על פי דיווח ב"וול סטריט ג'ורנל" טראמפ אמר בשיחות סגורות שהוא אישר תוכניות תקיפה באיראן, אך הוא רוצה להמתין להחלטה של המשטר לגבי נטישת תוכנית הגרעין. זאת, לאחר שהתבטא לפני כמה ימים במילים "אין לי חשק למו"מ עם איראן – אני מצפה לכניעה מוחלטת". רשת "בלומברג" מדווחת שבאמריקה "נערכים לתקיפה בימים הקרובים – למרות שהמצב עדיין מתפתח ויכול להשתנות".
דברים אלה משקפים את ההישגים המרשימים של ישראל במלחמה עם איראן, ימים ספורים בלבד לאחר שיצאה למתקפת מנע מול האיום הגרעיני והבליסטי. העולם מתבונן בהשתאות על היכולות יוצאות הדופן של מערכת הביטחון הישראלית.
לאור ההישגים של ישראל מצד אחד וגודל האיום הקיומי הניצב מולנו מצד שני, הגישה שחותרת ל"אסטרטגיית יציאה" ומוכנה להסתפק בכל הסכם עם האיראנים בכל מקרה אינה יכולה להיות אופציה. השאלה שניצבת בפני מדינת ישראל היא אחרת: האם להסתפק בכניעה איראנית שתכלול פירוק תשתיות הגרעין והטילים אך תשאיר את המשטר עם יכולת להתאושש בעתיד, או לנצל את חלון ההזדמנויות הנדיר הזה כדי למוטט את כלכלתה של איראן ולהביא לשינוי השלטון ולקריסת הציר השיעי.
מהו האיום הקיומי הכפול שאילץ את ישראל לפעול דווקא עכשיו?
לאחרונה החליטה איראן לעבור מהעשרת אורניום לתהליך של הנשקה – יצירת נשק גרעיני של ממש. לפי ההערכות המודיעיניות, איראן החלה בהיערכות מהירה להרכבת תשע פצצות גרעין, כאשר כל מרכיבי הפצצה כבר נמצאים בהישג יד.
במקביל, החליט המשטר האיראני להתחיל לייצר טילים בליסטיים בקצב חסר תקדים. המטרה הייתה להגיע בתוך מספר שנים לעשרות אלפי טילים בליסטיים שיוכלו להציף את מערכות ההגנה האווירית של ישראל עד שייגמרו המיירטים, ולחולל בה הרס וחורבן בממדים חסרי תקדים. שילוב טילים גרעיניים בירי מסיבי כזה היה מאפשר לאיראן לממש את יעדה המוצהר – ולהביא להשמדת ישראל.
כדי להגן על עצם קיומה ועל שלום העולם המערבי כולו, לא נותרה לישראל ברירה אלא לצאת למערכה שנועדה לסכל הן את הפיכתה של איראן למדינה בעלת נשק גרעיני והן את איום הטילים הבליסטיים שביקשה לפתח. המטרה: השמדת כל התשתיות הגרעיניות והבליסטיות, כולל המפעלים שמייצרים את הנשק, חיסול המדענים שמחזיקים בידע שמאפשר את פיתוח פרויקט הגרעין האיראני, פגיעה קשה בהנהגה הצבאית האיראנית ובמשמרות המהפכה, וסיום המערכה בתוך שבועות בודדים מבלי להיגרר למלחמת התשה קשה וממושכת שבה איראן, בדומה לתימן, "מטפטפת" עלינו טילים למשך חודשים ארוכים או אפילו שנים.
ימים ספורים ששינו את המזרח התיכון
בתום ימי לחימה מעטים בלבד, צה"ל כבר שולט כמעט לחלוטין במרחב האווירי של איראן, כולל באזור טהרן – מציאות שעד לפני כמה ימים נראתה בלתי אפשרית. כוחות הביטחון הישראליים ביצעו מבצעי סיכול נועזים ויצירתיים בעומק איראן. מתקני גרעין ומתקנים צבאיים נפגעו או הוצאו מכלל פעולה, ויכולת הייצור והפיתוח האיראנית ספגה מכה קשה.
במקביל, הטילים הבליסטיים שהיו אמורים להציף את ישראל לפי התכנון האיראני, למרות מחיר הדמים הנורא שגבו בחיי אזרחים ישראלים, יורטו ברובם הגדול ולא הניבו את התוצאות שאיראן ציפתה להן. ישראל מתמודדת באופן יעיל ומדויק גם עם ניסיונות שיגור רחפנים וכלי טיס בלתי מאוישים.
העובדה שהמערכה מתרחשת לאחר שישראל כבר כרתה כמה מזרועות התמנון האיראני, מסבירה מדוע אפילו הפרוקסי שאיראן השקיעה בהם משאבים עצומים – חיזבאללה וחמאס – נמנעים מלהצטרף למערכה, ואינם נחלצים לעזרת המדינה שטיפחה אותם במשך עשורים. לאחר העימות הקודם עם ישראל הם פשוט לא יכולים להרשות זאת לעצמם.
התוצאה היא שינוי דרמטי במאזן הכוחות האזורי. איראן, שנחשבה למעצמה אזורית עם כושר הרתעה משמעותי, כיום חשופה ופגיעה יותר מאי פעם. הציר השיעי בראשותה, שהטיל אימים על המזרח התיכון כולו, מתערער ויש אפשרות אמיתית להביא לקריסתו.
זה המצב החדש שנוצר בתוך ימים ספורים. ישראל מוצאת עצמה בנקודת זמן היסטורית זו בעמדה שלא הייתה בה מעולם, עם הכוח לעצב את פני האזור לשנים הבאות. וכעת, עומדת בפניה השאלה הגדולה: מה עליה לעשות עם ההזדמנות הזו?
אפשרות ראשונה – פירוק הגרעין והותרת המשטר על כנו
האפשרות הראשונה שעומדת בפני ישראל היא להביא את איראן לכניעה מוחלטת בתנאים קשים מבחינתה, שיכללו פירוק מלא של כל תשתיות הגרעין ותשתיות הטילים הבליסטיים, התחייבות חד־משמעית שלא לשקם אותן, ושמירה של ישראל על חופש פעולה מלא לשוב ולתקוף בכל מקרה שבו איראן תפר את התנאים – בדומה למצב שהיא מקיימת כיום מול חיזבאללה, לאחר שהחלישה אותו באופן דרמטי במלחמת חרבות ברזל.
לאפשרות זו כמה יתרונות ברורים. האיום הקיומי הכפול יוסר בטווח הזמן הקרוב, ישראל תשיג את המטרה שלשמה יצאה למערכה, והעולם יקבל מסר ברור בדבר נחישותה להגן על עצמה. הציר השיעי יהיה חלש ומורתע, והקואליציה השקטה שתומכת כבר כעת בישראל תוכל להמשיך לפעול בצורה מתואמת. ישראל תיהנה גם מהמשך תמיכת העולם המערבי, שכיום מריע לה על הישגיה באיראן, שהתקדמותה המואצת לעבר נשק גרעיני מהווה איום רציני גם עליו.
אולם לאפשרות זו יש גם מגבלות שחשוב להכיר בהן. המשטר האיראני יישאר על כנו עם יכולת כלכלית נרחבת, גם אם מוחלשת. כל עוד השלטון בטהרן ימשיך להתקיים, יהיה לו אינטרס מובהק לשקם את מה שנפגע – בין אם בתוך שנה, חמש שנים או עשור. האייתולות לא יוותרו על שאיפותיהם האזוריות ועל התפיסה שישראל היא אויב קיומי שיש להשמיד.
המשטר האיראני שרד מלחמה עם עיראק שנמשכה שמונה שנים, עמד בפני סנקציות חמורות במשך עשורים, והצליח לצבור כוחות ולשקם את עצמו פעם אחר פעם. בפעם הבאה לא בטוח שיהיו לישראל התנאים הנדירים הנוכחיים – אור ירוק מלא, תמיכה מודיעינית וציוד מתקדם מארה"ב, פרוקסי איראניים מוחלשים מאוד ותמיכה של חלק לא מבוטל מהקהילה הבינלאומית – כדי לפעול שוב באופן עוצמתי ואפקטיבי כמו היום.
לכן, למרות ההישגים הברורים שאפשרות זו מבטיחה, יש לשקול בזהירות אם היא מספקת פתרון אמיתי וארוך טווח לאיום האיראני – או שמא היא דוחה את העימות הבלתי נמנע לנקודת זמן כלשהי בעתיד, כשהתנאים עשויים להיות פחות נוחים לישראל.
אפשרות שנייה – הפלת המשטר האיראני
האפשרות השנייה שעומדת בפני ישראל היא לנצל את חלון ההזדמנויות הנדיר שנוצר ולהרחיב את מטרות המערכה עד כדי הפלת המשטר האיראני. מדובר בפעולה עמוקה שתכלול הרס מתוכנן של הכלכלה האיראנית – פגיעה בשדות הנפט, ביכולת הזיקוק, בנמלים ובתשתיות התחבורה – לצד חיסול נרחב של ההנהגה הצבאית והפוליטית במטרה להביא לקריסת שלטון האייתולות.
לאפשרות הזו כמה יתרונות משמעותיים. הפלת המשטר תסיר את האיום האיראני לא לשנים או לעשורים, אלא לצמיתות. לא תהיה יותר מדינה שתממן, תכוון ותנהל את שלוחות הטרור נגד ישראל. הציר השיעי כולו יקרוס – מחיזבאללה וחמאס, דרך המיליציות העיראקיות, ועד לחות'ים בתימן. המזרח התיכון יחווה שינוי טקטוני שיאפשר לישראל להדק ולהעמיק בריתות אסטרטגיות במרחב ולהיות מעצמה בקנה מידה גלובלי, שתשפיע על האזור כולו יותר מאחרות ותיקח חלק מכריע בעיצובו.
נימוק נוסף התומך באפשרות זו הוא שמדובר בהזדמנות שעשויה שלא לחזור. כיום ישראל נהנית מקונסטלציה חד-פעמית: מודיעינית, צבאית, מדינית ודיפלומטית. כפי שקרה עם קדאפי בלוב, קריסת המשטר עשויה להביא להתעוררות כל הגורמים האופוזיציוניים בתוך איראן ולהאיץ את נפילת משטר האייתולות.
אולם לאפשרות זו יש גם מחירים וסיכונים שיש לקחת בחשבון. הפלת המשטר תביא לפחות באופן זמני לעלייה משמעותית במתיחות עם מדינות אירופה, שרואות באיראן שותפה כלכלית חשובה. מחירי הנפט יזנקו בטווח הקצר ויפגעו בכלכלה העולמית. המתיחות הדיפלומטית עלולה להימשך חודשים ואף שנים.
שאלת המעורבות האמריקאית
מה שיכול להקל משמעותית את יישום שתי האפשרויות הוא כמובן מעורבות אמריקאית ישירה במערכה. השימוש במפציצים אסטרטגיים אמריקאיים, או לחלופין השאלתם לישראל, יאפשר לטפל באופן יסודי יותר באיומים כמו בונקרים מבוצרים בעומק רב מתחת לאדמה עם חומרים ואמצעים ליצירת נשק גרעיני ותשתיות לחימה תת-קרקעיות אחרות. כמו כן, הפעלה מסיבית של כוח צבאי אמריקאי תסייע באופן משמעותי, תאיץ ותקל גם את דחיקת איראן לכניעה בתנאים קשים מבחינתה וגם את הפלת המשטר.
ישראל אסירת תודה על כך שארה"ב מספקת לה תמיכה מודיעינית, ציוד מתקדם ואור ירוק מלא לפעולה, אך לאחר הישגיה כעת היא מצפה שארה"ב תצטרף למתקפה באופן ישיר. נכון לשעה זו, סימנים רבים אכן מעידים על כוונות התקפיות שלה: אלה כבר לא התבטאויות בלבד, אלא גם מעשים כגון קידום כוחות אמריקניים משמעותיים לאזור. מאידך גיסא, ארה"ב משאירה את הדלת פתוחה למשא ומתן עם איראן, בתנאי של כניעה מוחלטת שלה.
ההיסוס האמריקני עד כה להפעלת כוח נובע מהשלכות גיאופוליטיות אחרות שאינן בזיקה ישירה לישראל, שאותן הממשל בוושינגטון לוקח בחשבון, ומשקף את המאבק הפנימי בקרב הרפובליקנים, בין גורמים בדלנים לגורמים פרואקטיביים המאמינים שאמריקה צריכה להפעיל כוח בזירה הבינלאומית.
מצד שני, אם יימשך ההיסוס הזה הוא עתיד ככל הנראה לגבות מאמריקה מחירים גיאופוליטיים כבדים. אם סין ורוסיה יראו שארה"ב אינה מוכנה להפעיל כוח צבאי כל עוד היא אינה מותקפת ישירות, הן עלולות להסיק מסקנות מסוכנות. סין תוכל לשקול פלישה לטייוואן בהנחה שאמריקה לא תתערב כל עוד לא יותקפו אזרחים או נכסים אמריקאיים ישירות. באופן דומה, רוסיה עלולה לבחון אפשרויות התרחבות נוספות באירופה – כגון פולין או פינלנד – תחת אותה הנחה.
כך, בעוד ישראל בונה את כוחה כמעצמה גלובלית ולא אזורית בלבד, סימן שאלה גדול מרחף מעל האופן שבו מדיניות פסיבית של מעצמת-העל האמריקאית תתפרש על ידי יריביה הגדולים ומעל ההשלכות שיהיו למדיניותה הבדלנית על הסדר העולמי החדש שמתגבש.
עם זאת, אף על פי שמעורבות אמריקאית ישירה תקל את המשימה, ישראל אינה תלויה בה. הצטרפות ישירה של ארה"ב למערכה אומנם תתרום רבות להכרעתה, אך אם לא תהיה לה ברירה אחרת, ישראל תדע להסתדר גם לבדה ותוכל, במידת הצורך, גם לדחוק את איראן לכניעה מוחלטת וגם להפיל את המשטר בכוחותיה שלה.
כך או אחרת, ישראל עומדת בצומת דרכים היסטורי ותידרש בטווח הזמן הקרוב להכרעה מהגדולות בתולדותיה: האם להסתפק בניצחון בנקודת הזמן הנוכחית או ללכת עד הסוף. הבחירה שאותה תקבל תקבע את גורלה לדורות.
