כאשר החיילים שלנו נלחמים בעזה ותופסים עמדות על גבול לבנון, יש לנו, כקולות מובילים בקהילה הביטחונית הישראלית וכקצינים במילואים, אחריות מיוחדת. חובתנו העליונה, מעבר לקריאה נכונה של המפה ואבחון המגמות שמסביב לנו, היא לזהות מדוע המערכת לא הייתה מוכנה לשבעה באוקטובר, וכיצד השגת ניצחון מוחלט בעזה תשרת בצורה הטובה ביותר את האינטרסים הביטחוניים של ישראל – לא רק ברצועת עזה, אלא גם מול לבנון והאזור. אין דבר רחוק יותר מן המציאות מאשר לתאר את המושג “ניצחון מוחלט” כסיסמה ריקה מתוכן. לכן, הדבר הגרוע ביותר שאנו יכולים לעשות הוא פוליטיזציה של מה שרוב מכריע מקרב הישראלים רואים כדבר הכרחי לחלוטין.
בקהילה זו נשמעים קולות – ביניהם זה של אלוף גיורא איילנד, לו אני רוחש הערכה רבה – הקוראים לישראל לוותר על רעיונות אוויליים, דוגמת סיום העבודה ברצועת עזה, באמצעות הימנעות מהשתלטות על רפיח וציר פילדלפי. כך, הם אומרים, ישראל לא רק תסיים את המלחמה בעזה בהקדם האפשרי, אלא גם תימנע ממלחמה מיותרת בלבנון. איך הם יודעים? ובכן, הם מתבססים על הצהרות של מנהיגי העולם, ושל חסן נסראללה.
לוותר על רפיח זה לוותר על הכול
אחד הלקחים החשובים ביותר שלמדנו לאחר שבעה באוקטובר, שאותו תיארתי גם לפני שנה בספרי “לא נשוב אחור”, היה שישראל אינה יכולה להפקיד את ביטחונה בידיהם של אחרים. כמו כן, אל לה לעולם להיכנע ללחץ בלתי רלוונטי מצד גורמים אשר שאיפתם היחידה היא לקדם את האינטרסים שלהם עצמם על חשבון צורכי הביטחון החיוניים של ישראל.
בעת שצה”ל מתקדם בח’אן יונס ומתכונן לקראת השלב הקריטי במלחמה – הקרב על רפיח, איילנד ואחרים קוראים למעשה לוותר, לחזור לימים שלפני שבעה באוקטובר, ולרקוד לצלילי החליל של המגמות הבינלאומית העייפות מן המלחמה. אולם החזרה לאסטרטגיית הפיוס הכושלת היא בדיוק מה שיוביל אותנו לאסון השבעה באוקטובר הבא, ויגרום לנפילת חיילי צה”ל לשווא. ישראל יודעת כיצד להדוף את הלחץ הזה ולא לאפשר לו להנחות את השמירה על צורכי הביטחון החיוניים של ישראל.
כאשר בוחנים את הצהרותיו של הנשיא ביידן, ברור גם לו כי אין ברירה אלא לסיים את העבודה. ארה”ב עברה מאזהרה רשמית של ישראל מפני פעולה ברפיח להדגשה גרידא כי “אין להמשיך בפעולה צבאית ברפיח ללא תוכנית אמינה ובת-קיימא על מנת להבטיח את ביטחונם של האזרחים ברפיח ולסייע להם”. זוהי באופן בסיסי העמדה הישראלית. צה”ל כבר הציע תוכניות להקמת “ערי אוהלים” נרחבות מצפון לרפיח על מנת להבטיח מעבר בטוח ומקום מקלט לאזרחים.
ההצהרות של נסראללה: מילים לחוד ומציאות לחוד
הנימוק השני שעומק מאחורי הקריאות לוותר – זה שמניח שהפסקת הלחימה תמנע מלחמה בלבנון – הוא אפילו פחות הגיוני. אם לשפוט לפי הצהרותיו של רב המחבלים, המזכיר הכללי של חיזבאללה חסן נסראללה, מפתה להאמין שכל שעל ישראל לעשות על מנת להימנע ממלחמה עם לבנון הוא להסיג את כוחותיה מעזה ולהניח לחמאס להימלט. בנאומיו מאיים נסראללה כי המלחמה בצפון “לא תיעצר עד שתיפסק התוקפנות הישראלית בעזה”.
אולם מדוע על ישראל להיכנע להצהרות מאיימות של נסראללה, ומדוע עלינו להאמין לו? חישוב מפושט יתר על המידה, שלפיו תנאיו של נסראללה ברורים, ולכן הם מתווים בבירור את הנתיב לשקט, הוא פשוט חסר כל היגיון. כל הפילוסופיה של נסראללה מבוססת על המאבק המזוין. בלעדיו, הלבנונים יבחינו באופן ברור יותר בהרס שגרם ארגונו למה שהיה “גן עדן הארזים” של המזרח התיכון. חיזבאללה יאבד את הסיבה לקיומו.
אנו יודעים גם שזה לא נכון מכיוון שאנו יכולים לבחון את המצב בצפון לפני שבעה באוקטובר. במחקר של מחלקת המחקר של הביטחוניסטים מאוגסט 2023, הנושא את הכותרת “חיזבאללה: על סף התפרצות?”, אנו מפרטים מאות תקריות לאורך גבול לבנון מתחילת 2023 בלבד, לרבות עקירת מצלמות אבטחה, עימותים עם חיילים, מתקפות ירי, שיגור 34 רקטות בפסח, פיגוע ההתאבדות במגידו והקמת אוהלים בשטח ישראל. האם על ישראל לשוב לעימות ברמה הזו עם חיזבאללה?
גישה תבוסתנית זו היא בדיוק מה שהוביל את ישראל לחתום על הסכם הגז האסוני עם לבנון באוקטובר 2022, שאותו ניתחנו בפירוט. בניגוד לכל היגיון בריא, “התנאים הברורים” של נסראללה, אז ועכשיו, הובילו את ישראל למסור שטח ימי גדול יותר ממחוז תל אביב פשוט על מנת להימנע ממלחמה ו”לקנות שקט” לחודשים הבאים. מה שקיבלנו הוא הישג מבית שאין שני לו עבור נסראללה בלבנון, ואת ההפך הגמור משקט. אותם קולות ביטחוניים ממש הריעו לצעד זה, בניגוד למה שעמיתיי ואני ראינו כהכרחי לביטחונה של ישראל: מסר ברור שאל לאיש לבחון את הנכונות שלנו להילחם.
האויבים שלנו מבינים אסרטיביות
כניעה לתנאים של חמאס ונסראללה בעזה באמצעות נסיגה תשרת היטב את אויבינו ותרחיק את הרעיון של שלום עם ערב הסעודית יותר מאי פעם. האויבים שלנו מבינים אסרטיביות, לא תבוסתנות. ישראל חייבת לסיים את העבודה בעזה באמצעות חיסול כל הגדודים הנותרים של חמאס, ולאחר מכן להבטיח את חופש הפעולה הנצחי של צה”ל ברצועת עזה. אף אחד לא יעשה את זה בשבילנו.
המטרה של ניצחון מוחלט בעזה לא שייכת לממשלה או למפלגה מסוימת; אנו שומעים אותה מן הלוחמים, המפקדים, המפונים, משפחות הקורבנות ומשפחות החטופים, ואנחנו יודעים עד כמה היא חיונית בהתחשב בכישלון המשפיל של אסטרטגיית ההכלה שבה נקטה ישראל במשך עשורים לאורך גבולותינו. כעת, בעת שחיילינו מפגינים אומץ עצום בשדה הקרב, הם מציגים את ההפך באמצעות גישה תבוסתנית הקוראת להפקיד את ביטחונה של ישראל בידיהם של אחרים. אנו יכולים להפקיד את ביטחוננו בידינו שלנו בלבד.
מאמר זה פורסם במקור ב-ynet
