המגעים בין ישראל ללבנון, בתיווכה של ארצות הברית, ממחישים את הקושי העיקרי הטמון בהגעה להסדר, בעידן שבו מדינה ריבונית לכאורה נשלטת הלכה למעשה בידי ארגון טרור תת-מדינתי. המגעים המתווכים על ידי ארה"ב אמורים להוביל להבנות שלפיהן יישמר השקט על הגבול בין ישראל ללבנון. אולם, במצב שבו לבנון נשלטת בפועל בידי ארגון טרור שטביעות אצבעותיו ניכרות במשא ומתן, ובהתחשב בתהליך ההסלמה אשר התרחש ביוזמתו, קשה להבין כיצד הסכם שכזה יוכל להחזיק מעמד, ולכמה זמן.
החלופות העומדות בפני ישראל בגבול לבנון מתחלקות לשתי אפשרויות: הסכם מקומי, שלא ישנה באופן מהותי את המצב הגיאו-אסטרטגי, או המשך המלחמה עד לחיסולו של חזבאללה כארגון טרור.
המציאות שאליה הגיעה ישראל לאחר שנה של לחימה ברצועת עזה, לצד לחימה במתווה הגנתי בגבול לבנון, הובילה אותה להישג מבצעי משמעותי מול ארגון הטרור בכל הנוגע לפגיעה בתשתיות, בשכבת הפיקוד העליונה, במאגרי הנשק ובלוחמים. ההישג הגדול ביותר הוא נטרול יכולתו המבצעית של ארגון חזבאללה לממש את התוכנית שעליה עמל במשך שנים, קרי פלישה קרקעית במטרה לכבוש את הגליל; חזבאללה איבד יכולת זו.
איראן שולטת בחזבאללה ובאופן עקיף בלבנון. בהנחה שלא צפוי שינוי באידיאולוגיית ה"מטרייה" של משטר האייתולות, אפשר להניח שאם ישראל תגיע להסכם מול לבנון, הוא יחזיק מעמד זמן קצר בלבד. אין ספק שהסכם כזה לא ימנע את התחזקותו של ארגון הטרור, המשמש פרוקסי מובהק של איראן בלבנון.
בצל דעת הקהל כיום, ישראל מתעקשת למנוע מחזבאללה לשקם את כוחו, ודורשת שלא יותר לו לחצות את הגבול הגיאוגרפי של נהר הליטני. זאת, על מנת למנוע אפשרות עתידית לכיבוש הגליל, וכדי להרחיק את יישובי הצפון מאיום טילי הנ"ט.
הסכם מוגבל או המשך לחימה – הברירות של ישראל
החלופה המועדפת מבחינת ישראל, אשר גם זוכה לקונצנזוס רחב בקרב אוכלוסייתה, היא אכיפת ההסכם על ידי צה"ל, באופן שימנע התבססות מחודשת של חזבאללה באזור שמדרום לליטני. דרישה זו טומנת בחובה פרדוקס; לבנון היא מדינה ריבונית המוגדרת כמדינת אויב. המשך פעולה של ישראל בשטחה תפר את ריבונותה, ולכך לבנון לא תסכים, קל וחומר איראן.
לפיכך, שתי החלופות האמיתיות הן הסכם מוגבל, או המשך הלחימה. הואיל ומובן כי ישראל לא תוכל לכפות שלטון צבאי של צה"ל על אדמת לבנון, ובהנחה כי איראן לא תקבל זאת בכל נסיבות שהן, הרי שישראל חייבת לדרוש כי הסכם ההסדרה יכלול שני ממדים קריטיים:
הראשון הוא חופש פעולה שימנע את בניית הכוח של חזבאללה, כולל נטרול נתיבי ההברחה. פעולה כזו דורשת גם כיסוי מודיעיני, וחובה על ישראל לדרוש זאת, אף אם המודיעין החזותי יועבר באמצעות פיקוד המרכז של צבא ארה"ב (סנטקום).
ברמה המבצעית, ישראל חייבת לדרוש את הקמתו של אזור חיץ שאליו לא תותר הכנסת נשק, בדיוק כפי שנקבע בהסכם הפרדת הכוחות שנחתם בין סוריה לישראל לאחר מלחמת יום הכיפורים (1974). השילוב בין אזור חיץ, לגיטימציה לפעול נגד צירי ההתעצמות הצבאית, והערכה מודיעינית מושכלת בגבול לבנון, אשר תתבסס גם על מודיעין איכותי – הוא הערובה הטובה ביותר שישראל יכולה לקבל, אם כי גם היא תהיה מוגבלת.
נוסף על כך נדרשת הבנה בקרב הקהילה הבינלאומית, שאי אפשר לתת אמון בהסכמים בין מדינה דמוקרטית לבין מדינה הנשלטת בידי מדינת-טרור דוגמת איראן. כל עוד איראן שואפת להתפשט במזרח התיכון, היא תמצא דרך לחזק את זרועותיה ההרסניות באזור, ובכלל זה בלבנון. לפיכך, סביר מאד להניח כי ההסדר בין ישראל ללבנון יהיה קצר טווח ויחזיק מעמד שנים ספורות בלבד, או עד אשר יתרחש שינוי מהותי באיראן – וכל עוד זו תמשיך באסטרטגיה הרדיקלית שלה, כל עמי האזור, ובייחוד ישראל, ימשיכו לסבול מכך.
על כן, הקהילה הבינלאומית – ועל אחת כמה וכמה, ישראל – חייבת לפעול באופן מיידי ליצירת שינוי אסטרטגי מול איראן. התנהלות שונה של הקהילה הבינלאומית תוכל להעניק ערובה מציאותית יותר להסכמים, במיוחד לאור האינטרס הברור שיש לציר הרוסי באגן הצפון-מזרחי של הים התיכון.
האם ישראל יכולה להרשות לעצמה להמתין לחילופי הממשל בארצות הברית?
בעיקרון, ישראל יכולה להשהות את המשא ומתן עם לבנון ולהמתין לממשל טראמפ, הנראה בבירור כפרו-ישראלי בהשוואה לממשל ביידן ובכלל. בה בעת, כדאי להיות מציאותיים; המתנה שכזו פירושה המשך הלחימה בלבנון במשך שנה אחת נוספת לפחות, כלומר: הגדלת הנטל על מערך המילואים של צה"ל והמשך חייהם של המפונים מגבול הצפון במתכונתם הנוכחית, קרי שנה נוספת מחוץ לבית, על כל ההשלכות העמוקות והבעייתיות הכרוכות בכך.
הלחימה, כפי שהיא מתנהלת בימים אלה, מתאפיינת בעיקר ב"אש מנגד", כלומר ירי של טילים ורקטות בשילוב שיגור כטב"מים, המסכנים את ביטחון העורף הישראלי מספר פעמים ביום. מצד שני, צה"ל ממשיך "לטהר" את השטח הלבנוני ומשמיד יכולות נוספות של חזבאללה. על פניו, נראה כי הזמן פועל לרעתו של חזבאללה בזירה הלבנונית – העורף הישראלי מפגין איתנות רבה יותר מכפי שסברו האיראנים, ועם כל יום שעובר חזבאללה מתקרב אל סף השבירה. ייתכן כי מנקודת מבט זו נוח לישראל "לשחק את המשחק" לפי הכללים הקיימים, ובכך להביא את איראן, חזבאללה ולבנון להסכם שיהיה טוב בהרבה עבור ישראל בעוד מספר חודשים, ודאי תחת חסותו של ממשל אמריקני אוהד. הגעה להסכם כאשר ארגון הטרור מובס היא אמינה יותר לאין ערוך מן ההסכם המוצע כעת.
מאמר זה פורסם במקור ב-ynetnews
הכתוב במאמר הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה
