הפוגרום על אוהדי מכבי תל אביב באמסטרדם, שבו יהודים הושפלו והוכו על אדמת אירופה באופן מאורגן וסיטונאי, הדליק השבוע נורות אדומות. אך יש לומר, אלה נוספו לשורות-שורות של נורות אדומות ובוהקות המתריעות על איום האסלאם הקיצוני הגדל על אדמת אירופה. אומנם, מוטיבים כואבים כמו עיתוי האירוע – רגע לפני יום השנה לליל הבדולח, האלימות הקשה, זריקת יהודים למימי התעלה או התעלמות הרשויות הפכו אותו לבולט וחריג במיוחד, אך לאור הזינוק באנטישמיות באירופה במהלך המלחמה והתרבות ההפגנות והפרעות האלימות, הולכת ומתבררת מסקנה עגומה: לא מדובר בתקריות בדידות, אלא במציאות חדשה על אדמת אירופה שאי אפשר יותר להכחיש, ושאף עלולה לשנות מהותית את מערכת היחסים המדינית והביטחונית של ישראל עם היבשת הקרובה.
אירופה משנה את פניה
המציאות החדשה הזו מציבה בפנינו מראה מצוחצחת: היבשת הקלאסית, שמשווקת בתור מרחב מערבי שלו שבו כפרים ציוריים, קתדרלות גותיות, רכבות קיטור ואתרי תיירות מוכרים כמו מגדל אייפל, ארמון שנברון ומצודת לונדון, הולכת ומשנה את פניה. שינוי הדמוגרפיה והציביליזציה עצמה באירופה קורם עור וגידים מזה עשרות שנים, ובאופן מואץ בעשור האחרון. מול מציאות זו, אירופה ברובה חסרת אונים, מגיבה לאט, ועוד לא מבינה לחלוטין את גודל האיום שנכנס אל בטן החיה.
בעידוד הרשויות, מיליונים מגיעים מעולם האסלאם ומשנים את פני היבשת ברגליהם. לא נדיר היום להסתובב בברלין, בריסל, אמסטרדם, פריז, ברצלונה או לונדון, ולהרגיש איך הערים המוכרות, שמשווקות בתור מוקד תיירות וקולינריה, נעטפות בגטאות שלמים ומתמלאות באוכלוסיות גדולות של מהגרים שהולכות ומבססות מעמד. מוטיבים תרבותיים כמו שלטים בערבית וצריחי מסגדים הופכים יותר ויותר לעניין שבשגרה. “הפכנו לעזה של אירופה”, אמר במרירות המנהיג ההולנדי חירט וילדרס, “לא אקבל את זה”.
אלא שהמציאות שבה 30% מתושבי בירמינגהם הם מוסלמים, כמחצית מתושבי בריסל אינם ממוצא בלגי, והשם הנפוץ ביותר בבריטניה הוא מוחמד – נתונים שתואמים את המציאות בערים רבות באירופה – פוגשת תרבות הכחשה עמוקה בקרב אירופאים. הנתונים הדמוגרפיים האחרונים על היקף האסלאם באירופה נכונים ל-2016, ומסיבה כלשהי לא מתפרסמים יותר בשמונה השנים האחרונות. בכנס שנכחתי בו, בכירה באיחוד האירופי הביעה פליאה על תלונות של “הימין הקיצוני” בדבר הגירה המונית לאירופה – והשוותה את נוכחות הפליטים המסיבית מוונצואלה במדינות דרום אמריקה, או פליטים סורים בירדן, טורקיה ולבנון, למצב הזניח באירופה, לדבריה. מרצה אחר, בכיר בנאט”ו, טען בתוקף – ובחוסר צדק – שמהגרים לא אחראים לאף פיגוע טרור באירופה. לא אחר מנשיא צרפת, עמנואל מקרון, נשא נאום בדבר ה”בדלנות” אך הדגיש שהפיגועים מבוצעים על ידי צרפתים ולא על ידי מהגרים – בגלל אזרחותם הצרפתית, מבלי להידרש לגודל השינוי הציביליזציוני שקורה אצלו בחצר האחורית.
הגיעה העת לפעול
אירועים כמו פוגרום אמסטרדם צריכים לעורר משנתן גם ממשלות לאומיות שעלו לשלטון בתור ריאקציה למדיניות בסגנון “אנחנו מסוגלים” של הקנצלרית לשעבר מרקל, ומתמהמהות מלפעול. חוקים שמאפשרים שלילת אזרחות וגירוש מסיתים ומחבלים מתרוקנים מתוכן. כך, גירושה של “אלמנת הג’יהאד” בבריסל מתעכב במשך שנים עקב הליכים משפטיים, והמסית תומך החמאס מחמד חאנון באיטליה ממשיך להוביל הפגנות אנטישמיות מבלי שאזרחותו נשללת או שיגורש, על אף שמחלקת המדינה האמריקאית הטילה נגדו סנקציות. ממשלת מלוני באיטליה עדיין מקדמת את תוכנית אלבניה אך ללא תוצאות משמעותיות, וגם ממשלות ימין באוסטריה וזו הטרייה בהולנד איטיות ביישום מדיניות הגירה אפקטיבית. מדינות כמו צרפת או שווייץ מעדיפות להעביר חוקים האוסרים בורקות או צריחי מסגדים במרחב הציבורי ביד אחת, תוך כדי שביד השנייה הן מאפשרות למאות אלפי מהגרים לצבוא על שטחן ולהישאר שם למגורי קבע. האסטרטגיה ללוחמה בטרור של האיחוד האירופי מ-2020 כללה מעט מאוד צעדים בכיוון חיזוק הגנת הגבולות או גירוש מסיתים, ובעיקר צעדים לחיזוק “חוסן קהילתי” דרך ספורט, שת”פ מודיעיני, והוצאת צעירים ממעגל ההקצנה בדרכי נועם.
רק מדינות כמו פולין, הונגריה וצ’כיה ממאנות לשתף פעולה עם מדיניות איחוד המשפחות ועידוד ההגירה של יתר אירופה, שמביאה מיליוני מהגרים בשנה ליבשת בעלת שיעור הילודה מהנמוכים בעולם, והתוצאות אצלן ניכרות היטב – היעדר כמעט מוחלט של תקריות אנטישמיות, הגם שלאור המלחמה בישראל, לעומת הזינוק בתקריות אלה בשאר חלקי אירופה.
יחסי ישראל-אירופה לאן?
מה שקרה באמסטרדם תואם באופן בולט גם את היחס האירופי למלחמה בישראל. ראשית, הכחשה עמוקה של שורש הבעיה והעדפת “פתרונות פלסטר” – במקרה של ישראל, כישלונה של אירופה להצביע על המניעים ההגמוניים של איראן והאנטישמיות של חמאס וחזבאללה, והתמקדות בסכסוך טריטוריאלי עם הפלסטינים ו”פתרון שתי המדינות”; במקרה של אמסטרדם, “מיצוי הדין” עם הפורעים או “הגברת האבטחה” במקום הידרשות לאיום האסלאם הקיצוני הרחב יותר. כך גם בסיקור התקשורתי – הגם שהוא לרוב שיקף את המציאות, עיוות האירועים בתור “חוליגנים יהודים” שפרעו ונעצרו או “אוהדי מכבי תלשו דגלי פלסטין ועוררו פרעות” מוכר היטב לישראלים מהקשר המלחמה כאן במזרח התיכון, וכותרות שזועקות על “טבח בבית ספר בעזה” או על “הרעבה קטסטרופלית” ברצועה.
אירופה עדיין שרויה בהכחשה. כמחצית מהמורים בצרפת נמנעים מלדבר על נושאים מסוימים מחשש לעורר את זעמם של תלמידים מוסלמים, בפרט לאחר הרצח המזעזע של המורה סמואל פאטי. פיגועי הטרור בפריז, בברצלונה ובלונדון, התנקשויות באומנים שמבקרים את האסלאם כמו הבמאי ההולנדי תאו ואן גוך או מערכת העיתון שרלי הבדו בפריז – כל אלה עדיין פוגשים ציבור אירופאי שרק 32% ממנו מוכן להילחם על הגנת המדינה, ויותר נסקרים מודאגים משינויי האקלים מאשר מענייני ביטחון. אך סימנים ראשונים לשינוי כבר מופיעים במפה הפוליטית באירופה – ממשלות ימין, ולעיתים ימין קיצוני, שעולות לשלטון, ירידה משמעותית בהצבעה למפלגות ירוקות לטובת מפלגות לאומיות, ושחרור כבלי דיבור רבים שהגבילו את השיח הציבורי. הכחשה זו יצרה אווירה מאפשרת להגירה ולאסלאם הקיצוני, ופירוקה הוא הצעד הראשון בדרך להתמודדות עם תופעות אלה.
בהיעדר שינוי מגמה, הדבר עלול לאלץ את ישראל להתייחס לאירופה יותר ויותר כאל איום מאשר כאל שותפה. אירופה עלולה להיחשב כמרחב ערבי עוין, ונסיעה לשם עלולה להיחשב בדרגת סיכון דומה לנסיעה למדינות ערב. ישראלים, שעד כה הסתפקו ברשימת הוראות כמו הימנעות מלדבר עברית במרחב הציבורי או לענוד שרשרת עם מגן דוד, ייאלצו אף לחשב מחדש את צעדיהם וייתכן שיימנעו מנסיעה לגרמניה בדומה להימנעותם מנסיעה למצרים. אפשר רק לדמיין בתרחיש קיצון את ההשתלטות של גורמים אלה על מוקדי הכוח, ואת ההשלכות המדיניות והביטחוניות שיהיו לישראל מצד היבשת הקרובה והעוצמתית שלה. מוטב שמדינות אירופה יתעוררו וידחו מתוכן את שינוי התרבות הזה, לפני שיהיה מאוחר מדי.
מאמר זה פורסם במקור בYnetnews
