עשרות חטופים, למעלה מ-120 נרצחים – חלקם בבתיהם או בלולי תרנגולות – כשחלק מהגופות הושחתו ונשרפו, מעשי אונס ואלימות אכזריים, ואלפים שנמלטו מביתם כדי להציל את חייהם. אלה כמה מהפשעים שביצעו כוחות המשטר הג'יהאדיסטי העולה בסוריה נגד דרוזים בעיירות שבקרבת דמשק, בסוף חודש אפריל ובתחילת מאי השנה. קשה להישאר אדישים אל מול המראות הקשים הללו, שמעלים בזיכרון רבים מאיתנו את זוועות השבעה באוקטובר.
כבר באחד במרץ הנחו ראש הממשלה ושר הביטחון את צה"ל להיערך להגנה על העיר הדרוזית ג'ראמנה הסמוכה לדמשק בירת סוריה, שהותקפה על ידי המשטר הסורי. בתגובה לטבח הנוכחי, צה"ל אכן תקף מטרות סוריות ופינה פצועים דרוזים לטיפול בישראל.
השאלה הגדולה היא למה? למה ישראל צריכה להיות מעורבת בענייניה הפנימיים של מדינה עוינת, ועוד בשעה שהיא עצמה נתונה במערכה קשה ומתמשכת בכמה חזיתות?
ההתערבות הזאת היא קריטית למדינת ישראל. ההיחלצות של ישראל להגנת הדרוזים בסוריה אינה רק אקט הומניטרי. יותר מכל דבר אחר – היא אינטרס ביטחוני ואסטרטגי חיוני של ישראל עצמה. אף ישראלי לא יהיה מוכן להסתכן בזליגה של טרור רצחני נוסח השבעה באוקטובר ליישובי הצפון.
להרחיק את מדינת הטרור מגבולנו
אחד הלקחים העיקריים של השבעה באוקטובר הוא שמדינת טרור המתבססת בסמוך לגבולותינו עתידה להפוך לאיום ישיר על ביטחון אזרחי ישראל.
המשטר החדש בסוריה, בראשותו של אחמד א-שרע – או בשמו המוכר יותר, אבו מוחמד אל-ג'ולאני – אינו רק אכזר ואלים; מדובר בשלוחה מובהקת של האידיאולוגיה הקיצונית של הג'יהאד הסלפי, זו של דאעש ואל-קאעידה, שאומנם עטתה על עצמה חזות מדינית מרוככת, חליפה ועניבה, בניסיון לטשטש את מטרותיה, אך נותרה בבסיסה גוף טרור חמוש ורצחני.
כוחותיו של אל-ג'ולאני כבר שולטים כיום ברוב צפון-מערב סוריה. אם לא תיבלם מגמת ההתפשטות שלהם דרומה, אל המרחב שבין דמשק לגבול ישראל-סוריה, נמצא את עצמנו מול ישות אסלאמיסטית קיצונית נוספת, חמושה, מאורגנת ומסוכנת, ממש על הגבול.
גם העובדה שהשלטון העולה בסוריה זוכה לתמיכה ולחיפוי מטורקיה – שפועלת בשנים האחרונות לחיזוק השפעתה ואחיזתה במזרח התיכון, לאור חזונה להקים את האימפריה העות'מאנית מחדש – צריכה להדליק נורה אדומה בירושלים. ישראל חייבת למנוע התממשות של תרחיש שבו טורקיה תפרוס את חסותה על שלטון ג'יהאדיסטי עוין בסוריה, שישמש זרוע צבאית שלה נגד ישראל, בדומה לאופן שבו איראן משתמשת בחיזבאללה בלבנון.
שיתוף פעולה מול סכנות הג'יהאד
זהו אינטרס ביטחוני מובהק של ישראל לבלום את המגמה הזו, שמאיימת לשנות את מאזן הכוחות לאורך גבולה עם סוריה, ולטפח ברית עם כוחות מקומיים, לסייע להם להחזיק בשטחם ובכך ליצור אזור חיץ שירחיק את השלטון הג'יהאדיסטי מגבולה.
מהלך כזה יאפשר לישראל להשפיע על המתרחש בזירה הסורית מבלי לשלם את המחיר הכרוך בכניסה קרקעית של צה"ל לשטח סוריה. הוא יישען על סיוע לוגיסטי ומטרייה אווירית – סיוע ממוקד אך מצומצם יחסית, שלא צפוי להוביל לעימות ישיר בינה לבין המשטר החדש בסוריה. מובן שהמעורבות הצבאית הישראלית תלויה במידה רבה בכך שהדרוזים ישתמשו בסיוע הזה באופן מושכל, ושהם מצידם יספקו לישראל מודיעין מגוון, נרחב ובעל ערך משמעותי.
נכון להיום, זוהי הדרך האפקטיבית ביותר לבלום את ההתפשטות של אל-ג'ולאני, ובאמצעותו של טורקיה, לכיוון ישראל, ללא סיכון מיותר לכוחותינו.
מ"וילה בג'ונגל" למעצמה אזורית
התקיפה האווירית הישראלית נגד כוחות קרקע סוריים שפגעו בדרוזים, והתקיפה לאחר מכן בסמוך לארמון הנשיאות בדמשק, היו אזהרה ברורה למשטר החדש בסוריה, ואות לכך שצה"ל יגבה במעשים את הבהרתם של ראש הממשלה ושר הביטחון, שישראל לא תעמוד מנגד אם הפגיעה בדרוזים תימשך.
לתקיפות הישראליות בסוריה יש משמעות רחבה יותר. ישראל מבינה שהיא אינה יכולה עוד להתנהל לפי מודל ה"וילה בג'ונגל", שמשמעותו הסתגרות פסיבית שלה בד' אמותיה, תוך התעלמות מתהליכים חיצוניים שעלולים לסכן אותה באופן ישיר או לערער את יציבותה בטווח הארוך.
הגישה הזו, כפי שהוכח בשבעה באוקטובר באופן הנורא ביותר, נכשלה. במקומה, על ישראל למנף את כוחה כמעצמה אזורית ולנקוט אסטרטגיה של יוזמה, השפעה והבטחת עוצמתה במרחב המזרח-תיכוני, בין השאר באמצעות יצירת בריתות עם גורמים שיש לה איתם אינטרסים משותפים.
ברית כזו חייבת להיות דו-צדדית. על הדרוזים בסוריה להוכיח שהם מחויבים לשיתוף הפעולה עם ישראל ולקידום האינטרסים שלה. לצד זאת, חשוב שישראל תנהג כמעצמה אזורית שאפשר לסמוך עליה שתשמר בריתות, ולא תחזור על הטעות שנעשתה בנסיגה מלבנון, כשאנשי צד"ל שנלחמו לצידה נותרו לעמוד לבדם מול חיזבאללה.
ברית דמים עם הדרוזים בישראל
לצורך הביטחוני הזה מצטרפת חובה מוסרית עמוקה של מדינת ישראל לעדה הדרוזית בתוכה. הדרוזים נלחמו לצד העם היהודי בכל מלחמות ישראל ומהווים חלק חשוב ובלתי נפרד מהחברה הישראלית. קשה לתאר את הכאב שחשים בני העדה הדרוזית לנוכח הטיהור האתני שמבצעים הג'יהאדיסטים בבני עמם שהם במקרים רבים גם בני משפחתם.
בעקבות הטבח האחרון, מאות דרוזים בישראל הפגינו וקראו למדינה להגן על אחיהם הנרדפים בסוריה. ברית הדמים של מדינת ישראל עם העדה הדרוזית, שבחרה לקשור את גורלה בגורל העם היהודי עוד לפני מלחמת העצמאות, מחייבת אותה לעשות כמידת יכולתה כדי להיענות לקריאתם.
סערת הרוחות בציבור הדרוזי בישראל מבטאת לא רק זעזוע מהמאורעות האחרונים, אלא גם סימני שחיקה באמון של חלקם במדינה. אחד הגורמים לכך הוא השיח המקוטב פוליטית סביב "חוק הלאום" – גם אם הביקורת עליו אינה בהכרח מוצדקת, היא נובעת מתחושת פגיעה וכאב אמיתי, ובפועל נתפס החוק על ידי חלק מהדרוזים כפגיעה בהם. על רקע זה, חשוב מתמיד שמדינת ישראל תדע להעמיק ולחזק את בריתה עם העדה הדרוזית, בכך שתוכיח כי היא עומדת לצידה בשעת מבחן.
התלכדות של צרכים, ערכים ואינטרסים
שאלת התמיכה של ישראל בדרוזים בסוריה היא צומת שבו מתלכדים באופן נדיר אינטרס ביטחוני ואסטרטגי, מחויבות מוסרית וצורך חברתי.
ביטחון ישראל מחייב אותה למנוע את הקמתה של מדינת טרור נוספת מעבר לגדר, ואילו אחריותה כלפי אזרחיה הדרוזים מחייבת אותה שלא להחריש לנוכח הטבח בבני עמם.
לאחרונה נפגשתי עם ראש העדה הדרוזית בישראל, השייח מוואפק טריף, ושמעתי מפיו את הסיפורים הקשים ואת הכאב שהציבור הדרוזי חש. כמי שעומד בראש תנועה שבין חבריה ובכיריה נמנים רבים מבני העדה הדרוזית בישראל, אני רואה חובה מוסרית עמוקה להמשיך ולפעול כדי לשמור על ביטחונם של אחיהם בסוריה. תנועת הביטחוניסטים תמשיך לעמוד בחזית העשייה הציבורית והמדינית בנושא כדי לוודא שישראל לא תעמוד מנגד, ותשכיל להפעיל את כוחה במקומות שבהם הערכים, האינטרסים והבריתות שלה נפגשים.