לסרבנות יש מחיר

מגיל 19 פיקדתי על חיילים בצה”ל. זה התחיל בשלושה לוחמים, כעבור זמן קצר עבר ל-12 לוחמים ועוד שלושה כלי לחימה משוכללים, עשור לאחר מכן עלה ל-400 חיילים ומפקדים, ובשיא הקריירה, הגיע לאלפים רבים ומאות כלים משוריינים. רוב חיי הייתי קצין בצה”ל. למדתי היטב את הארגון הזה, שמושתת על לכידות עממית ועל מוטיבציה לגיוס, על אמונה בצדקת הדרך, ובעיקר על מנהיגות, שבראשה עמידה במשימה, לאחריה הדין והחשבון לפקודים, ואחריות כלפי המפקדים שמעל – במרחב הזה סובבת אחריות של כל מפקד וקצין בצה”ל.

צה”ל הוא שונה מצבאות אחרים בעולם – לא זאת בלבד שהוא מהבודדים שנשען על מודל “צבא העם”, בתוך עצמו פנימה הוא צבא מאוד פתוח יחסית – בגובה העיניים. המפקדים קרובים בגיל לפקודיהם, ולרוב לא מגיעים מאליטה זו או אחרת, דבר שמאפשר שיח ולא רק פקודות. אך ככל צבא, המנגנון הוא קשוח; הוא נשען על היררכיה, פקודות ונהלים. שיקול הדעת של מפקדים הוא לא תחת השאלה אם לבצע, אלא בעיקר על השיטה – איך לבצע, וזהו גם מרחב היוזמה של המפקדים. המשימה לא נתונה לשיקול הדעת – הדרך להשיגה היא בידי המפקדים. ועוד מילה חשובה לשם הדיון: צה”ל הוא לא ארגון דמוקרטי, הגם שהוא צבא של מדינה דמוקרטית – הוא גם ארגון טוטאלי.

בחינת המצב בימים אלה, שבהם קצינים במילואים בחרו להשתמש בתפקידם הצבאי ובמעמדם כדי להרים מנוף של כוח מול הממשלה, מחייבת דיון מעמיק בכדי להבין מהו המעשה הזה, ואיך נדרש להתמודד עימו.

מערך המילואים מהווה 70 אחוזים מהיקף הכוח של צה”ל – הוא למעשה המסה של צבא העם. המצב בישראל בעשורים האחרונים הוביל לכך שאחוז מועט מקרב האוכלוסייה שותף למשימה לאומית זו. אל תטעו – ממשלות ישראל תרמו לכך בצמצום סדר הכוחות, בעיקר היבשתי, ומנגד ההישענות ההולכת וגוברת על טכנולוגיה ואש רובה מן האוויר. לתפיסה הזו היו לא מעט התנגדויות, אך הקִדמה הטכנולוגית והרגישות לנפגעים נוכח תמרון יבשתי הובילו לתפיסת פעולה ולמבנה כוח מהסוג שבו למערכים טכנולוגיים יש הרבה השפעה בתוך הצבא.

בימים אלו אנו שומעים על מרד של ממש מצד מפקדים באותם מערכים, רבים מהם “מתנדבים”, שבוחרים להפסיק את שירותם בצה”ל נוכח החקיקה של הממשלה הנוכחית. הטענה של אותם קצינים מוחים הינה שהחקיקה תוביל לדיקטטורה במדינת ישראל, וכי זה אינו החוזה שעל בסיסו הם בחרו להתנדב.

ממחקר שאני מקיים בשנים האחרונות אני מוצא שהשיח החברתי בצה”ל התעצם מאוד בדור האחרון, בעיקר מאז שנות ה-90. עד אותה תקופה מניעי הגיוס של ההמונים היו בעיקר שותפות בהגנה על ביטחון המדינה. בדור האחרון נכנס עוד משתנה למשוואה הזו, והוא השפעה חברתית, יצירת איזונים חברתיים, וכך שילוב של מגדר או מגזרים במשימה הצבאית כחלק מתהליכים חברתיים. לקצין בצה”ל של היום יש תפיסה פיקודית-צבאית לצד תפיסה מנהיגותית-חברתית. ולדבר הזה, שיש בו כרגיל יתרונות בצד חסרונות, יש בעיקר השפעה, ובמצבים מסוימים גם טעויות מבניות בתפיסה.

לא אכנס במאמר זה למהות החקיקה של הממשלה והכנסת. הגם שיש לי הסתיגויות אני מקבל על עצמי שכנסת ישראל נבחרה באופן דמוקרטי, שאיזונים בין מערכות שלטוניות הם סוגיה דינמית המשתנה מעת לעת, ושמעבר לכל אלו יש לי אמות מידה להבדיל ולהתבונן בקשת האפשרויות שבין ליברליזם ובין דיקטטורה, ואכן המנעד הוא רחב, לעיתים רחב מאוד. באמות המידה שלי החקיקה של כנסת נבחרת אינו מוביל לדיקטטורה, או לשלטון טוטליטרי; אפילו רחוק מכך, וזו נקודת המוצא שלי בדיון על מרד הקצינים ותופעת הסרבנות שלה אנו עדים.

אותם קצינים טוענים כי החוזה שבינם כקצינים ובין מדינתם מופר בשל החקיקה – זוהי אמירה בעייתית לכל הפחות: שום חוזה שעליו הם חתמו לא נוגע באף אחד מההיבטים האלה. בראייה צבאית, כל עוד לא הוטלה על מישהו משימה שאינה מוסרית בעליל, בסגנון ירי פושע חסר אבחנה, או פגיעה מכוונת בחפים מפשע, וכל עוד צה”ל נדרש לפעול מול אויב – אין שום סיבה לסרבנות, ובטח לא של קצינים שמובילים את הצבא.

עוד אומרים אותם סרבנים, כי הממשלה הפכה להיות איום יותר מסוכן מחלק מאויבינו. כן, ממש כך. הטענה הזו היא לא פחות ממופרכת, והיא מעידה על אובדן שיקול הדעת הבסיסי – לא זכור לי שממשלת ישראל מפעילה כוח מכוון לפגיעה באזרחיה. הדיון על זכויות וחובות בישראל הוא דיון ערני מאוד, אפילו תוסס, אבל הוא לא מתקרב למרחב הזה. אני תוהה כיצד הגיעו קצינים לנקודה שממשלה וכנסת נבחרות הפכו להיות אויב, כי בעצם לשם אותם מורדים מכוונים. ההתפלספות הזהירה, שיש המכנים אותה “פלרטוט”, נזהרת לומר את המילים, אך זו לחלוטין התפיסה. וכאמור, היא מופרכת לחלוטין.

כאשר השיח מגיע לצד הפרקטי, יאמרו אותם מורדים שהם התנדבו מרצונם החופשי, ומשכך, הם יכולים להסיר את התנדבותם לפי בחירה. זוהי טענה חסרת בסיס וחסרת אחריות. כמתנדב, אני יכול להעיד שמרגע שחתמתי – אני מחויב. סביר להניח שלא יכריחו אותי, אך במצבים שבהם יקראו לי – אני מחויב. ואגב, לא כתוב בהצהרת ההתנדבות מהם התנאים – שהרי ברור שמהות ההתנדבות היא התייצבות ללא תנאי.

בואו רגע ניכנס למשרדו של מפקד טייסת בצה”ל. יש לו טבלה ובה 22 מטוסים – מול כל מטוס יש שם או שני שמות של טייסים המצויים בשיבוץ הקרבי. חלקם מתנדבים שהתחייבו. הוא צריך להחליט ברגע מסוים ללחוץ על “הכפתור האדום” ולהזניקם מהבית – ועכשיו, מה עובר בראשו? מה עובר בראשו של הטייס שמוביל המבנה שלו כתוב בטבלה, אך הוא חתום על מכתב הסרת התנדבות במידה שתעבור החקיקה? מי מוביל את המבנה? מי מפקד עליו מחר בבוקר או בתקיפה של הלילה?

המחזה הסוריאליסטי הזה הולך ונבנה על ידי אותם קצינים מורדים המייצרים נזק בשלוש רמות: להיקף הפעולה האפשרי במידה שהם לא בשיבוץ הקרבי, לרוח הלחימה של פקודיהם, וליכולת המבצעית הכוללת של אותה טייסת. לאורך זמן הדינמיקה הזו היא הרסנית – היררכיה פיקודית ללא אמון היא כאוס, היא כלום ושום דבר – משענת קנה רצוץ – לשם כל זה מוביל.

ממחקר שקיימתי בשיא מחאת מרץ 2023 מצאתי כי 35 אחוזים ויותר מקרב הציבור תומכים בתופעה הזו. כשבדקתי את הגורם המשפיע מצאתי שעיקר התומכים הם אנשים שבאופן בסיסי מרוחקים מתפיסה לאומית, ומצויים במרחב שלא מעוניין בשום סממן דתי. עניין מדינת הלאום לא מדבר אליהם, הם ליברליסטים טהורים. מותר להם – זו דמוקרטיה. אבל יש בעיה.

אותם ליברליסטים לא מבינים ככל הנראה מהי משמעות הנזק שבמובנים רבים עשוי להיות בלתי הפיך עבור צה”ל ועבור מצבה האסטרטגי של מדינת ישראל, בתקופה מאוד מאתגרת. יש כאן כשל עמוק של חוסר הבנה, שמוביל לתמיכה עיוורת בטעות הרת גורל.

הבשורה הטובה היא שיותר מ-55 אחוזים לא מצויים במקום הזה, ואני מוציא מהמשוואה אוכלוסיות שאינן מתגייסות לצה”ל. רוב מקרב האוכלוסיה הישראלית המשרתת בצה”ל אינו תומך בתופעה הזו, הוא אפילו מתנגד אליה נחרצות. הרוב הזה עד כה פחות נשמע – אך זהו המצב.

הימים הקרובים הם גורליים למדינת ישראל ולצה”ל, והשאלה היא אם קבוצת קצינים מורדים, סרבנים, תשתמש בכוחה המעמדי-צבאי כדי לעצור חקיקה שאינה מובילה בשום מצב לשינוי המשטר בישראל. זו לא פרשנות שלי – זוהי עובדה. האם מאבק פוליטי הנשען על אליטה צבאית הוא משהו שאפשר להגדירו “דמוקרטי”?

התשובה שלי, ושל רוב מוחלט מקרב הציבור המשרת בצבא הינה – “בהחלט לא!”

את זה הצד הליברלי חייב להבין במלא ההיקף, ולבצע תפנית מהירה מהמגמה ההרסנית שהוא מוביל. הוא חייב להבין שמעשיו מובילים לכך, שהוא נפרע מכל מחויבות, מקטב את החברה באופן חסר תקדים, ומסמן את עצמו כבית לורדים – קבוצת קצינים אליטיסטית שמשתמשת בכוחה כדי למנוע מהריבון את הסמכות שלו.

ביום שאחרי, ואולי כבר מחר בבוקר, מתחייב דיון עמוק בתוך צה”ל – המראות שבהם אנו חוזים מצביעים על “בִּרבּור” קשה בניווט. לא ייתכן שקצינים כל כך בכירים, בוגרי מרכזי הערכה ועוד מיונים אין סוף, הופכים לאליטה מורדת. משהו במנגנון הזה מחייב טיפול שורש, ומהר. ראוי גם שאותם קצינים יורחקו לאלתר מצה”ל, לפחות בשלב הזה – להתנהגותם חסרת האחריות חייב להיות מחיר.

ועוד מילה לגבי הטכנולוגיה והמערכים התומכים: אין ספק שחשיבותם והשפעתם משמעותיות – אך צה”ל הוא הרבה יותר מכל אלה (שאגב, גם בתוכם פנימה יש רבים שיתייצבו ברגע האמת ללא דילמה). ומכאן, מסר לחברה הישראלית ומסר לאויבים שלנו: אל תטעו, שום דבר מאלה לא ימנע מצה”ל להתמודד עם האתגרים המבצעיים שלפנינו – זה אולי יהיה קשה יותר ונשלם מחיר כואב, אבל יכולת ההכרעה שלנו נשענת על שדרה חזקה ומחויבת, והיא עודנה כאן, ולא תלך לשום מקום.

הכותב הינו מפקד חטיבת שריון לשעבר, כיום איש מחקר בתחום ביטחון וחברה.