התופעה המכונה “מחאה בלתי אלימה” הפכה למאפיין של החיים הציבוריים בכל רחבי העולם, לרבות ישראל. הפגנות בקנה מידה גדול מתקיימות כמעט כדבר שבשגרה בתל אביב, בכנסת, מול בית המשפט העליון ומול בתיהם של שרי הממשלה, ובמיוחד מול בית ראש הממשלה בדרך עזה שבירושלים. הפגנות המוניות מתקיימות במקומות מרוחקים כגון לונדון, טורונטו, אוניברסיטת קולומביה בניו יורק, העיר דירבורן במישיגן וגשר שער הזהב בסן פרנסיסקו. בדרך כלל הן אינן מתרחשות באופן ספונטני אלא מאורגנות על ידי בודדים וקבוצות השואפים לקדם סוגיה או מטרה פוליטית ספציפית. הפגנות אלה משבשות את הסדר הציבורי ויש להן השפעה ויזואלית חזקה בתקשורת. האפקט המצטבר של ההפגנות המתמשכות יכול להיות כביר. ייתכן כי הסיבה הרשמית להפגנות אינה דווקא הסיבה האמיתית, ועשויים להיות להן גורמים ויעדים שונים, הנבחרים באופן אופורטוניסטי.
כאשר כתב על ההפגנות נגד מלחמת וייטנאם בסוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70 ציין הנרי קיסינג’ר, ש”כאשר הסוגיה נעלמת, סוגיה אחרת תופסת את מקומה. זאת משום [שהמפגינים] נאבקים נגד העמדה של הממסד לא פחות מכל בעיה נתונה”. עולה השאלה, מי משלם עבור השלטים? מהם המסרים העולים מהם? מהו תוכן הכיסוי התקשורתי, ומי משלם עבור הקפה? לדוגמה, קיסינג’ר סיפר כי המסר על השלט של המוחים נגד המלחמה היה: “הפסידו במלחמה, החזירו את הבנים הביתה”. זהו מסר ברור של תבוסתנות.
כדי לשחרר תחושות כעס ועוינות
הפגנות המוניות עשויות לכלול צורות שונות של אי-ציות אזרחי ולעורר מחשבות על מטרה נאצלת, המצדיקה הקרבה אישית: להיפגע מידי המשטרה, להיעצר ולבלות מספר ימים בכלא. השתתפות בהפגנה המונית מעניקה חוויה מיוחדת עבור אנשים רגילים רבים, אשר חייהם היו משעממים אלמלא כן. בהתייחסו למהומות הסטודנטים בשנות ה-60 של המאה שעברה ציין ג’ורג’ פ. קנאן כי המפגינים היו משוכנעים בצדקתם וב”טעותם המוחלטת של אלה החולקים עליהם”.
שורשי ההפגנות ההמוניות ה”בלתי אלימות”, אשר שולבו בצורות שונות של אי-ציות אזרחי, נראו אצל התנועה לזכויות האזרח בארה”ב. אפרו-אמריקנים דרשו את זכויותיהם האזרחיות באמצעות קריאת תיגר על חוקי ההפרדה שהיו נפוצים במדינות הדרום. השיטות שבהן נקטה התנועה לזכויות האזרח היו אפקטיביות ואפשר היה להעתיקן בקלות לצורך קידום מטרות אחרות.
סטרלינג טאקר, פעיל זכויות אזרח וראש “הליגה האורבנית הלאומית” (National Urban League) בוושינגטון, הזהיר בנאום שנשא ב-17 ביוני 1967: “הכלים של המחאה וההפגנה עוברים הזניה, ונעשה בהם שימוש בלתי הולם, מפחיד ומסוכן במידה הולכת וגוברת”. לאחר מכן תיאר את סוג האנשים המשתמשים במחאות ובהפגנות “לא ככלים אלא כנשק קטלני… אחרים משתמשים בכלי שינוי חשובים אלה כמכשירים טיפוליים לצורך שחרור תחושות הכעס והעוינות שלהם… אנשים אלה הם המסוכנים מכולם. זאת, משום שפעולותיהם מחושבות במיומנות אך באופן זדוני. הם משתמשים במכוון באנשים ובמטרות שהם מתיימרים להוביל כבכלי משחק… הם ‘הדמגוגים של השנאה’ ו’זונות של האומללות האנושית'” (ציטוט מתוך Eugene H. Methvin, The Riot Makers, 1971).
אפשר למתוח קו גבול ברור בין מחאה בלתי אלימה לבין לוחמה אורבנית. כאשר קהלים גדולים מתאספים, קיימת סכנה מרומזת כי מחאה “בלתי אלימה” עלולה לשנות צורה ולהפוך למשהו בלתי צפוי ומכוער. מה שקורה בחו”ל הוא מעבר לשליטתנו. עלינו להבטיח, לכל הפחות, כי ההפגנות הבלתי אלימות בישראל תתקיימנה תוך כיבוד החוק וכי הניצחון הבא של עמנו יהיה לשמור על השלום מבית.
מאמר זה פורסם במקור בYnetnews
הכתוב במאמר הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה
