ישיבתה ה-19 של מועצת המדינה הזמנית, שהתקיימה בי”ט באלול התש”ח (23 בספטמבר 1948), נפתחה בהודעת ראש הממשלה דוד בן-גוריון בעקבות רצח שליחי האו”ם למזרח התיכון, הרוזן פולקה ברנדוט ואנדריי סארו, בידי יהודים בירושלים, ביום שישי (17 בספטמבר) שקדם לישיבה.

בן-גוריון גינה את הרצח במילים ברורות ולא הותיר ספק בדבר חומרתו, על אף שהיו בקרב מנהיגי הציבור בזמנו מי שמצאו כביכול צידוק למעשה, באומרו: “רצח זה מתועב ומחריד שבעתיים באשר הוא מכוון נגד המוסד האנושי העליון של זמננו – ארגון האומות המאוחדות; באשר הוא מתלבש באיצטלא של פטריוטיזם כביכול, שאינו אלא מזויף, מטמא ומקצה מחמת מיאוס; באשר הוא מתנקש למעשה בכבודה ובעצמאותה של מדינת ישראל הצעירה והנאבקת עדיין על קיומה; באשר הוא מחלל את כבוד ישראל ברבים ומכתים בדם נקיים את ירושלים עיר קודשנו”.

החשד לרצח ברנדוט ועוזרו נפל על לוחמי מחתרת הלח”י שכשעה לפני הרצח, בשעה ארבע אחר הצוהריים ביום שישי, קיבלו הודעה ממנהיגיהם כי הארגון מתפרק. בדבריו התייחס בן-גוריון לחשדות באנשי לח”י והעביר מסר למשרתים בצה”ל: “לפי הבירורים שנעשו מייד, אפשר היה להסיק מסקנה שהמפקדים והחיילים יוצאי לח”י לא ידעו כלום על הפשע הזה, ולאחר שנודע להם הדבר, הסתייגו ממנו בכנות ולחלוטין. ויש להניח כי הם ימשיכו להתנהג בלויאליות כלפי המדינה ויקיימו את שבועת האמונים אשר נשבעו כחיילי צבא ההגנה לישראל…”.

בהמשך דבריו מזכיר ראש הממשלה את “ועדת השבעה” שמונתה על ידי מועצת המדינה זמן קצר לאחר הקמתה “כדי לחסל את הפרישה הצבאית ולהבטיח צבא אחיד, מרות אחידה וחוק אחד במדינה”. כל חברי הוועדה, אלו שהאמינו כי המשימה תעלה בידם בכוח ההסבר והשכנוע וגם אלו שלא האמינו בדרך זו בהכרח, “רצו להימנע עד כמה שאפשר מסכסוך דמים פנימי, בעוד אנו עומדים במערכת חיים ומוות עם אויבים חיצוניים”.

בן-גוריון מסביר כי ניסיונות ההסברה כשלו תחילה, שעה שארגון האצ”ל והלח”י היו מוכנים לקבל את מרות המושל הצבאי בירושלים בתנאיהם: שהשירות יבוצע בירושלים בלבד, הישארות כחטיבות מיוחדות של האצ”ל, והבטחת חופש פעולה בירושלים במקרה שיחול שינוי בסטטוס הממלכתי של העיר. על התניות אלו אמר בן-גוריון בהיותו ראש ממשלה ושר ביטחון: “מובן שהממשלה לא יכלה לקבל תנאים אלה שפירושם אישור רשמי לפרישה צבאית בתנאים מסוימים וסידור קנוניה פוליטית מוסתרת או מוסווית עם צבא הפורשים – ז”א חיבול במעמדה הבינלאומי והריבוני של המדינה”. על כן הוצב אולטימטום לאצ”ל, שבחר לנהוג בדרך אחראית, פורק והשתלב באופן מוחלט בצה”ל. בן-גוריון מציין כי מיזוג האצ”ל בצה”ל נעשה “ועד כמה שידוע בשעה זו – מעטים המשתמטים מלהתייצב. ברור שננהג כלפי משתמטים אלה בחומרת הדין, אבל רק על חטא השתמטותם”.

בסיום דבריו בפני המליאה מבטיח ראש הממשלה למועצת המדינה הזמנית ולאומה כולה ש”מנוי וגמור עם הממשלה הזמנית, לא לסבול מכאן ולהבא בשום צורה ואופן שום פרישה, או ארגון בלתי חוקי, ולדכא בחוזק יד כל ניסיון לטרור…”, ומסיים בפנייה לכל אזרחי ישראל: “אני מקווה, שכל אזרחי המדינה בלי הבדל מפלגה והשקפה פוליטית, ייתנו את עזרתם לממשלה במאמציה אלה”.

לקחים והמלצות מאז ועד היום

הרוזן ברנדוט הגיש לאו”ם את תוכניתו לפתרון הסכסוך הערבי-יהודי על ארץ ישראל יום לפני הירצחו. שלושה ימים אחרי הרצח פורסמה הצעתו, שנדחתה על ידי ממשלת ישראל הצעירה. כעבור חודשים ספורים, בתחילת 1949, נחתמו הסכמי שביתת הנשק באי רודוס, אך המחיר הפוליטי-מדיני והתדמיתי ששילמה מדינת ישראל בגין הרצח הפוליטי הראשון בשטחה, בפרק הזמן הקצר מאז הוכרזה עצמאותה, היה משמעותי. הדבר חייב את הממשלה והעומד בראשה לתגובה מיידית ולפעולות נחרצות בשטח בכדי שלא לתת יד לאנרכיה ולפגיעה במעמדה ובשמה של מדינת ישראל.

גם בימים אלו שבהם הטרור מכה באזרחים והדם רותח, חשוב לשמר את בלעדיותם של כוחות הביטחון לפעול, להילחם ולנצח. לקיחת החוק לידיים עלולה להידרדר לפגיעה חמורה בחפים מפשע ולחילול כבודה של מדינת ישראל שכולנו חפצים ביקרה.

חיילי צה”ל נשבעים אמונים לצה”ל בנוסח קצר וברור כדלהלן: “הינני נשבע(ת) ומתחייב(ת) בהן צדקי לשמור אמונים למדינת ישראל, לחוקיה ולשלטונותיה המוסמכים, לקבל על עצמי ללא תנאי וללא סייג עול משמעתו של צבא ההגנה לישראל, לציית לכל הפקודות וההוראות הניתנות על ידי המפקדים המוסמכים ולהקדיש כל כוחותיי ואף להקריב את חיי להגנת המולדת ולחירות ישראל”.

למען הסר ספק, השבועה תקפה לכל חייל בצה”ל מטירון ועד הרמטכ”ל, בכל יחידות צה”ל בסדיר ובמילואים. ההתחייבות הינה לשמור אמונים למדינת ישראל, לחוקיה ולשלטונותיה המוסמכים ולא למפלגה, תנועה או מנהיגים מגלומניים וחסרי אחריות הקוראים למרי ולסרבנות.

ההתחייבות הינה לציית לפקודות ולהוראות הניתנות על ידי המפקדים המוסמכים, ולא אלו שאינם עוד לובשי מדים וחוצים אחרי שחרורם קווים אדומים. ההתחייבות הינה להגנת המולדת ולחירות ישראל כפשוטם, ללא מניפולציות, דמגוגיות ותירוצים שאינם מן העניין.

במדינת ישראל ישנם גופים האחראים על הביטחון, והמנדט לשימוש בכוח מצוי ברשותם הבלעדית ובכפוף למדיניות הממשלה ולהוראות החוק. הנוטל את החוק לידיו מערער על הסמכות, ועלול לפגוע בביטחון המדינה ולקרוע את היסודות שעליהם נשענת החברה ומדינת ישראל כולה.

ממשלת ישראל לא יכולה ואסור שתקבל שום תנאי מהמשרתים בצה”ל, בסדיר או במילואים, שפירושו המעשי הינו פרישה מהצבא אם לא ימלאו אחר מבוקשם בסוגיות פוליטיות אלו ואחרות. תנאים פוליטיים, המוצבים בשם אנשי מילואים מיחידות שונות, שיתקבלו בעקבות איומים בפרישה, סרבנות ואי מילוי פקודה, מהווים חבלה ממשית וחמורה באבני היסוד שעליהן מושתתים המדינה ובוודאי הצבא.

צה”ל חייב להישאר מעל לכל מחלוקת פוליטית ואסור שיהווה כלי משחק או שרת בידי מנהיגים חסרי אחריות או אזרחים העושים דין לעצמם, תוך ניצול ציני ופסול של תפקידם הצבאי, יחידותיהם ושאר הסממנים הצבאיים הנלווים להם.

ההסתה והקריאות למרי, סרבנות ואי ציות הנשמעות בשם “יוצאי יחידות” אלו ואחרות, שהתאגדו באצטלה של פטריוטיות ודאגה כנה לדמוקרטיה, הינן מבישות ודורשות את מיצוי כל חומרת הדין עם המסיתים ותומכיהם, מוקדם ככל האפשר.

על עם ישראל להימנע מהגעה אל סיפו של סכסוך דמים פנימי, בעוד אנו עדיין עומדים במערכת חיים ומוות עם אויבים חיצוניים מקרוב ומרחוק. השאירו את צה”ל חזק, מלוכד ומנצח!

דברים לסיום ולסיכום

דבריו של ראש הממשלה הראשון, דוד בן-גוריון, תקפים גם כיום. על כן, ראוי להזכירם למען החזרה לפרופורציה של העם אשר בציון.

כיצד הייתה נראית מדינת ישראל אילו המחתרות לא היו מפורקות וההתייצבות לצה״ל הייתה לפי שייכות ארגונית-מפלגתית? האם אחינו המתיישבים היו מפונים מבתיהם בנווה דקלים, גני טל, כפר דרום, גנים, כדים ושאנור, לגישת “המוחים העכשוויים”? כיצד היו מתעצבים צה”ל בפרט ומדינת ישראל ככלל, אילו לא צה״ל היה מבצע את פעולות הגמול בפדאיונים בשנות החמישים, אלא היו עושים זאת אזרחים?

רבות דובר לאחרונה על אירועים בקנה מידה היסטורי שחוותה מדינת ישראל בעברה, שבהם המחלוקות הפוליטיות והחברתיות היו קשות מנשוא, כאלו שאיימו לפרק את אחדות העם ולערער את יסודותיה הדמוקרטיים של מדינת ישראל הצעירה, כגון ההינתקות ופינוי כל ההתיישבות היהודית מגוש קטיף וצפון השומרון ב-2005, רצח ראש הממשלה יצחק רבין ז״ל בידי בן בליעל יהודי ב-1995, פינוי ההתיישבות בסיני ב-1981 ועד פרשת הספינה אלטלנה, רצח הרוזן פולקה ברנדוט בירושלים ופירוק המחתרות בשנת 1948, כמתואר.

אתגרים מורכבים ומחלוקות משמעותיות מעין אלו ניצבו בפני ההנהגה והחברה בישראל לאורך השנים, אך לא ריפו בהכרח את ידי ההנהגה הנבחרת שנדרשה להכרעות הקשות מחד גיסא, או הסיתה מאידך גיסא את הנהגת האופוזיציה לקריאה ולתמיכה בפעולות הנוגדות את החוק באופן בוטה ומסוכן באופן מובהק. להנהגת המדינה הדמוקרטית מראשית הקמתה היה ברור כי תהא המחלוקת אשר תהא – אין לנו ארץ אחרת, אין עם אחר ומדינת ישראל חייבת להתגבר על כל אתגר מבית ומחוץ, בכדי להוות בית בטוח לעם היהודי לדורי דורות. החלופה תמיד ניצבה מול עיני המנהיגים האחראיים – להיות או לחדול.

מדינת ישראל היא הבית הלאומי היחידי של העם היהודי בעולם, משאת נפשם של אבות אבותינו ששרדו את הגלות על כל זוועותיה, את השואה, פרעות הפרהוד ביהודי עיראק וביתר מדינות ערב והפוגרומים הרבים במזרח אירופה, שאין להשוותם כלל לקורה בעת הזו בארצנו.

בהיסטוריה הקצרה בת ה-75 שנה של מדינת ישראל הצעירה שזורים לא מעט אירועים מורכבים, ממחלוקות פנימיות קשות ועד מלחמות חיצוניות מרות וכואבות, שליוו את היישוב היהודי והנהגתו מראשית ההתחדשות הציונית בארץ ישראל ועד ימינו אנו. אירועים אלו ואחרים עיצבו וגיבשו, כל אחד בדרכו, עם תג מחיר כואב לא אחת בצידו, את אופייה של החברה הנבנית, המתחדשת והמתגבשת במדינה היהודית והדמוקרטית היחידה בעולם, זו שקמה מתוך כאב וחורבן בזכות ומתוקף ציווי תנ”כי והיסטורי, שעודנה נדרשת להתמודד עם אתגרים ומחלוקות מחוץ, אך גם מבית, בתקווה שתפנים אחת ולתמיד את לקחי חורבן הבית הראשון והשני – די לשנאת החינם!

ההנהגה והציבור בישראל נדרשים עתה להרים את הראש ולהכניס את הכול לפרופורציה – יש לנו מדינה לפתח ואתגרים רבים להתמודד איתם מצד אלו המאיימים לכלותינו, פשוטו כמשמעו. עברנו את פרעה – נעבור גם את זה כשאנו חזקים ומאוחדים.

הכתוב במאמר הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה