לא פשוט לקצין בכיר כמוני לומר את הדברים, אבל ברור לי (ולא רק לי) שהגיע הזמן שמובילי המערכה יפנו את מקומם, יצדיעו לדגל, ויעבירו לאחרים את האחריות.
יש לא מעט סיבות לכישלון הצבאי החמור ביותר שידעה ישראל ב-7 באוקטובר, ונכון שיש לא מעט לחקור ולשאול, ואת כל הדרגים, אך מול דרג אחד אין סיבה עוד לחכות, והוא הדרג שמפקד על צה”ל בשנה האחרונה – כל מי שמבין לעומק טקטיקה ומערכה מבין גם שמה שחמאס עשה לישראל נובע מכישלון חמור ביותר ברמת הניתוח הצבאי, קבלת ההחלטות והמימוש. זו תקלה לשמה, שבגינה חיי רבים נלקחו, וגם רמת האמון ביכולת של צה”ל להגן על אזרחי ישראל ספגה חבטה קשה ביותר.
כל מפקד צבאי יודע היטב שבזירת הקרב אינך מביט לעבר הפוליטיקאים, ואינך עוסק בדבר זולת ביצוע המשימה המבצעית שמוטלת על כתפיך – זה ורק זה צריך לעמוד אל מול עיניך. גם בדרך שאתה חושב ופועל, את הדין והחשבון אתה נותן קודם כול על העמידה במשימה, לאחר מכן אל מול כפיפיך, ורק בסוף אתה מסתכל למעלה.
לא אכנס לשאלות המתקפה של צה”ל מאז הכישלון, ואם היא מדשדשת, אלא לדבר אחד ברור, ממוקד ומוגדר – הכישלון החמור בתולדות המדינה הוא לפני הכול כישלון צבאי, של מערכת אשר נדרשת לעמוד על המשמר יומם וליל, ובפרקטיקה הבסיסית נכשלה במשימתה. זאת, כאשר לפנות אותו בוקר הייתה הבנה בקרב בכירים שמשהו חמור עתיד להתרחש, ומול הדבר הזה לא התקבלה שום החלטה מהותית שיכולה לשנות את המצב, או לפחות לצמצם את רמת הסיכון; זאת, כאשר מדובר במרחב שבו אין זמן תגובה ריאלי, והאויב ערוך בפרקטיקה הכי בסיסית מרחק של מאות מטרים מדלתות האזרחים.
את התוצאה אפשר לראות בשתי תמונות שמייצגות בעיניי את הכול: הראשונה היא של לוחמים הנשלפים ממיטותיהם בתחתונים על גדר הגבול, והשנייה – של אזרחים נטבחים בתוך בתיהם. לא מוכנות, לא כוננות ולא ביטחון – צה”ל נכשל, מפקדו וכפיפיו נכשלו במשימה הקדושה ביותר שמוטלת קודם כול ולפני הכול על כתפיהם. קשה להסתכל בעיניהם של הלוחמים שהיו באותו בוקר בקו, ללא ידיעה כלשהי שמשהו חמור עתיד להתרחש עליהם בתוך דקות. לא הם, לא הרבש”צים, ולא אף אחד שנמצא פיזית בין האויב לבין האזרחים.
גם ברמת המוכנות לתרחיש רב-זירתי צה”ל לא היה במקום הדרוש – שיחות עומק יגלו לכם מול איזו מציאות עמדו המילואימניקים שהוזנקו לפיקוד הצפון, הטנקיסטים שחיפשו פתרונות לחוסרים מטרידים, ואנשים שרצו לחזית ונלחמו בידיהם כדי להציל חיי אדם. את זה שום מפקד לא יכול לסבול, ובטח לא מפקד הצבא שנדרש להכין את כוחותיו, ולהפעילם בעת הצורך – עניינית לא היה לנו לא זה ולא זה.
יש שאומרים שקרה לנו נס, ואולי זה נכון, שהמצב לא הגיע לכדי מתקפה קרקעית מכל הגבולות כולל מהפנים, אבל מי שבסופו של דבר הצליח להגיע ולהילחם הם לא אנשים שקשורים לרמטכ”ל ולפקודותיו או לאלופיו, אלא מילואימניקים ואנשי קבע שלא חיכו לשום פקודה ורצו קדימה. אחד מהם אמר לי בריאיון עומק אישי: “זה לא צה”ל שהציל אותנו, זה אנחנו והאכפתיות שלנו. הצבא לפעמים אפילו הפריע”. ואם תשאלו לעומק לוחמים במילואים, הם יאמרו לכם דברים דומים.
לא אכנס לעומק הביקורת כלפי המהלכים ההתקפיים כאמור, רק אומר שהופעת דובר צה”ל לאחרונה מייצגת את המצב הנוכחי; ניכר שדבריו מדברים בעד עצמם, ומשקצין, כל שכן קצין בכיר, מודה במה שהוא הודה – אין טעם להמשיך עוד דקה בתפקיד, ויש להעביר את האחריות במהרה.
צריך לומר ביושר – הם כולם אנשים טובים. אני מכיר אותם, הם באמת רצו טוב יותר, ניסו ועדיין מנסים ככל שהם יכולים להביא תוצאה אחרת – אבל זו לא השאלה. לא נכון שהם יובילו, ולא מקצועי שהם יובילו – הם כשלו באופן העומק ביותר, והם צריכים להצדיע ולפנות את המקום.
ערכית ומקצועית נכון שמה שעומד על הפרק יובל על ידי מצביאות צבאית אחרת, אשר אינה נגועה בכישלון החמור הזה.
הכתוב במאמר הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה
