, הגליל והנגב, פונים אלפי ערבים-ישראלים ללימודים דווקא במוסדות ההשכלה של הרשות הפלסטינית ומספרם גדל בשנים האחרונות ל-15 אלף סטודנטים (או כרבע מכלל הלומדים בחברה הערבית במדינת ישראל). בעקבות פנייתו של ד”ר בהא זועבי, שהציג בפניי את התמונה העגומה בנושא הלומדים בחברה הערבית בישראל, החלטתי לעזוב את בית הספר בירושלים ולהתגייס לסיוע מאמצי מכללת באקה למלא את החלל בתחום ההשכלה הגבוהה בחברה הערבית בישראל. כיום אני משמש בתפקיד ראש תחום קשרים אקדמיים במכללת באקה ומסייע למאמצים לקידום מהלכי ההכרה במכללה במועצה להשכלה גבוהה (מל”ג). בחודש האחרון התבשרנו על קבלת האישור האחרון ערב קבלת הכרה (הוכחת איתנות פיננסית) וזאת בתום תהליך בירוקרטי ארוך ומורכב של כ-15 שנה.

הכרת המל”ג במכללת באקה תאפשר למכללה להפוך לחלופה אקדמית אטרקטיבית לאלפי צעירים ערבים הנאלצים לנדוד לשטחי הרשות הפלסטינית ולירדן תוך מתן מענה מיטבי לצרכים הייחודיים של החברה הערבית ולחלל הקיים בתחום ההשכלה הגבוהה בישראל. האתגר הניצב בפנינו ברור: הפיכת מכללת באקה לקמפוס רב תרבותי מוביל ותוסס המושך אליו סטודנטים מוסלמים, נוצרים, דרוזים, יהודים וזרים ומחולל תפנית חיובית בחברה הערבית בישראל.

הכתוב במאמר הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה