בעקבות הפיגוע בצומת ראם שבו נרצחו שני יהודים ביום שישי ה-16 בפברואר 2024, פרסמה תנועת הפת”ח את ברכתה על הפיגוע ה”הרואי” שבוצע ב”שטחים הכבושים”. בהצהרה נכתב: “אנו מאשרים, כי פיגוע זה בא כתגובה טבעית לפשעים שביצע הכיבוש נגד עמנו ברצועת עזה, בגדה המערבית, בירושלים ובפלסטין כולה… ההתנגדות מאוחדת ברחבי פלסטין בהתמודדות עם היהירות של הכיבוש הציוני הזה. האקדח וההתנגדות יישארו פתוחים מול הכיבוש הציוני עד שיימחק מפלסטין כולה. זו מהפכה עד הניצחון”.
הצהרה זו אולי חריגה בעיתוי שבו התפרסמה אך אינה חריגה במהותה, למרות שפורסמה מטעם התנועה שבראשותה עומד אבו מאזן, יו”ר הרשות הפלסטינית. הרשות תומכת בטרור ומעודדת אותו בדרכים שונות, גלויות וסמויות, במישרין ובעקיפין, בשפע ערמומיות, ובעיקר ללא חשש ומורא מפני מדינת ישראל והעומדים בראשה. הכתובת חקוקה על הקיר כבר שנים רבות, אך יש מי שמתקשים לקוראה. המילים נאמרות בצורה ברורה על ידי דוברים בכירים, רמי דרג ובעלי השפעה, ויש מי שמתקשים להבינן, אולי משום שאינם מבינים את השפה ואולי משום שהם חושבים כי בנאורותם וביהירותם הם יודעים טוב יותר מהערבים מה טוב עבורם.
בסמל הפת”ח רובים, בסמל החמאס חרבות
מהם ההבדלים בין הפת”ח לחמאס? בסמלים של שני הארגונים נעשה שימוש במוטיבים דומים: שטח ארץ ישראל במלואה, מדן ועד אילת (“אום רשרש”) וללא רמת הגולן, צבוע בצבע ירוק (המסמל את האסלאם), ולצידה כלי נשק מוצלבים, דגל “פלסטין” ואזכור שם הישות. הנשק בשני הסמלים שונה: בזה של הפת”ח הסמל מתקדם יחסית, וכולל שני רובים ורימון, בעוד החמאס מסתפק בשתי חרבות, שהרי ידוע כי “דין מוחמד בסיף”, משמע: דת מוחמד נכפית בחרב ולא בדרך אחרת.
הדגל משלב ארבעה צבעים: שחור – מסמל את דגלם של מוחמד והחליפים עד בית עבאס. לבן – צבע החליפות האומיית והפאטימית. ירוק – צבע דת האסלאם, ולכן גם צבע נציג חליפות ראשידון. אדום – הצבע של השושלת ההאשמית. כאן המקום להוסיף “כוכבית”, תרתי משמע: ההבדל בין דגל “פלסטין” לדגל ירדן הוא ב”כוכבית” הממוקמת במרכז המשולש האדום. זו נקודה למחשבה בעבור מי שחושב ש”פתרון שתי המדינות” יכול להיות ריאלי על בסיס מדינת ירדן-פלסטין לצד מדינת ישראל כשהנהר חוצץ ביניהן.
“היהודים אינם עם אחד”
סוגיה זו נדונה בעבר ונרמזת אף בסעיף 20 באמנה הלאומית הפלסטינית: “הצהרת בלפור ונוסח המנדט ומה שנבע מהם ייחשבו בטלים. טענות הקשר ההיסטורי או הרוחני של היהודי לפלסטין אינן עולות בקנה אחד עם אמיתות ההיסטוריה, או עם מרכיבי המדינה במשמעותם האמיתית. היהדות כדת שמימית (דהיינו של התגלות) איננה לאומיות בעלת מציאות עצמית, וכמו כן אין היהודים עם אחד, שלו אישיותו העצמאית, אלא הם אזרחים במדינות שבהן הם מצויים”.
יש המפרשים סעיף זה כשלילת לגיטימיות קיומה של ממלכת ירדן כמדינה עצמאית, שהרי גם היא תוצר של הצהרת בלפור וכתב המנדט. שלילה זו מקבלת ביטוי מפורש בהכרזת המועצה הלאומית הפלסטינית מה-28 בפברואר 1971 על ירדן כחלק מפלסטין, כפי שאמר פרופ’ אלכסנדר בליי בדברים שנשא על הפרשנות הירדנית והפלסטינית להצהרת בלפור: “אש”ף גינה את הצהרת בלפור וקרא לסילוק כל שרידי ה’הבטחה’, דהיינו סילוק ישראל וממלכת ירדן; לעומת זאת, ירדן נוטה לגנות את ההצהרה מן השפה ולחוץ, מבלי לעשות בה כל שימוש פוליטי, והיא היחידה מבין השחקנים הערביים שאינה מתנגדת להצהרה במפורש. הדבר קשור בעובדה שעצם הקמת ירדן התבססה במידה מסוימת על הצהרת בלפור. מי שמחפש את הרקע לקרע האידיאולוגי שבין ירדן לתנועה הפלסטינית, יכול למצוא אותו כאן” (מתוך כנס “סיום מלחמות והתוויית גבולות בסימן 75 שנה לתוכנית החלוקה של ארץ ישראל”, הדברים התפרסמו בחוברת קתדרת חייקין לגאואסטרטגיה, ינואר 2023).
באמנת החמאס: שטחי פלסטין – אדמת הקדש אסלאמית
אמנת תנועת החמאס היא מסמך היסוד החשוב ביותר של התנועה, המבטא תפיסת עולם אסלאמית רדיקלית מבית מדרשם של האחים המוסלמים, שלא השתנתה מאז הוקמה תנועתם על ידי חסן אל בנא במצריים בשנת 1928. האמנה פורסמה ב-18 באוגוסט 1988 ומתבססת על מקורות אסלאמיים כמו הקוראן והחדית’, המספקים עבורה בסיס הלכתי.
באמנה מודגשת מחויבותה האידיאולוגית והבלתי מתפשרת של החמאס לחיסול מדינת ישראל באמצעות אסטרטגיה של מאבק אלים ארוך טווח. הסכסוך מתואר כסכסוך דתי בין המוסלמים ליהודים הכופרים, ושטח “פלסטין” נתפס כאדמת הקדש אסלאמית שחל איסור חמור לוותר על גרגיר מאדמתה.
מנהיגי החמאס דבקים ברוח האמנה ולא סרו ממנה עד עצם היום הזה. כזאת אפשר ללמוד מדבריו של מחמוד א-זהאר, מבכירי חמאס שעודנו חי, בנאום ששודר ב-5 בנובמבר 2010 ב”ערוץ אלאקצא” ובו חזר על תזה, שעליה גם חיבר ספר, ולפיה “אין עתיד [ליהודים] בין האומות”. לטענתו, היהודים הם שהביאו על עצמם את כל הפורענויות לאורך ההיסטוריה, ועל כן זו הוכחה לכך שחיסול מדינת ישראל וגירוש היהודים מכל פלסטין הוא צעד היסטורי מחויב המציאות. מי שלא קרא והבין את רוח הדברים, זכה ל”טופאן אלאקצא” (מבול אל אקצא) בשבעה באוקטובר 2023.
“עבד אללה, יהודי מתחבא מאחוריי, בוא והרגהו”
להלן עיקרי האמנה:
א. הסכסוך עם ישראל הוא סכסוך דתי: “בעיית פלסטין” היא בעיה מוסלמית דתית והסכסוך עם ישראל הוא סכסוך בין האסלאם לבין היהודים ה”כופרים”. ככתוב בסעיף 7: “תנועת ההתנגדות האסלאמית היא [אפוא] חוליה אחת מהחוליות של מלחמת הקודש [ג’יהאד] בעימות עם הפלישה הציונית… תנועת ההתנגדות האסלאמית נושאת עיניה להגשים את הבטחת אללה, ככל שיארך הדבר; שהרי השליח [מחמד], תפילת אללה עליו וברכתו לשלום, אמר: ‘לא תגיע השעה [יום הדין] עד אשר יילחמו המוסלמים ביהודים ויהרגו אותם המוסלמים, ועד אשר יסתתר היהודי מאחורי האבנים והעצים, ו[אז] יאמרו האבנים והעצים: ‘הו מוסלמי, הו עבד אללה, יש יהודי מתחבא [מאחוריי], בוא והרגהו'”.
ב. פלסטין כולה היא אדמה אסלאמית ואין לאף אחד זכות לוותר עליה: שטח פלסטין הוא אדמת הקדש אסלאמית, שלאף אחד (לרבות לשליטים ערביים) אין סמכות לוותר על אף שעל ממנה. ככתוב בסעיף 11: בהתאם לתפיסת העולם של תנועת ההתנגדות האסלאמית, אדמת פלסטין היא אדמת הקדש אסלאמי [וקף] לדורות של מוסלמים עד יום תחיית המתים. אסור להפקיר אותה או חלק ממנה או לוותר עליה או על חלק ממנה. אין היא קניינה של אף מדינה ערבית, או של כל מדינות ערב, ולא של אף מלך או נשיא, או כל המלכים והנשיאים, ואין היא קניינו של שום ארגון או כל הארגונים כולם, בין אם הם פלסטיניים או ערביים, זאת משום שפלסטין היא אדמת הקדש [וקף] אסלאמי לדורות של מוסלמים עד יום תחיית המתים”.
ג. חשיבות הג’יהאד (מלחמת הקודש) כאמצעי מרכזי להשגת יעדי החמאס: יש לנהל ג’יהאד (מלחמת מצווה) בלתי מתפשר נגד ישראל ויש להתנגד באופן מוחלט לכל הסכם המכיר בזכות קיומה. הג’יהאד הוא “חובה אישית” של כל מוסלמי. ככתוב בסעיף 13 באמנה: “היוזמות [המדיניות], ומה שקרוי פתרונות של שלום והוועידות הבינלאומיות לפתרון הבעיה הפלסטינית, עומדים בסתירה לתפיסת העולם של תנועת ההתנגדות האסלאמית. לפיכך, ויתור על חלק כלשהו מ[אדמת] פלסטין כמוהו כזניחת חלק מן הדת… אין פתרון לבעיה הפלסטינית אלא באמצעות הג’יהאד. באשר ליוזמות, ההצעות והוועידות הבינלאומיות, הרי הן בזבוז זמן והבל הבלים”.
ד. אנטישמיות בוטה: לעם היהודי מיוחסות תכונות שליליות והוא מיוצג כמי שרוצה להשתלט על המזרח התיכון ועל העולם כולו. זאת, תוך שימוש במיתוסים מהאנטישמיות האירופית ה”קלאסית” ומהאנטישמיות בעלת השורשים האסלאמיים.
ה. חשיבות המלחמה על התודעה: יש להקדיש מאמץ רב להפצת התודעה האסלאמית, באמצעות חינוך ואינדוקטרינציה ברוח האסלאם הקיצוני, על בסיס משנת “האחים המוסלמים”. ככתוב בסעיף 15: “אין מנוס מכך שבפעולת טיפוח התודעה [האסלאמית- ג’יהאדית] ישתתפו חכמי-הדת [עלמא], אנשי החינוך ואנשי ההסברה ותקשורת, כמו גם הציבור המשכיל, ובמיוחד הדור הצעיר והמנהיגים [שיוח’] של התנועה האסלאמית. נוסף לכך, אין מנוס מלהכניס שינויים מהותיים בתוכניות הלימודים, שיחלצו אותן מהשפעות הפלישה הרעיונית שהוחדרה אליהם על-ידי המזרחנים והמיסיונרים. לפיכך, אין מנוס מהחדרת בעיית פלסטין למוחותיהם של הדורות המוסלמים [ולהבהיר להם] שהיא בעיה דתית, ויש לטפל בה על בסיס זה”.
ו. חשיבות הסולידריות החברתית: חשיבות רבה ניתנת לסולידריות החברתית, שאחד מביטוייה הוא הסיוע לנזקקים (מתבטא ב”ועדות ואגודות הצדקה” המופעלות על ידי החמאס לא רק ברצועת עזה אלא גם ביהודה ושומרון) וביטוי נוסף הוא שילוב זרועות עם ארגוני הטרור האחרים. ככתוב בסעיף 25: “כל הזרמים הלאומיים הפועלים בזירה הפלסטינית למען שחרור פלסטין יכולים להיות בטוחים ש[התנועה] מהווה עבורם סעד והדבר לעולם לא יהיה אחרת באומר ובמעש. [התנועה] מכנסת ואינה מפרקת, נותנת גג ואינה מפוררת, מלכדת ואינה מפלגת, מעריכה כל מילה טובה ומאמץ אמיתי, ומאמצים ברוכים, נמנעת ממחלוקות שוליות, אינה שועה לשמועות ולדברי הבל; בהיותה מודעת לזכות ההגנה העצמית. כל דבר העומד בניגוד או בסתירה למגמות אלה הוא העלילה שמפיצים האויבים או אלה הסרים למרותם במטרה לזרוע בלבול ופילוג השורות והסחת הדעת לעניינים שוליים,[כנאמר בקוראן:] ‘הו המאמינים, בבוא אליכם איש חוטא ועימו מידע, בררו את הדבר היטב, פן תפגעו באנשים בשוגג, ואז תתחרטו על מה שעוללתם'”.
היהודים מושווים לנאצים
סוגיה הרלוונטית לעת הזו נזכרת בסעיף 18 לאמנה, שבה נזרעים זרעי האשמתה של ישראל בביצוע פשעי מלחמה ורצח עם לכאורה, כפי עולה הדבר בימים אלו בתביעתה של דרום אפריקה בבית הדין בהאג, בעידוד הרשות הפלסטינית, החמאס, ירדן ומדינות נוספות.
כך נכתב באמנה: “הנאציות [ההתנהגות הנאצית] של היהודים אכן כללה [התנהגות ברוטלית כלפי] נשים וטף והטלת מורא על כלל [האוכלוסייה]. הם נלחמים בפרנסתם של אנשים, סוחטים את כספם ורומסים את כבודם. במעשיהם המזוויעים הם נוהגים באנשים בצורה הברוטלית ביותר, כמו פושעי מלחמה, ו[השימוש שהם עושים] בהגליה מן המולדת הוא סוג של רצח. לכן, כדי להתמודד עם מעשים [נפשעים] אלה אין מנוס מערבות הדדית חברתית בין האנשים, ואין מנוס מלהתייצב מול האויב כגוף אחד, שאם יתלונן בו איבר אחד [על פגיעה בו מצד גורם זר], אזי שאר האיברים חשים לעזרתו על-ידי כך שהם משגיחים עליו במשך הלילה ומפחיתים את חומו”.
החמאס: אש”ף היא אב ואח
האם יש הבדל בין החמאס לאש”ף ולפת”ח בכללו ביחס למדינת ישראל? אמנת החמאס דנה בהבדל האידיאולוגי בינה כתנועה בעלת תפיסת עולם אסלאמית, לבין אש”ף ולפת”ח במסגרתו, בעלי תפיסת העולם החילונית. באמנה מדגישה החמאס כי מוכנה היא לסייע ולתמוך בזרמים לאומיים שונים הפועלים כולם למען שחרור פלסטין, ואינה מעוניינת להוסיף על הפילוג ולהחמיר מחלוקות. זאת על אף שכשלה ביישום הדבר אי-אילו פעמים, בעיקר בהפיכה השלטונית ברצועת עזה בשנת 2007.
כך נכתב בסעיף 27 לאמנה: “אש”ף היא התנועה המקורבת ביותר לתנועת ההתנגדות האסלאמית והיא מהווה גם אב, גם אח, גם קרוב וגם רע… חרף הערכתנו לאש”ף ולמה שהוא מסוגל להתפתח – ובלי לזלזל בתפקידו במסגרת המאבק הערבי הישראלי – אין ביכולתנו להחליף את מוסלמיותה של פלסטין בהווה ובעתיד ולאמץ את תפיסת העולם החילונית, שכן האסלאמיות של פלסטין היא חלק מדתנו ומי שמזלזל בדתו מפסיד, [כפי שמופיע בקוראן:] ‘מי ימאס בדת אברהם מלבד האיש שמילא את ליבו סכלות?’. אולם, ביום שבו יאמץ אש”ף את האסלאם כדרך חיים, אנו נהיה חייליו והדלק שיצית את האויבים. עד שזה יקרה – ואנו מייחלים לאללה שזה יתרחש בקרוב – יחסה של תנועת ההתנגדות האסלאמית כלפי אש”ף הוא כיחס הבן לאביו, והאח לאחיו, והקרוב לקרובו: הלא הוא סובל בסבלו כאשר הוא נדקר על-ידי קוץ, מחזק את ידיו בעימות מול האויבים ומאחל לו שילך בדרך הישר ו[יפעל] בתבונה”.
בכל מקרה, הוויכוח על אופי “מדינת פלסטין” אינו רלוונטי לישראל, משום שזה ייקבע רק אחרי כיליונה של ישראל כמדינה, חלילה, ולאחר שיגבה את ליטרת הדם שלו במלחמת אזרחים ערבית. לאחר תזכורת זו, ראוי לבחון אם הסעיפים הנוגעים ליחס לישראל וליהודים באמנה הפלסטינית שונים במהות, וראויים ליחס שונה מזה הניתן ומיוחס לחמאס.
האמנה הפלסטינית של אש”ף: הזכות על כל פלסטין
האמנה הלאומית הפלסטינית היא המסמך המכונן של אש”ף שהוקם ב-1964, כשלוש שנים לפני שחרור יהודה, שומרון, בקעת הירדן וירושלים העתיקה במלחמת ששת הימים מהכיבוש הירדני. הנוסח הראשון של האמנה נקבע במאי 1964 ועודכן ביולי 1968, ומאז לא חל שינוי מוכח באמנה. זאת, למרות תהליכים מדיניים, בכללם הסכמי אוסלו שנחתמו לפני כ-30 שנה, ועל אף אמירות של יו”ר הרש”פ דאז, הארכי-מחבל יאסר ערפאת, שזו בוטלה לכאורה בלחץ ישראלי-אמריקני. בכל מקרה, אין אישור או עדות כתובה לתיקון האמנה או לביטולה מטעם הגורמים המוסמכים ברשות הפלסטינית.
האמנה קובעת את זכותם הבלעדית של הפלסטינים על כל פלסטין, ככתוב בסעיף 2: “פלסטין בגבולותיה, כפי שהיו בתקופת המנדט הבריטי, היא יחידה טריטוריאלית אינטגרלית”. הציונות מוגדרת כאן כתנועה כובשת ולא חוקית. בנוסח זה מתארת האמנה את השאיפה הפלסטינית לבטל את קיומה של מדינת ישראל, בטענה שהיהדות היא דת ולא לאום, ולפיכך היהודים אינם בין הקבוצות הזכאיות להגדרה עצמית.
“המאבק המזוין הוא הדרך היחידה”
בסעיף 9 לאמנה נכתב: “המאבק המזוין הוא הדרך היחידה לשחרור פלסטין והוא לכן אסטרטגיה ולא טקטיקה. העם הפלסטיני מאשר את החלטתו הנחושה המוחלטת והעומדת – להמשיך במאבק המזוין ולהתקדם לקראת המהפכה העממית המזוינת לשחרור מולדתו, ולחזור אליה, לשמור על זכותו לחיות בה חיים טבעיים ועל קיום זכותו להגדרה עצמית ולריבונות עליה”.
בהמשך נכתב בסעיף 10: “פעולות גרילה מהוות את הגרעין של מלחמת השחרור העממית הפלסטינית, וזה יחייב את הסלמתה והרחבתה, ואת גיוס כל המאמצים הציבוריים והחינוכיים הפלסטיניים, כמו גם השגת אחדות במאבק הלאומי בין הקבוצות השונות של העם הפלסטיני ובין הפלסטינים וההמון הערבי (בארצות ערב), וזאת כדי להבטיח את המשך המהפכה, הסלמתה וניצחונה”.
כפי שהחמאס מתנגד לפתרונות מדיניים בני קיימא, כך גם אש”ף, על פי הכתוב בסעיף 21 באמנה: “בבטאו את עצמותו במהפכה הפלסטינית המזוינת, דוחה העם הפלסטיני את כל הפתרונות שהם תחליף לשחרור פלסטין בשלמותה, ודוחה את כל התוכניות שמטרתן חיסול הבעיה הפלסטינית או בִּנאומה”.
בשורה התחתונה: ההבדלים בין שתי האמנות אינם מהותיים ככל שהדבר נוגע ליחס שאליו ראויים היהודים ומדינת ישראל בכל גבול שהוא.
הסכסוך הוא דתי
אומרים: אם זה מגעגע כברווז, הולך כברווז, שוחה ועף כברווז – זה ברווז. על אותו משקל יש לומר: אם זה מבצע פיגועים, רוצח יהודים, מממן מחבלים, מסית ומחנך לשנאת יהודים, בונה את כוחו ומפתח חימושים במטרה לחסל את מדינת ישראל מהים ועד הנהר – אזי זהו אויב! משכך, יש להתנהג אל הרשות הפלסטינית ואל ראשיה בהתאם, באמצעות המתכון הבדוק של מי שהתפכח מהקונספציה ומבין את חשיבות הקדמת התרופה למכה.
הסכסוך בינינו לבין הערבים הוא סכסוך דתי במהותו, וכל ניסיון לשוות לו ממד אחר – בין אם מאבק על גבולות, אדמות או זכויות כאלו ואחרות – אינו תואם את המציאות, הכוונה או הכתוב.
יתרה מכך, אף מנהיג ערבי לא ויתר עד כה על גרגיר מאדמתו בעבור שלום עם ישראל – המצרים לא ויתרו על רצועת החוף בטאבה והירדנים לא ויתרו על מובלעות צופר ונהריים. משום כך אין חשש פן יקום מנהיג ברשות הפלסטינית ובאש”ף, שיעז לחרוג מדרך זו מבלי לחשוש לראשו ולכבודו כמי שייזכר לדיראון עולם בקרב האומה הערבית, כמנהיג שוויתר מרצונו הטוב על פחות מ-100% מהאדמה האסלאמית, למען הסדר עם כופרים יהודים בעבור “מדינה פלסטינית” או חמור מכך, עבור “ישות מדינית פחותה ממדינה”, כדברי ראש הממשלה המנוח יצחק רבין, שתתקיים בשלום בר קיימא לצד מדינת ישראל.
ההבדל בין פת”ח לחמאס ותנועות הטרור האחרות נובע מאופי ומאידיאולוגיית השלטון שישרור ב”פלסטין” ביום שאחרי מדינת ישראל, חלילה. אין לדעת אם תהיה זו מדינה ערבית-אסלאמית דתית שכל חוקיה מבוססים על השריעה, או מדינה ערבית-אסלאמית חילונית לכאורה, בעלת אידיאולוגיה מערבית או מזרחית, שחוקיה יחוקקו על ידי ההנהגה, בין אם הדיקטטורית או הדמוקרטית-לכאורה. לכן, יש לעמוד איתן, ולהבין ולהפנים שהרשות הפלסטינית במתכונתה הנוכחית אינה “אוהב” אלא אויב על מלא.
המלצה לסיום: ללמוד וללמד ערבית, לא רק כשפה (ואם כבר אז רצוי מדוברת), אלא בעיקר כתרבות, אידיאולוגיה והיסטוריה, כדי שנבין עם מי יש לנו עסק, ונבטיח את נצח ישראל לדורי דורות.
