המחאות הפרו-פלסטיניות המתרחשות בקמפוסים של אוניברסיטאות בארה”ב הינן חסרות תקדים בפרספקטיבה של חצי המאה האחרונה. רמה כזו של אלימות וכאוס הנגרמים על ידי אנשי מחאה ומסיתים מקצועיים לא נראתה מאז שנות ה-60 של המאה ה-20, בשיא מחאות “השמאל החדש” ומלחמת וייטנאם.
אחד ההסברים הפסיכולוגיים האפשריים ללהט ולעקשנות שהמחאות הפרו-פלסטיניות הצליחו לעורר בקרב סטודנטים צעירים הוא הסיפור שהצליחו המארגנים תומכי חמאס להטמיע במוחם של הסטודנטים הצעירים, המגיעים מצמרת הסולם החברתי-כלכלי ויודעים מעט מאוד על הסכסוך המרוחק מהם יותר מ‑6,000 קילומטר. לפי הנרטיב הפרוגרסיבי הקלאסי, אפשר להילחם בכוחות הרשע השולטים בעולם באמצעות מערכות ומוסדות דכאניים רק באמצעות דבקות באקטיביזם עיקש וחסר פשרות, שמתחיל מלמטה ועושה דרכו למעלה.
האקטיביסט יוצר שינוי חברתי שמהדהד בחברה, גם אם השינוי שהשיג סמלי בלבד. סוכני השינוי הם צעירים אוונגרדיים, שהינם מעטים וחלשים משמעותית מהמוסדות ההגמוניים השותפים לעוול שהם נלחמים נגדו. בסופו של דבר, סוכני השינוי הנחושים משיגים את מטרותיהם באמצעות לחץ בלתי פוסק ופעולות מחאה, שאף עלולות לחצות את הגבול ולהפר את החוק. אחרי הכול, הם מתנגדי המשטר שנלחמים ב”מערכת”, ולצורך זה הם מוכנים להיכלא על מנת לזכות בתהילה כקדושים מעונים וכגיבורי המיתוס שלהם. לפי המיתוס הזה, האקטיביסט הוא הגיבור שאינו זוכה בתהילה שכן הוא מקדים את זמנו ופועל בניסיון לקדם את המטרה שהיא בצד הנכון של ההיסטוריה. כל התנגדות לפעילותם מצד מי שנתפסים כחלק מ”המערכת המושחתת” שבה הם נלחמים רק מחזקת את אמונתם של הפעילים בצדקתם וגורמת להם לראות עצמם כגיבורים המעונים בסיפור שלהם.
המשך של המאבק נגד מלחמת וייטנאם
מיתוס זה מהווה כוח רב-עוצמה בדחיפת צעירים פרוגרסיביים מדורות שונים להשתתף בפעילויות חתרניות, עתירות אנרגיה ועימותים, אשר מושכות תשומת לב. זה הופך את המשתתף לגיבור במיתוס שלו-עצמו ותורם ליצירת נקודת מבט רומנטית של האדם על חייו. הפרט מתחיל לחוות את עצמו כמהפכן אמיץ, העומד על עקרונותיו גם כאשר עליו לשלם על כך מחיר אישי. הוא מאמין שמעשיו יעמדו לו לזכות, ויעתירו עליו כבוד לשארית חייו. כל זה יוצר תחושה של מטרה וקהילה לצעירים שעדיין לא מצאו את מקומם וייעודם בעולם.
כלי פסיכולוגי רב-עוצמה זה, בשילוב המיתוסים ה”פרוגרסיביים”, העניקו לפעילים פרו-פלסטינים הזדמנות פז למתג את הסוגיה הפלסטינית כסוגיית הדיכוי הלוהטת, שכל אדם פרוגרסיבי צריך לעמוד מאחוריה בימים אלה. הם הצליחו למתג את המלחמה בעזה כרוע החדש שהדור הפרוגרסיבי הזה חייב להילחם בו, כפי שבעבר נאבקו במלחמת וייטנאם ב-1968, במלחמה בקמבודיה ב-1970 ובאפרטהייד בדרום אפריקה ב-1985.
בחלק מהמקרים, המאבק הפרו-פלסטיני העשיר בסמלים כמו הכאפייה ודגל פלסטין השתלב עם נושאים אחרים על סדר היום הפרוגרסיבי: זלזול במערכת, במשטרה, בקבוצות חברתיות הנתפסות כמקרבנות ופוגעניות, והכול מתערבב עם ונדליזם נוסח תנועת “חיי שחורים נחשבים”/אנטיפה ואנרכיזם. במיתולוגיה זו, האוניברסיטאות הן חלק מ”השיטה” ומהממסד המדכא, התומך בישראל לצד ממשלות ארה”ב והמערב בכלל – כולם נתפסים כרעות מתועבות בנרטיב של השמאל הרדיקלי. לפי תפיסה זו, המערב וארה”ב רקובים ומרושעים, ותפקידו של לוחם הצדק המתקדם הוא להתייצב לצד אויבי המערב: הפלסטינים, איראן, החות’ים וחיזבאללה.
למה השתלטו דווקא על אולם “המילטון”?
המארגנים בחרו להקים מאהלים באתרים היסטוריים שאפשר למצוא בתצלומי עבר בשחור-לבן, על מנת להראות את האלגנטיות של המחזור ההיסטורי של שינוי “פרוגרסיבי”. ברור מאליו, שפעולות קריאייטיב וארגון בלתי נלאות מאחורי הקלעים, מגובות בתמיכה כספית של משקיעים עתירי הון במטרות חברתיות מסוג זה, מלוות את המחאה באופן שוטף. הסטודנטים באוניברסיטת קולומביה בחרו באופן סמלי להשתלט על אולם “המילטון”, כשהם מהדהדים את ההשתלטות על אולם זה כמה עשורים קודם לכן על ידי מפגינים שמחו נגד מלחמת וייטנאם.
תחושה זו של היסטוריציזם – האמונה שלאירועים המתרחשים בהקשר היסטורי מסוים יש קשר דיאלקטי לאירועי העבר, ושההיסטוריה מתקדמת על פי חוקים מסוימים – מאפשרת למארגנים להפוך את המחאה למיתולוגית ולספק למשתתפים בה תחושה שהם חלק מאירוע היסטורי משנה עולם שהם גיבוריו.
המפגינים חשים שההיסטוריה מלמדת אותם כי בסופו של דבר מאבקם יצליח, כפי שקרה במשיכת ההשקעות מדרום אפריקה, שהובילה לסיום האפרטהייד ולעלייתו של נלסון מנדלה, הפעיל שהיה לסמל, וכפי שקרה בנסיגה מווייטנאם. הם מאמינים שניצחונם יגיע בסופו של דבר כאשר האוניברסיטאות ינתקו את קשריהן עם ישראל. הזעם הצדקני המושרש בסיפור המיתולוגי הזה, שמספר על מאבק הכפופים בבעלי הכוח, מאפשר למפגינים להצדיק פעולות אלימות של ונדליזם, לתקוף את מתנגדיהם ולהטיל אימה על כל אדם העומד נגדם. הם מאמינים שהם יורשיהם של המפגינים באוניברסיטת קולומביה שהתבצרו באוניברסיטה ומנעו את קיום הלימודים במשך יותר משבוע.
הפנטזיה להיות קורבנות דיכוי
ההפגנות הן סימפטומים של אשליה המונית שמחלחלת בקרב צעירים, עד כדי כך שהמפגינים הופכים עיוורים לחלוטין לאבסורד שבפער בין התפיסה העצמית שלהם ובין מה שהם במציאות. המראה של אחת ממנהיגי מחאת הסטודנטים באוניברסיטת קולומביה, שדרשה מהאוניברסיטה לספק “סיוע הומניטרי” לסטודנטים שהתבצרו בתוך האוניברסיטה, הוא דוגמה ומופת לאשליה. הסטודנטים מגשימים את הפנטזיה שלהם, שלפיה הם-עצמם קורבנות דיכוי. הם יוצרים הקבלה בינם לבין תושבי רצועת עזה הזקוקים ל”סיוע הומניטרי”, תוך התעלמות מהמעמד הפריבילגי שלהם כסטודנטים בכמה ממוסדות העילית היוקרתיים ביותר בעולם, המצויים במדינה העשירה ביותר בעולם.
סטודנטים אלה רואים עצמם כמהפכנים חסרי פחד, כאשר במציאות הם נוטלים חלק בנרטיב מעוות, נרקיסיסטי, הזוי במהותו, שמעיד בעיקר על האופן שבו הם רוצים להיראות בעיני אחרים. היסטוריונים ופסיכולוגים פוליטיים עוד יחקרו בעתיד את המשיכה של פרוגרסיביים צעירים לפסבדו-מהפכנים ולטרוריסטים, אבל עד אז יהיה על המנהיגים להתמקד בנושא שלעיתים קרובות מתעלמים ממנו בימים אלה: הדרך הנכונה שבה יש ללמד צעירים היסטוריה. זה ודאי יפחית את ההתלהמות המייגעת של הבורים הללו, שמתחילה במילים “חנכו את עצמכם”.
מאמר זה פורסם במקור בYnetnews
הכתוב במאמר הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה
