מטרת המלחמה בצפון היא הסרת האיום מלבנון והשבת הביטחון וההרתעה לזמן ארוך. איך משיגים את המטרה הזו?
ודאי שצריך לפרק את התשתית ההתקפית שבנה חזבאללה על גבולנו; ודאי שצריך להשמיד את מערכי הטילים והרקטות; ודאי שכדאי יהיה לפגוע בחזבאללה בכל דרך, מהמערכים ההגנתיים ועד הפריסה העולמית. אבל כל זה לא ישיג את מטרת המלחמה – להסיר את האיום לזמן ארוך. כל נכס צבאי שייהרס ייבנה מחדש או יוברח ללבנון, וכל פעיל שייהרג יוחלף במשך הזמן בפעיל אחר. אם נסתפק בהשמדת הנכסים הקיימים ניאלץ לתחזק את ההישג באמצעות כיבוש דרום לבנון, שליטה במעברי הגבול היבשתיים, הימיים והאוויריים, וניטור מתמיד של המצב בבקעת הלבנון ובביירות.
לישראל ניסיון ארוך וכואב בפתרונות מהסוג הזה. בזיכרון הקולקטיבי שלנו לבנון היא ביצה שאי אפשר לצאת ממנה מנצחים. באופן כללי כל כיבוש שטח שאין לנו כוונה להחזיק בו וליישב אותו הוא ביצה שאי אפשר לצאת ממנה מנצחים. איזו אסטרטגיה, אם כך, תביא לנו ביטחון לטווח ארוך?
הכשל מתחיל בשינוי הדמוגרפי בלבנון
לבנון של היום היא מדינה כושלת. שורשי הכשל הם השינוי הדמוגרפי שחל בה מאז הקימו אותה הצרפתים כמדינה לבני חסותם, הנוצרים המרונים. ברבות השנים הפכו המרונים למיעוט בגלל הריבוי הטבעי של השיעים והסונים, וכן בגלל ההגירה הנוצרית מלבנון והגירת הפליטים הסורים והפלסטינים לתוך לבנון. הניסיונות להתאים את לבנון למצב החדש, אם באמצעות מלחמת אזרחים ואם באמצעות אמנה לאומית חדשה, כשלו כולם. לתוך הוואקום השלטוני נכנס בעבר אש”ף, שגורש על ידי ישראל, ולאחרונה חזבאללה, שהשתלט על המדינה וכיום הוא הכוח הצבאי המשמעותי בלבנון.
ההתעצמות של חזבאללה, בסיוע ובמימון איראני, אפשרה למיעוט השיעי בלבנון להגן על עצמו מפני העדות האחרות בלבנון ובמקביל להשתתף בלחימה מחוץ ללבנון ולאיים על ישראל. שורש הבעיה אינו קיומו של חזבאללה כמיליציה חמושה, ואפילו לא מחויבותו לאימפריאליזם השיעי, אלא היותו של חזבאללה חזק בהרבה מכל יריביו בלבנון.
לכן, היעדים האסטרטגיים בלבנון צריכים להיות החלשת חזבאללה, והחלשת העדה השיעית לרמה שבה העדות האחרות בלבנון יסכנו את חזבאללה ואת השיעים בכלל. מצב כזה יאלץ את חזבאללה להפנות את כוחו ואת לוחמיו להגנת הכפרים והשכונות השיעיות. במצב כזה לא יוכלו השיעים לאיים על ישראל בלי להסתכן בחשיפת השיעים לסכנת טבח מבית.
איך לשמור על האיזון בלבנון
יש ארבעה מרכיבים חיוניים באסטרטגיה של שמירת האיזון בלבנון:
המרכיב הראשון הוא ניתוק השיעים בלבנון מאיראן. במצב היום, כאשר משוואת הכוח החדשה בין ישראל לאיראן עוד לא נקבעה, קשה לפרט את הניתוק הזה למשימות טקטיות. ייתכן שבסוף המלחמה תיאלץ איראן להפסיק את הסיוע לחזבאללה בעצמה, וייתכן שיהיה צורך בהמשך הפעילות של צה”ל בלבנון ובסוריה. ההרתעה ההדדית שהתקיימה לפני המלחמה, שלפיה ישראל לא תוקפת בתוך לבנון, לא תוכל להמשיך להתקיים. ישראל תצטרך לדרוש חופש פעולה, ותחליט בעצמה איך להשתמש בו: לפגוע בהעברות נשק ללבנון בכל דרך, לקיים תצפיות וסיורים בדרום לבנון, ואולי להחזיק בשטחי מפתח שם. הפעילות הזאת תהיה תלויה במצב בשטח, ביעילות צבא לבנון או כוח אחר שיפעל שם, ובעוצמת הפעילות העוינת. אם תפרח בדרום לבנון אוכלוסייה נוצרית שלווה תוכל ישראל לקיים יחסי שכנות ללא נוכחות צבאית.
המרכיב השני הוא סיוע צבאי לנוצרים. בעבר ידעו הנוצרים בלבנון להגן על עצמם ולא נרתעו מברית עם ישראל. מעמדה של ישראל כבעלת ברית פוטנציאלית נחלש מאוד אחרי הבריחה המבישה מדרום לבנון, אבל סביר שהוא שב והתחזק בעקבות התגובה הנחושה של ישראל בשנה האחרונה. ישראל יכולה לסייע בחימוש, באימון, במודיעין ובעיקר במחויבות לפעול צבאית נגד מי שיאיים על הנוצרים. על הנוצרים מצידם יהיה להשתמש בכוחם כדי לייצב את לבנון, ולכונן בה משטר יעיל שיטיל את מרותו על לבנון כולה כולל דרום לבנון. אין לנו צורך בשלום פורמלי עם לבנון, ולכן גם אין צורך בדיון מדיני ובוויתורים ישראליים כדי לזכות בשלום כזה.
המרכיב השלישי הוא שיקום ויישוב מחדש של הדאחיה הדרומית של ביירות והכפרים מדרום לליטאני על ידי אוכלוסייה סונית או נוצרית, ויישוב מחדש של הפליטים השיעים בבקעת הלבנון. הצעד הזה לא יתקבל בברכה לא בלבנון ולא בעולם, אבל אין מנוס משינוי המצב הקיים.
ארבעה שיקולים יסייעו להצלחת המהלך. ראשית, מדובר באוכלוסייה לא גדולה. המספר המדויק של השיעים בדרום לבנון לא ידוע, אבל מדובר בכמה עשרות כפרים ועיירות קטנות. הערים צור, צידון ונבאטיה, וכל המרחב מצפון לליטאני שנקרא גם הוא דרום לבנון, לא צריכים להיפגע. שנית, האוכלוסייה בדרום לבנון סובלת ממלחמה, מפליטות ומהגירה כבר עשרות שנים. אוכלוסייה נוצרית ודרוזית היגרה צפונה, אוכלוסייה שיעית היגרה דרומה, הכפרים השיעיים היום ריקים וחרבים בכל מקרה, ולא מדובר בעקירה של אוכלוסייה שלווה עתיקת יומין אלא בשיקום של פליטים אחרי עשרות שנים של תנועה ושינוי. שלישית, יש להבין שבלבנון המפולגת והמסוכסכת קשה לקיים שכנות טובה בין העדות, ועדיף לחזק את האוכלוסייה הנוצרית בדרום ולא לערבב אותה מחדש עם השיעים. תידרש השקעה משמעותית בשיקום לבנון, ומי שישקיע את משאביו בשיקום יעדיף לקבל שקט לטווח ארוך ולא לזרוע את זרעיו של סכסוך חדש. רביעית, אוכלוסייה שיש לה פוטנציאל ליחסי שכנות טובים עם ישראל תוכל למנוע התפרצות מחודשת של המלחמה, ותייתר את הצורך בפעילות צבאית ישראלית בדרום לבנון – וכך ייטב לכולם.
מי ישמחו על חורבן חזבאללה
המרכיב הרביעי הוא גיוס הקהילה הבינלאומית לשיקום לבנון ומִמשלה. סיוע ישראלי לייצוב לבנון יתקבל בעולם בברכה, וסביר שנזכה לסיוע במפעל הזה. יידרש מאמץ בינלאומי לשיקום לבנון אחרי שנים רבות של הזנחה, כולל בניית צבא ומשטרה אפקטיביים והחלת המשילות במחנות הפליטים הפלסטינים ובריכוזי הפליטים הסורים. לכל זה תידרש גם השתתפות של העדה הסונית בלבנון, ובהיעדר קשר ישיר עם ישראל תסייע בכך הקהילה הבינלאומית. הפליטים הסורים בלבנון ישמחו לכל הסדר שיביא לחורבן חזבאללה ויאושש מחדש את כוחם מול השיעים. הפליטים הפלסטינים בלבנון ימשיכו להיות גורם מתסיס שיאתגר את השלטון אם לא יותר להם להשתלב כשווים בלבנון. גם בכך תצטרך הקהילה הבינלאומית לסייע. סביר שריכוז הפלסטינים בצפון לבנון, שרובו סוני, יאפשר לנוצרים להשלים עם ההשתלבות הזאת.
יש מידה של מגלומניה באסטרטגיה שתכליתה עיצוב מחדש של לבנון. ישראל אומנם חזקה בהרבה משכנותיה ההרוסות, אבל היא עדיין לא מעצמה שיכולה לכפות הסדרים במדינה אחרת. המפתח לאסטרטגיה ישראלית מוצלחת, כפי שהיה תמיד, הוא התאמת האינטרס הישראלי לאינטרס של בעלות בריתנו במערב ושל הציר הסוני במזרח. האסטרטגיה הישראלית המוצעת תייצב את לבנון ההרוסה והמעונה, תפרק את חזבאללה שהפך למפלצת גלובלית של פשע וטרור, תרסן את האימפריאליזם האיראני ואת ייצוא המהפכה האלים והחתרני, תמנע סכנה של גל פליטוּת וקיצוניות שיגיע לאירופה, ותבטיח את ביטחונם של המרונים בני חסותם של הצרפתים. כל אלה יזכו לתמיכה דיפלומטית, כלכלית וצבאית בינלאומית.
ייצוב לבנון בחסות בינלאומית שונה מאוד מהניסיון לפתח ברית עם לבנון תחת הנשיא באשיר ג’ומייל שנבחר בשנת 1982 בחסות ישראל. ראשית, לבנון היום לא כבושה על ידי הצבא הסורי ולא נשלטת על ידי המודיעין הסורי. הסורים איבדו עניין בלבנון, ומתמקדים באחיזה הרופפת שלהם בארצם. שנית, באסטרטגיה המוצעת יש משהו לכל אחת מהעדות ולא רק לנוצרים. השיעים יוכלו להשתקם ולהחזיר את הפליטים השיעים, כמחצית מהעדה, לחיים נורמליים. הנוצרים והסונים יזכו למדינה מתפקדת, ולהחזרת חלק מהכוח הפוליטי מידי השיעים לידיהם. שלישית, מדינות ערב המתונות, אלו שנדרשות לסייע ללבנון, ישמחו להצר את צעדיה של איראן ולחזק את הסונים על חשבון השיעים. המדינות האלו לא יראו בברית של לבנון עם ישראל בגידה בחזית הסירוב מול ישראל. רביעית, תמיכה בינלאומית תסייע להצגת התוכנית כבינלאומית, לא תפגע בכבוד הערבים על ידי הצגתה כמפעל ישראלי, ותאפשר נוכחות של כוחות ייצוב בינלאומיים בכל לבנון.
השגיאות שעשתה ישראל בעבר – העצמת עדה אחת על חשבון האחרות, היעדר תמיכה בינלאומית, והתעלמות מהכוח הצבאי השולט בלבנון – אסור שיחזרו. אם נשכיל להציע מהלך בינלאומי בסיוע ישראל, ולא מהלך ישראלי שתמורתו יידרשו ויתורים שאין לנו יכולת לתת, נשיג לעצמנו ביטחון לטווח ארוך.
הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה
