מאז המהפכה האסלאמית בשנת 1979 שינתה איראן את פניה. מידידה של ישראל, שמשתפת עימה פעולה במגוון נושאים וקרובה למערב וארה"ב, איראן שמה לה למטרה לייצא את המהפכה האסלאמית ולהוביל חזית כנגד המערב. בין הדוגמאות לכך אפשר למנות את הקמת "משמרות המהפכה", גוף שמטרתו הוא ייצוא המהפכה למדינות השונות, ואת ההכרזה המוכרת כי "ארה"ב היא השטן הגדול וישראל השטן הקטן".
במקביל לתמיכת איראן בטרור היא גם החלה לקדם תוכנית גרעין, על בסיס תוכנית הגרעין האזרחי שההחלה בתקופת השאה. בזמן שלטונו של ח'ומייני, המנהיג הראשון של איראן, לא קודמה תוכנית הגרעין מכיוון שלטענתו היא אינה עולה בקנה אחד עם האסלאם. אולם מאז מותו בשנת 1989 מקודמת התוכנית, למרות טענת איראן כי היא אינה חותרת לפצצת גרעין וכי מדובר בגרעין שמטרתו הפקת אנרגיה בלבד.
הסנקציות ושברן: התמודדות המערב עם תוכנית הגרעין האיראנית
בעקבות פעילותה של איראן החליטה ארה"ב להטיל סנקציות על המדינה. הסנקציות הראשונות הוטלו בנובמבר 1979, לאחר משבר בני הערובה בשגרירות ארה"ב בטהראן. אלו הוסרו בינואר 1981 אחרי שחרור בני הערובה, אולם הושתו מחדש בשנת 1987 בעקבות תמיכתה של איראן בטרור ופעולות שביצעה במפרץ הפרסי נגד כלי שיט. מאז המשיכה ארה"ב להטיל סנקציות על איראן, תחת ממשלים שונים ומתוקף מספר חוקים וצווים נשיאותיים.
במקביל לסנקציות שהוטלו על איראן על ידי ארה"ב העבירה מועצת הביטחון של האו"ם (מועב"ט) מספר החלטות שקוראות לאיראן להשעות את צעדיה בנושא הגרעין, הראשונה שבהן היא החלטה 1696. מאז 2006 הטילה המועב"ט סנקציות על איראן במטרה למנוע את פעילותה הגרעינית. אולם, בשנת 2015 חלה תפנית נוספת כאשר המעצמות ואיראן חתמו על הסכם הגרעין, שבמסגרתו התחייבה איראן להאט את פעולותיה בתחום הגרעין בתמורה להסרת מרבית הסנקציות שהוטלו על המדינה – הן מאמריקה והן מהאו"ם.
התגובה האמריקאית
במאי 2018, לאחר שהביע ביקורת על הסכם הגרעין במשא הבחירות שלו, פרש נשיא ארה"ב דונלד טראמפ מהסכם הגרעין, השיב את הסנקציות האמריקאיות על איראן ואף הרחיב את משטר הסנקציות האמריקאי כנגד המדינה וישויות איראניות (גופים, חברות ואישים). משטר סנקציות זה היה נרחב והוביל את איראן למשבר כלכלי נרחב. עם זאת, מאז כניסתו של ג'ו ביידן לתפקיד נשיא ארה"ב חלה ירידה בהיקף האכיפה של הסנקציות האמריקאיות, אף על פי שהתשתית המשפטית כמעט שלא השתנתה.
במקביל לתגובה האמריקאית, גם מעצמות אחרות הפעילו לחץ דיפלומטי על איראן, שהתבטא בהצהרות תקשורתיות על כך שאיראן צריכה להפסיק את תוכנית הגרעין שלה ופעילותה האזורית, אימוץ החלטות בארגונים הבינ"ל וקריאות לאיראן לחדול מפעילותה הגרעינית. לדוגמה, בספטמבר 2003 אימצה מועצת הנגידים של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (IAEA) החלטה הקוראת לאיראן להפסיק את כל פעילות ההעשרה שלה. בהמשך השנים אימצה הסוכנות החלטות נוספות ברוח דומה.
הרצוי והמצוי: המהלכים שנעשים כיום כנגד איראן
מלחמת "חרבות ברזל" מטילה זרקור על תמיכתה של איראן בארגוני הטרור השונים במזרח התיכון (חמאס, חזבאללה, חות'ים, מיליציות שיעיות בעיראק) וכן על מטרתה המוצהרת להשמיד את ישראל. מטרה זאת באה לידי ביטוי באופן נרחב במתקפה האיראנית על ישראל ב-13 באפריל 2024, שבמסגרתה שיגרה איראן מאות כטב"מים, טילי שיוט וטילים בליסטיים על ישראל. במקביל, איראן ממשיכה להתקדם בתוכנית הגרעין שלה, כשמועד פקיעת ה"snapback" (האפשרות להשבת הסנקציות על איראן במהירות, במידה שיוחלט כי איראן אינה מקיימת את חלקה בהסכם) הולך ומתקרב.
במטרה לעצור את פעילותה של איראן צריכות מדינות המערב לשנות את צורת הפעולה שלהן. כיום, בדומה למה שנכתב בתחילת המאמר, דרך הפעולה המרכזית של המערב כנגד איראן היא בשתי צורות: הטלת סנקציות על המדינה והפעלת לחץ דיפלומטי. אולם, בשנים האחרונות הוכח לנו כי צעדים אלו אינם מספיקים בשביל להניע את איראן מפעילותה השלילית – הלחץ הדיפלומטי והסנקציות הכלכליות אינם מניעים את איראן מדרכה, בפרט בזמן שסין ורוסיה אינן משתפות פעולה עם המערב ומקיימות קשרים כלכליים עם איראן.
חשוב לזכור שהעיקרון החשוב ביותר למשטר האיראני הוא שרידותו. זאת הנחת היסוד שלו. המהלכים האיראנים נעשים בהיגיון של המשכיות המשטר בטווח ארוך והמהלכים נבחנים בהקשר זה. על כן, דרך הפעולה של המערב צריכה להיות במטרה אחת – פגיעה בתחושת השרידות של המשטר האיראני, בצורה שבה הוא ישנה את פעילותו, ייסוג מתוכנית הגרעין ויפסיק את מימון ארגוני הטרור במזרח התיכון, שיוצרים כאוס ומפיצים רוע לכל עבר. המערב צריך להפוך את המשוואה ולייצר יחס הפוך, במקום יחס משלים, בין תוכנית הגרעין לבין שרידות המשטר.
רק איום צבאי אמיתי יחולל שינוי
השיטה העיקרית לפגוע בתחושת השרידות של המשטר האיראני היא באמצעות הצבת איום צבאי אמיתי, שיבהיר לאיראן כי במידה שלא תשנה את דרכיה, היא מסתכנת בתקיפות צבאיות נרחבות שיחלישו את מוסדות המדינה ויערערו את עתיד שלטון האייתולות.
איום צבאי זה לא מחייב שליפה של התותחים הכבדים כבר על ההתחלה. המערב יכול לבצע צעדים קטנים יותר כמו חסימת מצר הורמוז שדרכו מיוצאות רוב הסחורות האיראניות, כמו הנפט האיראני ותוצריו. מעבר לפגיעה בייצוא, חסימת המצר גם תפגע ביכולת האיראנית לייבא סחורות.
מובן שצעד כמו זה עשוי להוביל למלחמה כוללת במזרח התיכון, אולם במצב שבו המזרח התיכון נתון נדרשים צעדים קיצוניים. אם לא ייעשה דבר, המגמה הקיימת עשויה להוביל את ישראל, המדינות הסוניות המתונות ומדינות נוספות כמו סעודיה למאבק קשה והרסני אף יותר למול כוחות הטרור והרשע המצויים במזרח התיכון, ובראשם איראן וארגוני הטרור שאותם היא מממנת.
סיכום
הצעדים של המערב צריכים להיות בעלי תכלית ברורה – הבהרה למנהיג האיראני ולמשטרו כי המשוואה הקיימת אינה יכולה להתקיים עוד. איראן אינה יכולה עוד לקשור את שרידותה בהתקדמות בתוכנית הגרעין ובהפצת הטרור המוסלמי לכל עבר. המנהיג יהיה חייב לבחור אם הוא מקבל את המשוואה החדשה, שבמסגרתה מותר לו לפעול רק בגבולות איראן, או שמא הוא מסתכן במאבק שבסופו ימצא את עצמו מודח מכס השלטון ועימו המשטר השיעי באיראן.
על מנת שזה יקרה המערב חייב להבין כי את מלחמות ההווה נלחמים עכשיו ולא בעתיד. עם איראן והציר השיעי יש להתמודד כבר היום בכל הכוח האפשרי, אחרת ימצאו עצמן מדינות המערב במציאות קשה בהרבה – מציאות שבה איראן היא מדינה גרעינית שמפעילה ארגוני טרור בכל רחבי העולם, ושבה המערב נדרש להתמודד עם אתגרים מבית ללא בעלי ברית במזרח התיכון.
מאמר זה פורסם במקור בYnetnews
הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה
