מאז שישראל, על פי פרסומים זרים, התנקשה באיסמעיל הנייה בטהרן ובפואד שוכר בדאחייה שבביירות, העולם עצר את נשימתו בהמתנה לתגובה. אך מעבר למה שנעשה לבסוף בשדה הקרב, היה עלינו הישראלים ללמוד כבר מזמן את הלקח שאויבינו מבינים היטב: המסגור של השיח, קביעת הנרטיב, חשובים לא פחות, אם לא יותר, מהמציאות בשטח ומהעובדות עצמן.
למעשה, המסגור של השבועיים האחרונים על ידי פרשנים ומומחים ישראלים ובינלאומיים, בעולם הערבי, בעולם הפרו-איראני ואפילו במשטר האיראני עצמו – כולם מדברים על תגובתם של המשטר האיראני וחיזבאללה למעשים הישראליים. כלומר, ישראל עשתה מעשה, ועכשיו איראן/חיזבאללה צריכים להגיב לכך. במילים אחרות, וגם אם זה לא נאמר בצורה מפורשת, הפרשנות המתבקשת היא שאם ישראל לא הייתה עושה את המעשה, לא היינו במצב הזה. שימו לב שבשפה האנגלית הרטוריקה היא אפילו יותר נוקשה, שם מדברים על Iranian retaliation: לא סתם תגובה אלא גמול.
אנחנו לא תמיד שמים לב לכך שאנחנו מזינים את מפלצת הנרטיב ברטוריקה שמשחקת לידיו של האויב. התמונה שמצטיירת בעולם היא כזאת שתאשים את ישראל אם תהיה אסקלציה. הרי כל מה שיקרה מעכשיו יהיה תגובה למעשה הישראלי. הנרטיב שלנו צריך תמיד להתמקד באשמתה של איראן. אשמתה באירועי ה-7 באוקטובר, אשמתה באש שנורית מלבנון, סוריה ותימן לעבר ישראל, אשמתה בפיגועים שיוצאים מיו"ש, אשמתה באש שנורית כלפי הבסיסים האמריקאיים בסוריה ובעיראק, אשמתה במצב במצרי באב אל מנדב והנזק לסחר הימי ולבעלות בריתה של ארה"ב, וכמובן – אשמתה בכל מה שקורה בעזה, ועל כל יום שבו נמשכת המלחמה, על אחת כמה וכמה אם היא תורחב.
מלחמה בסימפטום לא תנצח את המחלה
שוו בנפשכם שבזמן המלחמה הקרה הייתה בריה"מ מפעילה שלוחות שהיו יורות על ארה"ב בשטחה, על אזרחיה ונכסיה. וארה"ב הייתה מחזירה מלחמה רק לשלוחות ולא לברה"מ עצמה. ישראל לא עשתה דבר מלבד לכוון לראש הנחש בעצמו, למדינה שמממנת, יוזמת ומנהלת את האש במזרח התיכון בכלל וכלפי ישראל בפרט. יש לטעון שלא רק שזכותה של ישראל לעשות זאת, אלא זאת גם חובתה. למעשה, מלחמה בסימפטום יכולה להוביל במקרה הטוב רק להפחתה בסימפטום, לא לפגיעה במחלה.
לכן, ישראל לא ממתינה לתגובה האיראנית. ישראל ממתינה למהלך האיראני הבא: האם איראן תחליט להמשיך ולהסלים, לחשוף את עצמה באופן ישיר או להמשיך ולהתחבא מאחורי גרורותיה? עד שהשיח הציבורי לא ישתנה לדרישה חד משמעית מאיראן לעצור את האש, הרי שלא הושגה המטרה.
בעיית המסגור היא רחבה יותר מאשר רק באירוע הספציפי הזה. ישנם שלל גורמים המנסים לשמור על המסגור של המלחמה הנוכחית כמלחמה קטנה בין ישראל לחמאס בעזה. זאת במקום לראות אותה כמלחמה של איראן ושלל גרורותיה בישראל ובאינטרסים מערביים במזרח התיכון. למרבה הצער, הניסיונות הללו די מצליחים עד כה, ונראה כי זה הנרטיב השולט בחלקים נרחבים בשיח הציבורי בעולם הערבי והמערבי.
הפלסטינים מעוניינים כמובן לשמור על הנרטיב השקרי המצייר את ישראל כגוליית ואותם כדוד, עם מדוכא וקטן שפועל באומץ ובנחישות נגד מדינה גדולה וחזקה בעלת צבא משוכלל ועוצמתי. איראן ושלוחותיה מעוניינות לא רק בהצלחת הנרטיב הפלסטיני לא רק משום שהוא מסייע להחליש את ישראל בזירה הבינלאומית ולעשות לה דה-לגיטימציה, אלא גם משום שהוא מסייע לה להתחמק מאחריות. האמריקאים ובעלי בריתם במערב מפחדים להפנות אצבע מאשימה כלפי איראן, כי אז הם ייאלצו ככל הנראה גם להסביר לציבור שלהם מה בכוונתם לעשות לגבי זה, או מדוע המדיניות שלהם אפשרה לאיראן להגיע למצב כזה מלכתחילה. לכן, למשל, כמעט שלא שומעים בתקשורת האמריקאית על ההתקפות של המיליציות בסוריה ובעיראק על הבסיסים האמריקאיים או על ההתקפות מצד החות'ים.
אך לא רק כלפי העולם עלינו להיזהר בלשוננו; גם אזרחי ישראל אינם מומחים בגיאופוליטיקה של המזרח התיכון, במפת האינטרסים במערב או באג'נדות איסלאמיסטיות רדיקליות. מה שלא נלמד את ילדינו, הם עלולים ללמוד ממקורות אחרים. עלינו לשמר את הנרטיב והעובדות כל הזמן בשיח הציבורי. בימים אלה, שבהם יש בהלה גדולה בציבור הישראלי היושב דרוך וממתין לראות אם תתרחב המלחמה, אל לנו ליפול בלשוננו ולסייע לנרטיב של האויב לחלחל, בחוץ או בבית. המלחמה עם איראן כבר החלה, כמוה כמובן גם המלחמה עם חיזבאללה, עם החות'ים ועם המיליציות בסוריה ובעיראק. השאלה כעת אינה אם תחל מלחמה בצפון, אלא אם יחליטו איראן ושלוחותיה להרחיב את המלחמה המתחוללת, שלה היא אחראית מ-א' ועד ת'.
מאמר זה פורסם במקור ב-ynetnews.
